להורדת הגיליון לחצו כאן - אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

להורדת הגיליון לחצו כאן - אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

‫־‬
‫|‬
‫|‬
‫|‬
‫‪A P R I L 2 0 1 5‬‬
‫|‬
‫|‬
‫‪2015‬‬
‫‪APRIL‬‬
‫גבורות לדן מירון‬
‫עטיפה אפריל‬
‫‪Tuesday, March 24, 2015 3:02:28 PM‬‬
‫בר העור‬
‫קוראות יקרות‪ ,‬קוראים יקרים‪,‬‬
‫גיליון פברואר של "מאזנים" חוגג גבורות לפרופ' דן מירון‪,‬‬
‫והמדור הראשון בו מוקדש לסופר‪ ,‬מתרגם וחוקר‬
‫ספרות זה‪ .‬היקף הנושאים בהם עסק דן מירון בתחום‬
‫המחקר הביקורת‪ ,‬התרגום והעריכה הוא רחב במידה‬
‫כזאת שממש קשה לתפוס שמדובר במפעל של אדם‬
‫אחד‪ .‬גם מי שלקה ממקלדתו של דן מירון — איננו‬
‫יכול שלא להביע התפעלות מהידע שלו שחובק עולם‬
‫ומעומק הניתוח שלו‪.‬‬
‫את תמונותיו של דן מירון קיבלנו באדיבותם של‬
‫הניה רז ומשה לב‪ .‬גם הצלמת המקצועית עליזה אורבך‬
‫תרמה צילום‪ .‬עליזה אורבך‪ ,‬המצלמת עבור עיתונים‬
‫בארץ ובחו"ל‪ ,‬הציגה תערוכות ברחבי העולם‪ ,‬וזכתה‬
‫בשלל פרסים על עבודותיה‪.‬‬
‫אירועים ספרותיים רבים מילאו את יומנינו מאז הגיליון‬
‫הקודם‪ ,‬מתוך הרבים אציין כאן את הטקס מה־‪22.12.2015‬‬
‫בו הוכתרו שלושה חברים כיקירי אגודת הסופרים‪:‬‬
‫עדנה מיטווך‪-‬מלר‪ ,‬יצחק גנוז ואיתמר יעוז‪-‬קסט‪ .‬בגיליון‬
‫זה ימצאו הקוראים סקירה על האירוע; ב־‪27.1.2015‬‬
‫הוקדש ערב לכבוד ספרו של א‪ .‬ב‪ .‬יהושע "ניצבת"‪,‬‬
‫בו נשאו דברים ד"ר דורית זילברמן‪ ,‬פרופ' זיוה שמיר‪,‬‬
‫ד"ר ידידיה יצחקי‪ ,‬והסופר א‪ .‬ב‪ .‬יהושע עצמו‪ .‬תמצית‬
‫דבריו של ד"ר ידידיה יצחקי באירוע מובאים בגיליון‬
‫זה‪ .‬אירוע משמח נוסף הוא הענקת פרס העדות‬
‫‪ Temoignage‬בפאריס למשוררת עדה אהרוני על ספרה‬
‫"לא לשווא"‪ .‬איזכור האירוע על ידי עתליה רוזנברג‬
‫בגיליון זה‪.‬‬
‫ב־‪ 9.2.2015‬נערך בבית היוצר טקס חלוקת פרסי אקו"ם‪.‬‬
‫בין הזוכים בפרס על מפעל חיים — המשורר והמתרגם‬
‫אשר רייך שכיהן בעבר כעורך "מאזנים"‪ ,‬והמשורר‪,‬‬
‫המתרגם והסופר יעקב ברזילי שזכה בפרס מטעם‬
‫דירקטוריון אקו"ם‪ .‬ברכות חמות נשלחות לשניהם‪.‬‬
‫הסופר שמאי גולן מקדיש כאן רשימה על יצירתו של‬
‫יעקב ברזילי‪.‬‬
‫בתכנון — ערב לכבוד הספר "הבשורה על פי יהודה" מאת‬
‫עמוס עוז ב־‪ 26.3.2015‬בנוכחות הסופר עצמו‪ .‬דיווח על‬
‫האירוע ייאלץ להמתין לגיליון הבא‪.‬‬
‫את איוריו של סופר הילדים ברוך תור‪-‬רז ז"ל‪ ,‬המלווים‬
‫את הגיליון‪ ,‬קיבלנו באדיבותה של גב' אלמוגה אילן‪.‬‬
‫ברוך תור‪-‬רז היה סופר מאוד מוערך שזכה בעיטור‬
‫אנדרסן על יצירתו‪.‬‬
‫יש להניח שעד צאת גיליון זה לאור תשכך המהומה‬
‫שהתעוררה בדבר פרס ישראל תשע"ה‪ .‬כיוון שנלוותה‬
‫לעניין נימה פוליטית‪" ,‬מאזנים" לא יביע דעה בנדון‪.‬‬
‫הגיליון הזה חוגג עם חתן פרס ישראל‪ ,‬פרופ' דן מירון‪,‬‬
‫שעל זכייתו בפרס המכובד הזה בזמנו (‪ )1993‬אין‬
‫חולקים‪.‬‬
‫המערכת תקבל בברכה לפרסום תרגומים משפות‬
‫אחרות‪.‬‬
‫שלוש הערות‪:‬‬
‫הציור בעטיפה האחורית של גיליון פברואר הוא של‬
‫הסופר והאמן עמוס אריכא‪ ,‬ולא כפי שנכתב שם בטעות‪.‬‬
‫אזכיר כאן כי גם הציורים בתוך הגיליון הם מעשי ידיו‪.‬‬
‫כאשר בעל תואר אקדמי (ד"ר‪ ,‬פרופ') מגיש יצירה‬
‫ספרותית — לא יצוין התואר; כאשר מוגש על ידי בעל‬
‫תואר כנ"ל ביקורת או עיון — הדבר נתון להעדפתו‬
‫ולבחירתו של מגיש כתב־היד‪.‬‬
‫המערכת תקבל בברכה לפרסום תרגומים משפות‬
‫אחרות‪.‬‬
‫חברות יקרות‪ ,‬חברים יקרים‪,‬‬
‫ָּכ ְתנוֹ ת ּ ַפ ִּסים ‪ /‬לָ בַ ׁש ַה ָ ּגן ‪ּ /‬וכְ סוּת ִר ְק ָמה ‪ִ /‬מ ֵ ּדי ִד ׁ ְשאוֹ‬
‫ו ְּמ ִעיל ַּת ׁ ְש ֵּבץ ‪ָ /‬ע ָטה כָ ל ֵעץ ‪ּ /‬ולְ כָ ל ַעיִן ‪ֶ /‬ה ְר ָאה פִ לְ אוֹ‬
‫(ר' משה אבן עזרא)‬
‫ריח אביב מסביב‪ ,‬וגם בבית הסופר וסביבתו כתנות פסים לבש הגן‪.‬‬
‫■ יריד הספרים הבינלאומי‬
‫חווינו לאחרונה את יריד הספרים הבינלאומי‪ .‬האגודה שלנו קיימה דוכן ביחד‬
‫עם התאחדות הסופרים הכותבים בשפות השונות‪ ,‬בראשות אפרים באוך‪.‬‬
‫יזמנו עם הנהלת היריד מרתון שירה משותף של כותבי עברית וכותבים‬
‫בשפות אחרות‪ .‬חלק מן השירים העבריים תורגמו לשפות אחרות‪ .‬את‬
‫האירוע יזמה הוועדה למיזמים מיוחדים‪ ,‬והנחה את האירוע בלפור חקק‪.‬‬
‫היריד הבינלאומי מזכיר לנו את האירוע המכונן במקרא שבו נוצרו כל השפות‬
‫השונות על פני היקום שלנו‪ :‬אירוע מגדל בבל‪.‬‬
‫ל־ה ָא ֶרץ‪ׂ ָ ,‬שפָ ה ֶא ָחת‪ ,‬ו ְּדבָ ִרים‪ֲ ,‬א ָח ִדים"‪.‬‬
‫"וַ י ְִהי כָ ָ‬
‫והיום קם והיה לממש היריד של כל השפות השונות‪ ,‬ואנו היוצרים קמים‬
‫להיות גשר בין השפות ובין התרבויות‪ .‬האירוע התקיים במתחם התחנה‬
‫הראשונה בירושלים‪ ,‬מקומה של תחנת הרכבת יפו‪-‬ירושלים שנחנכה‬
‫ב־‪ .1892‬גם תחנת הרכבת הזאת שהייתה למוסד תרבות‪ ,‬קמה כדי לחבר‬
‫באמצעות פסי הברזל בין התרבויות השונות שהתקיימו בירושלים של‬
‫המאה ה־‪.19‬‬
‫משוררות ומשוררים באו ליריד הבינלאומי לקרוא משיריהם‪ ,‬והייתה זו‬
‫חוויה מלאת עונג עבור כולנו‪ .‬התמונות בפייסבוק מספרות את הסיפור‪.‬‬
‫שולחן הנשיאות ביריד הספרים הבינלאומי‪ .‬יושבים‪ :‬אפרים באוך‪ ,‬הרצל חקק‪,‬‬
‫בלפור חקק‪ ,‬זדרובסקי בטריק‪ ,‬נציג אגודת הסופרים מקרואטיה‪ ,‬מייקל דקל‪,‬‬
‫נציג אגודת הסופרים הכותבים אנגלית‬
‫אני מאחל קריאה מהנה ומועילה‪,‬‬
‫החוברת יצאה לאור בסיוע‪:‬‬
‫‪25/03/2015 11:11:38‬‬
‫א‬
‫רת לחברי‬
‫משה גרנות‬
‫■ מיזם שירי פשקווילים בירושלים‬
‫אגודת הסופרים העברים חברה ליזמה משותפת עם מוזיאון חצר היישוב‬
‫הישן ברובע היהודי בירושלים שלפנים מן החומות‪.‬‬
‫אוצרת המוזיאון‪ ,‬אורה פיקל‪-‬צברי‪ ,‬אצרה תערוכת פשקווילים מקירות‬
‫מאה שערים‪ ,‬והיא מוצגת בחדר בית הכנסת האר"י הקדוש במוזיאון‪ .‬על פי‬
‫המסורת בחדר זה גרה משפחתו של ר' יצחק לוריא (האר"י)‪ ,‬וכאן הוא נולד‪.‬‬
‫אגודת הסופרים העברים זרמה עם הרעיון של התערוכה ופנתה לחברים‬
‫לכתוב שירים ברוח הפשקווילים‪ :‬שירים חברתיים חתרניים המוקיעים‬
‫תופעות חברתיות‪ .‬כך נרקם המיזם המשותף‪ ,‬ואף הופקה חוברת של שירי‬
‫המשוררים באירוע זה‪.‬‬
‫הפשקווילים בתערוכה חושפים חברה ואנשים וזמנים‪ .‬הפשקווילים מילאו‬
‫את קירות השכונות החרדיות כבר מסוף המאה התשע־עשרה‪ ,‬ומתברר‬
‫שדרכם ניתן לגלות כמה חיים היו בהם‪ :‬הם סיפקו חדשות‪ ,‬הם ביטאו‬
‫מחלוקות‪ ,‬הם בעצם שיקפו בדרכם שלהם את תולדות ארץ ישראל‪.‬‬
‫באירוע שקיימנו‪ ,‬אורה פיקל‪-‬צברי סקרה את תופעת הפשקוולים‪ .‬היא‬
‫סיפרה שהפשקוויל הוא מודעת רחוב‪ ,‬וזה סוג של עיתון קיר ששימש מאז‬
‫התקופה הקדומה אמצעי ליחידים וקבוצות לשים ללעג דמויות הנחשבות‬
‫לבעלות סמכות ולקרוא תיגר על החברה ועל מנהיגיה‪ .‬הפשקווילים‬
‫מספרים סיפור של תקופה‪ ,‬מבטאים הלכי רוח‪ ,‬הם היוו‪ ,‬ועדיין מהווים‪ ,‬את‬
‫הכתובת על הקיר‪ .‬אורה הובילה את המשוררות והמשוררים לסיור במוזיאון‪,‬‬
‫והציגה את הפשקווילים‪ .‬היה זה אירוע מאלף ומהנה‪.‬‬
‫■ דו שיח עם אגודת הסופרים הפולנית‬
‫כזכור לכם‪ ,‬אירחנו בעבר את ראשי אגודת הסופרים הפולנית‪ .‬הם הזמינו‬
‫אותנו להגיע במאי לוורשה לביקור גומלין ולחתימה על הסכם ליזום יחד‬
‫אנתולוגיה משותפת‪ .‬עוד אמסור בעתיד פרטים על מיזם זה‪.‬‬
‫■ משכן הספרות העברית יהיה נכס של המורשת הלאומית‬
‫הקמת 'משכן הספרות העברית' בבית‬
‫הסופר עולה על הפסים הנכונים‪ .‬אנו‬
‫בקשר מתמיד עם עיריית תל אביב בנושא‬
‫השימור ובקשר עם היזם לגבי תחילת‬
‫הבנייה‪ .‬חשוב לנו שמשכן הספרות‬
‫העברית שייבנה ייכלל בתכנית העצמת‬
‫תשתיות המורשת הלאומית‪.‬‬
‫את הקמת המיזם מלווים מקרוב מנכ"ל‬
‫האגודה ארנון פורת ועורכי הדין חיים‬
‫עדיני ועמי עדיני‪ .‬לאחר שיושלם המיזם‬
‫החשוב‪ ,‬יוביל משכן הספרות החדש‬
‫מיזמי ספרות רבים‪ :‬מפגשי סופרים‪,‬‬
‫סדנאות כתיבה‪ ,‬מרתונים לכותבי‬
‫'מאזנים'‪ ,‬הצגת כתבי יד מקוריים של‬
‫ארכיון 'גנזים' בתערוכות מתחלפות‪,‬‬
‫מופעים של תיאטרון ספרות ועוד‪.‬‬
‫חשוב לנו להפוך לבית ליוצרי העתיד‪,‬‬
‫לקדם השקות של ביכורי יצירות‪ ,‬ואם‬
‫נוכל גם לסייע בהוצאה לאור של ספרי‬
‫ביכורים‪.‬‬
‫חשוב לנו שהנוער והצעירים ייחשפו‬
‫לתחיית השפה העברית‪ ,‬והתכנית היא‬
‫לאפשר לתלמידים לערוך עבודות מחקר‬
‫על משוררים וסופרים‪ .‬משכן הספרות‬
‫ייצר ערכות תערוכה למרכזים קהילתיים‪ ,‬מכתב של אברהם שלונסקי‬
‫לבתי ספר‪ ,‬למתנ"סים‪ ,‬וכן ייזום יחד עם למאיר דיזנגוף‬
‫קצין חינוך ראשי בצה"ל ביקורי חיילים‬
‫במקום‪ .‬זה החזון‪ ,‬ועוד עבודה רבה לפנינו‪.‬‬
‫הוועד המנהל מסייע לי בגיבוש החזון‪ .‬החזון כולל הנחלת ערכים‪ ,‬חינוך על‬
‫ברכי הספרות‪ .‬נצטרך לבנות תכניות הדרכה‪ ,‬תכניות עבודה‪ ,‬להכשיר כוח‬
‫אדם להנחיית קבוצות‪ ,‬ולשווק את התכניות לקהל הרחב‪ .‬אבל פנינו לעתיד‪:‬‬
‫למען הספרות לא נחשה‪ ,‬כי כולנו חיילים בשירות הוד מלכותה‪ ,‬הספרות‬
‫העברית‪.‬‬
‫חג פסח שמח‪,‬‬
‫הרצל חקק‪,‬‬
‫יושב ראש אגודת הסופרים העברים‬
‫‪ 2015.indd All Pages‬לירפא‪-‬תימינפ הפיטע‪-‬םינזאמ‬
‫תוכן העניינים‬
‫דבר העורך [עטיפה קדמית פנימית]‬
‫‬
‫•פרופ' דן מירון הגיע לגבורות‬
‫על דן מירון [‪ ;]2‬יעקב אלג'ם‪ :‬לרגל הגיעו לגבורות [‪ ;]3‬ד"ר יפה עמנואל‬
‫בנימיני‪ :‬המרצה הצעיר דן מירון [‪ ;]4‬רחלי אברהם‪-‬איתן‪ :‬דן מירון — דור‬
‫של נפילים בביקורת הספרות העברית [‪ ;]5‬ניצה בן דב‪ :‬קטע מדבריה‬
‫של ניצה בן־דב בבית ביאליק (‪ )2.1.2015‬בהגיע פרופ' דן מירון לגבורות‬
‫[‪ ;]6‬אבנר הולצמן‪ :‬מירון וגנסין‪ :‬פשר הקשר [‪]8‬‬
‫‬
‫•אירועים‬
‫אות יקיר אגודת הסופרים לשנת ‪ ;]10[ 2014‬עתליה רוזנברג‪ :‬עדה‬
‫אהרוני — כלת פרס העדות ‪ Temoignage‬בפריז [‪]12‬‬
‫‬
‫•שער הסיפורת‬
‫רות ריכטר‪ :‬בת ‪ ;]13[ 96‬י‪ .‬סיקא אהרוני‪ :‬חכם אבא והשאח הפרסי [‪;]15‬‬
‫עדינה בר־אל‪ :‬ביקור חוזר [‪ ;]16‬פנינה פרנקל‪ :‬תיבת הדואר [‪;]18‬‬
‫צביה גולן‪ :‬כביסה מלוכלכת [‪ ;]20‬אסתר ויתקון‪ :‬מזל טוב [‪;]21‬‬
‫חיים ֶס ְפ ִטי‪ :‬רינתי [‪ ;]21‬יוד בהרנבו‪ :‬הדנובה [‪ ;]23‬ירון פז‪ :‬במחלקת‬
‫העסקים [‪]24‬‬
‫‬
‫•שער השירה‬
‫עדנה מיטווך‪-‬מלר‪ָ :‬א ִביב ְ ּב ֵאירו ּ ָֹפה‪ּ ָ ,‬גבוֹט ִמ ְס ּ ָפר ‪ ;]25[ 1‬שולמית חוה‬
‫הלוי‪ :‬נְ ִסיגָ ה‪ִ ׁ ,‬ש ְברוֹן ְּכנָ ַפיִם [‪ ;]26‬דנה מרקוביץ‪ׁ :‬שוֹקוֹלָ ד [‪ ;]26‬שושנה ויג‪:‬‬
‫ֵּתל ָא ִביב‪ ,‬הו ִֹרים [‪ ;]27‬ציפי שחרור‪ֲ :‬אנִ י רו ָֹצה ׁ ֶשּיִזְ ְּכרּו או ִֹתי‪ִ ,‬צ ּפוֹר ַאלְ ֶחלֶ ד‬
‫ת־עינַ יִם‪ַ ,‬מה ִ ּנ ׁ ְש ַמע? [‪;]28‬‬
‫[‪ ;]27‬משה שפריר‪ :‬מ ׁ ֶֹשה ַר ֵ ּבנּו ְ ּב ִמ ְר ּ ָפ ַא ֵ‬
‫אילנה אבן טוב‪-‬ישראלי‪ַ :‬על ַסף‪ֶ ,‬אל ּ ְפנִ ימוֹ‪ֶ ׁ ,‬ש ֶקט נֶ ֱע ָרם [‪ ;]28‬תמה חזק‪:‬‬
‫ְּכ ׁ ֶש ָ ּג ֵדל ַהּיֶלֶ ד [‪ ;]29‬אדלינה קליין‪ָ :‬מזוֹר לַ ֶ ּנ ֶפ ׁש [‪ ;]29‬אביחי קמחי‪21 :‬‬
‫ְ ּב ֶד ֶצ ְמ ֶ ּבר‪ּ ְ ,‬דמ ָּות ּה [‪ ;]30‬נורית צדרבוים‪ :‬לָ ָּמה ַא ְּת ָּכאן?‪ֵ ,‬ע ְרוַת ׁ ָשוְא‪,‬‬
‫ְ ּדמ ָּות ּה [‪ ;]30‬עדה אהרוני‪ּ ְ :‬בטוֹלֶ ד ֹו [‪ ;]31‬פנינה עמית‪ָ :‬עפּו לִ י ַה ׁ ּ ָש ַמיִם‬
‫ש ָפ ַתי‬
‫[‪ ;]31‬יונתן גורל‪ :‬אוֹתוֹת ַה ְ ּז ַמן [‪ ;]31‬ציפי לידר‪ֶ ׁ :‬שלֶ ג ַעל ִע ִירי‪ׂ ְ ,‬‬
‫ַה ֲחתּומוֹת [‪ ;]32‬דוד ברבי‪ִ ּ :‬פ ְר ֵחי ח ֶֹרף‪ַ ,‬על ְ ּג ַדת נַ ַחל ְּת ֵאנִ ים [‪ ;]33‬חגית‬
‫בת־אליעזר‪ֲ :‬אנִ י לִ ְפנֵ י ׁ ִש ִירי [‪ִ ;]33‬ר ַ ּנת מצליח‪ִ :‬צ ּפוֹר ַה ֶ ּנ ֶפ ׁש ַה ְּקס ָּומה [‪;]33‬‬
‫יון דרגושנו‪ּ ֵ :‬בית ָעלְ ִמין לְ ִמיתו ִֹסים ׁ ֶש ִ ּנ ְר ְצחּו‪ ,‬י ַַחד ִעם ַ ּד ּ ֵפי ל ַּוח ַה ּׁ ָשנָ ה —‬
‫מרומנית‪ :‬מנחם מ' פאלק [‪ ;]34‬שלמה גנאור‪ַ :‬ה ְּכ ִב ׁיש ַה ָּמ ִהיר ַה ׁ ּ ָשחוֹר‬
‫שים ׁ ֶש ְּל ָך [‪ ;]36‬כרמית רינצלר‪:‬‬
‫[‪ ;]35‬רולף יעקובסון‪ַ :‬ה ַּמ ְח ׁ ָשבוֹת; ַה ַּמ ֲע ִ ׂ‬
‫"אנִ י סו ֵֹבל‪ַ ,‬מ ׁ ְש ָמע ַקּיָם" [‪ ;]37‬נעמה ארז‪ :‬לְ ַק ֵּלל‬
‫ַּכ ּפוֹת י ַָדי ְִך [‪ ;]36‬יואל נץ‪ֲ :‬‬
‫[‪ ;]38‬ניקולא יוזגוף‪-‬אורבך‪ִ :‬א ָּמא [‪ ;]38‬מיכל ארנון‪-‬אפרת‪ :‬לֵ ב [‪;]38‬‬
‫ש ָפה ַה ִּק ְד ִמית‪ֲ ,‬חנֻ ּ ָפה [‪]39‬‬
‫יאיר בן־חיים‪ָ :‬חזַ ְר ִּתי לַ ּ ָ ׂ‬
‫‬
‫•שער העיון והביקורת‬
‫שמאי גולן‪ :‬קורבן השואה איננו אחד חלקי שישה מליון [‪;]40‬‬
‫קסמה של השירה [‪ ;]42‬ניצה בן־דב‪ :‬הקול הפנימי‬
‫ּ‬
‫ד"ר שירלי אברמי‪ :‬על‬
‫[‪ ;]43‬ידידיה יצחקי‪ :‬עוד על "ניצבת" [‪ ;]45‬יהודה אטלס‪ :‬רציתי לי‬
‫ארנבת קטנה ומאּוזנבת [‪ ;]46‬ד"ר דיתי רונן‪ :‬על תנועת ההליכה ביצירתו‬
‫של אביחי קמחי [‪ ;]49‬ד"ר זלאטע זרצקי‪ :‬תעמולה או דו־יצירה? [‪;]50‬‬
‫מקדוניה ֵמניב שירים יפים [‪ ;]53‬אדלינה קליין‪:‬‬
‫בלפור חקק‪ :‬האגם של ֵ‬
‫"יוצא ביום בהיר מבית" [‪ ;]54‬צילה דגון‪ :‬מפגש עם מספרת סיפורים‬
‫(‪ ;]56[ )15.1.2015‬משה גרנות‪ :‬בגוף ראשון [‪]57‬‬
‫‬
‫•סקירת ספרים‬
‫דוד מלמד‪ :‬ספרים חדשים שהגיעו למערכת [‪]59‬‬
‫‬
‫•הספד למלכה נתנזון (כ"ב אדר תשע"ה — ‪ :)13.3.2015‬הציפור מצאה‬
‫מקלט‪ ,‬ואנחנו נותרנו יתומים [ ‪]61‬‬
‫ •גנזים‬
‫יצחק בר־יוסף‪ :‬רשימות מן הגנזך [‪]63‬‬
‫הרצל חקק‪ :‬אגרת לחברים [עטיפה אחורית פנימית]‬
‫‪25/03/2015 11:27:33‬‬
‫אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל‬
‫עורך‪ :‬ד״ר משה גרנות‬
‫מועצת מערכת‪ :‬יו"ר – עדנה מיטווך‪-‬מלר‪ ,‬שלמה אברמוביץ'‪,‬‬
‫נילי דגן‪ ,‬נורית יובל‪ ,‬ד"ר לימור שרייבמן שריר‬
‫גיליון מס׳ ‪  2‬כרך פ"ט (שנה ‪)89‬‬
‫ניסן תשע“ה ‪April 2015 ‬‬
‫‪Literary Journal – published by The Hebrew Writers Association in Israel.‬‬
‫‪Edited by Dr. Moshe Granot‬‬
‫ ‪P.O.B. 7111, Tel Aviv 61070, Israel ‬‬
‫‪E-mail: granotmoshe@walla.co.il‬‬
‫יוצא לאור על־ידי אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל (ע״ר)‬
‫בסיוע משרד התרבות והספורט‬
‫כתובת המערכת‪ :‬בית הסופר על־שם ש‪ .‬טשרניחובסקי‬
‫רח׳ קפלן ‪ ,6‬ת“ד ‪ ,7111‬תל־אביב ‪61070‬‬
‫טל׳ ‪ ,03-6953256/7‬פקס׳ ‪03-6919681‬‬
‫דואר אלקטרוני‪:‬‬
‫אתר אינטרנט‪:‬‬
‫‪granotmoshe@walla.co.il‬‬
‫‪www.hebrew-writers.org‬‬
‫סדר והפקה‪ :‬א‪ .‬אורן הפקות דפוס בע“מ‪ ,‬טל׳ ‪03-6850980‬‬
‫הוראות לכותבים‪:‬‬
‫‪.1‬‬
‫‪.2‬‬
‫‪.3‬‬
‫‪.4‬‬
‫‪.5‬‬
‫‪.6‬‬
‫מפאת החומר הרב המגיע למערכת מאזנים‪ ,‬מתבקש כל כותב‬
‫לצמצם במספר היצירות הנשלחות‪.‬‬
‫נא לשלוח חומרים בקובץ ‪ WORD‬בלבד‪.‬‬
‫יש לקרוא לקובץ הנשלח על פי הפרטים הבאים‪ ,‬ובאותו סדר‪:‬‬
‫שם פרטי‪ ,‬שם משפחה‪ ,‬שם יצירה וסוגה‪.‬‬
‫כתבי יד לפרסום יש לשלוח לדואר האלקטרוני של העורך‬
‫‪ .granotmoshe@walla.co.il‬ניתן ליצור קשר עם העורך בטל'‬
‫‪.03-5494915‬‬
‫הכותבים מתבקשים למעט ככל האפשר בהערות שוליים‪.‬‬
‫ֻק ִדים!‬
‫ש ְמנ ָּ‬
‫ש ְל ַה ִגּיׁ‬
‫ש ִירים ֵיׁ‬
‫ִׁ‬
‫תודה‬
‫דיוקנו של דן מירון בשער‪ ,‬וכן דיוקנאות מייסדי "מאזנים" ‪−‬‬
‫ביאליק‪ ,‬לחובר וברקוביץ'‪ ,‬שבראשי השערים ‪ −‬בידי משה גרנות‪.‬‬
‫הציורים בתוך הגיליון ובעטיפה האחורית ‪ −‬בידי ברוך תור‪-‬רז ז"ל‪.‬‬
‫‪ 2015.indb 1‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫פרופ' דן מירון הגיע לגבורות‬
‫נ‬
‫על דן מירון‬
‫ולד ב־‪ 13.11.1934‬בתל־אביב‪ .‬למד באוניברסיטה‬
‫העברית ספרות עברית‪ ,‬מקרא והיסטוריה של עם‬
‫ישראל‪ .‬בעל תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת קולומביה‬
‫בספרות משווה‪ .‬בשנות החמישים של המאה הקודמת למד‬
‫מוזיקה באקדמיה ע"ש רובין‪ .‬היה בין עורכי כתב העת‬
‫"עכשיו" (‪ )1977–1964‬והאלמנך "אגרא" (‪.)1986–1984‬‬
‫מרצה בדרגת פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה‬
‫העברית; ולספרות יידית — באוניברסיטת תל־אביב ובמרכז‬
‫ללימודים יהודיים ליד יוו"א בניו־יורק‪ .‬יו"ר הוועדה לספרות‬
‫עברית בהוצאת הספרים "מוסד ביאליק"‪ .‬פרסם ספרי מחקר‬
‫בעברית‪ ,‬ביידיש ובאנגלית‪ .‬תרגם יצירות מהספרות היוונית‬
‫הקלאסית‪ ,‬וכן מיידיש ומגרמנית‪ .‬בין תרגומיו‪" :‬אלקטרה"‪,‬‬
‫"ויצק"‪" ,‬יוליוס קיסר" (הוצגו בתיאטרון הקאמרי)‪" ,‬ראשומון"‬
‫(הוצג בתיאטרון חיפה)‪" ,‬מרי סטיוארט"‪" ,‬סלסטינה" (הוצגו‬
‫ב"האוהל"; ראו להלן — תרגום) ערך עריכה מדעית את‬
‫כתביהם של סופרי המופת בעברית וביידיש (ראו להלן‬
‫— עריכה)‪ .‬מתגורר בתל־אביב ובניו־יורק‪ .‬משמש כעורך‬
‫בהוצאת הספרים "אפיק" (מ־‪.)2012‬‬
‫פרסומים (מבחר בעברית; יצוינו רק המהדורות ראשונות)‪:‬‬
‫מחקר ועיון‪:‬‬
‫‪2‬‬
‫תולדי קיץ — שבעה שירים‪ ;1957 ,‬חיים הזז — אסופת‬
‫מסות‪ ;1959 ,‬ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו‪;1962 ,‬‬
‫שלום עליכם — פרקי מסה‪ ;1970 ,‬פנקס פתוח — שיחות‬
‫עם סופרים‪ ;1979 ,‬כיוון אורות‪ ;1979 ,‬בין חזון לאמת —‬
‫ניצני הרומן העברי והיידי במאה ה־‪ ;1979 ,19‬מפרט אל‬
‫העיקר‪ ;1981 ,‬בואה לילה — הספרות העברית בין היגיון‬
‫לאי־היגיון…‪ ;1987 ,‬בודדים במועדם — לדיוקנה של‬
‫הרפובליקה הספרותית העברית בתחילת המאה העשרים‪,‬‬
‫‪ ;1987‬אם לא תהיה ירושלים (מסות)‪ ;1987 ,‬אימהות‬
‫מייסדות‪ ,‬אחיות חורגות — על ראשית שירת הנשים‬
‫העברית‪ ;1991 ,‬הרופא המדומה — עיונים בסיפורת היהודית‬
‫הקלאסית‪ ;1995 ,‬האדם אינו אלא — חולשת הכוח‪ ,‬עוצמת‬
‫‪25/03/2015 11:27:33‬‬
‫צילום — עליזה אורבך‬
‫החולשה — עיונים בשירה‪ ;1999 ,‬שלג על כנף היונה —‬
‫פגישות עם שירתו של אברהם סוצקובר‪ ;1999 ,‬פרפר מן‬
‫התולעת — נתן אלתרמן הצעיר‪ ;2001 ,...‬הכוח החלש —‬
‫עיונים בסיפורת של יהודית הנדל‪ ;2002 ,‬אקדמות לאצ"ג‪,‬‬
‫‪ ;2002‬הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם — מסות על‬
‫חשיבותה של הרצינות ביחס ליידיש ולספרותה‪;2004 ,‬‬
‫בעיר ההרגה — ביקור מאוחר‪ ,‬במלאת מאה שנה לפואמה‬
‫של ביאליק (עם מיכאל גלוזמן וחנן חבר)‪ ;2005 ,‬הרפיה‬
‫לצורך נגיעה — לקראת חשיבה חדשה על ספרויות היהודים‪,‬‬
‫‪ ;2005‬הספרייה העיוורת — פרוזה מעורבת‪,2005-1980 ,‬‬
‫‪ 2015.indb 2‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫‪ ;2005‬על דלותה של הספרותיות — עיון במונולוג "עצה"‬
‫מאת שלום עליכם‪ ;2007 ,‬הגביש הממקד — פרקים על זאב‬
‫ז'בוטינסקי המספר והמשורר‪ ;2011 ,‬תשע וחצי של א‪ .‬ב‪.‬‬
‫יהושע — מבט "אשכנזי" על שני רומנים "ספרדיים"‪;2011 ,‬‬
‫מפה לאוזן — שיחות ומחשבות על אמנות המונולוג של‬
‫שלום עליכם‪ ;2012 ,‬עוד! — תשתיות קוגניטיביות בשירה‬
‫הישראלית המוקדמת‪.2013 ,‬‬
‫עריכה (מבחר)‪:‬‬
‫ענף — מאסף לספרות צעירה‪ ;1963 ,‬מאמרים ורשימות על‬
‫ביאליק (עם לילי רתוק)‪ ;1970 ,‬מרים — רומן מחיי שתי‬
‫עיירות מאת מ"י בן־גוריון (ברדיצ'בסקי)‪ ;1971 ,‬הצידה‪,‬‬
‫מאת א"נ גנסין‪ ;1977 ,‬כל כתבי אורי ניסן גנסין (‪ 2‬כרכים;‬
‫עריכה עם ישראל זמורה)‪ ;1982 ,‬חיים נחמן ביאליק —‬
‫שירים (עריכה עם ע' שביט‪ ,‬ש' טרטנר‪ ,‬זיוה שמיר‪ ,‬רות‬
‫שנפלד)‪ ,‬מהדורה מדעית‪ ;2000-1983 ,‬אורי ניסן גנסין —‬
‫מחקרים ותעודות‪ ;1986 ,‬ספר הקבצנים מאת מנדלי מוכר‬
‫ספרים‪ ;1988 ,‬אורי צבי גרינברג — כל כתביו (‪ 19‬כרכים עד‬
‫כה)‪ ;2004-1990 ,‬שירים מאת יהודה קרני (‪ 3‬כרכים)‪;1992 ,‬‬
‫אספן סתווים מאת גבריאל פרייל‪ ;1993 ,‬מבחר כתבים מאת‬
‫יעקב אורלנד (‪ 3‬כרכים)‪ ;1997 ,‬במדבר מלון אורחים מאת‬
‫יונת ואלכסנדר סנד‪ ;1998 ,‬אנשי שקלוב מאת ז' שניאור‪,‬‬
‫‪ ;1999‬הרקדנית המעופפת — מבחר סיפורים‪,1981-1928 ,‬‬
‫מאת מנשה לוין‪ ;2000 ,‬כל שירי אבא קובנר (‪ 5‬כרכים)‪,‬‬
‫‪ ;2003‬שירים מאת ק"א ברתיני (‪ 2‬כרכים)‪ ;2003 ,‬שירים‬
‫‪ ,2005-2003‬מאת יוסי שריד‪.2005 ,‬‬
‫תרגום (מבחר)‪:‬‬
‫וויצק‪ ,‬מאת ג' ביכנר‪ ;1970 ,‬אלקטרה‪ ,‬מאת אוריפידס‪,‬‬
‫?‪ ;197‬סיפורים ופרקי התבוננות‪ ,‬מאת פ' קפקא‪;1977 ,‬‬
‫שירים‪ ,‬מאת י"ל טלר‪ ;1986 ,‬כשיאש נסע‪ ,‬מאת י'‬
‫גלאטשטיין‪ ;1994 ,‬כשיאש הגיע‪ ,‬מאת י' גלאטשטיין‪,‬‬
‫‪ ;2006‬סיפורי זעם‪ ,‬מאת שלום עליכם‪ ;2008 ,‬האוריסטיאה‪,‬‬
‫מאת אייסכילוס‪ ,‬חש"ד‪.‬‬
‫פרסים‪:‬‬
‫פרס ביאליק‪ ;1979 ,‬פרס ישראל‪.1995 ,‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:34‬‬
‫יעקב אלג'ם‬
‫לרגל הגיעו לגבורות‬
‫ש‬
‫נת ‪ .1957‬חורף‪ .‬העיר יפו עוברת טסט‬
‫התנהגות ונציאנית‪ .‬כמו ב"שיר אשיר בגשם"‬
‫אני מדלג מעל שלוליות חיי‪ ,‬בדרך לתיכון עירוני "ז"‪,‬‬
‫בו אני תלמיד כיתה י"א ריאלית — ארכיטקטורה —‬
‫תכנון עירוני‪ .‬בניינים נאים‪ .‬וילות לעשירים‪ .‬חלומות‪.‬‬
‫אני נכנס לכיתה לקראת שיעור בספרות‪ .‬מזה כמה‬
‫שבועות מורתנו הצעירה והיפה עזבה‪ ,‬ללא הסברים‪.‬‬
‫מה קורה? הסקרנות גוברת‪ .‬המנהל ליפשיץ נכנס חמור‬
‫סבר‪ ,‬פני תשעה באב‪ ,‬כרגיל‪ ,‬מלווה בבחור צעיר‪ ,‬לבוש‬
‫אלגנט צווארו עטוף בצעיף משי עדין שלא מצליח‬
‫להסתיר את פיקת הגרוגרת‪.‬‬
‫"בוקר טוב תלמידים"‪ ,‬מר ליפשיץ מנסה להיות‬
‫חגיגי‪" ,‬נא להכיר את המורה החדש שלכם לספרות‪.‬‬
‫זהו בחיר תלמידיו של‪ ...‬של מי? שכחתי‪ .‬פני כולנו‬
‫ננעצו בבחור הצעיר שלא נראה נבוך כלל‪ ,‬וזה הרגיז‬
‫אותנו "הגברברים"‪ .‬הרי "נאכל" אותו לארוחת בוקר‪,‬‬
‫כמו "שאכלנו" את המורה‪ ,‬שוודאי התפטרה מרוב‬
‫ייאוש‪ .‬המנהל יצא‪ ,‬ואנחנו התלמידים נותרנו בהיכון‬
‫להפריע‪.‬‬
‫עד שהבחור פתח את פיו — בקול גברי‪ ,‬מתכתי‬
‫רהוט ובוטח העביר את השיעור‪ .‬נותרנו פעורי פה‪.‬‬
‫בסוף השיעור המורה החדש נתן לנו נושא לחיבור‪ .‬אני‬
‫זוכר שכתבתי ארבעה עמודים גדושים בשפה נמלצת‬
‫כדי לעשות עליו רושם‪ .‬החיבור חזר אליי עם ביקורת‬
‫קטלנית לאורך שני עמודים‪" .‬ביקורת" אני אומר?‬
‫זה היה חומר קטילה ממש‪ .‬הבנתי שחיי בספרות עם‬
‫המורה החדש לא יהיו קלים‪ .‬כך בוטלה האמנזיה‪.‬‬
‫דן מירון הוא בחיר תלמידיו של פרופ' ברוך‬
‫קורצוויל (כדברי מר ליפשיץ באותו מעמד)‪ .‬פרופ' דן‬
‫מירון הגיע לגבורות‪ ,‬זה אותו בחור מתיכון עירוני ז'‬
‫ביפו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫עד מאה ועשרים!‬
‫‪3‬‬
‫‪ 2015.indb 3‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫ד"ר יפה עמנואל בנימיני‬
‫המרצה הצעיר דן מירון‬
‫ב‬
‫‪4‬‬
‫שנת ‪ 1959‬הייתי סטודנטית צעירונת מאוד‪ ,‬שבאה‬
‫מתוך עניין ללמוד ספרות ומקרא באוניברסיטת תל‬
‫אביב‪ .‬אזכיר‪ ,‬כי השיעורים אז התקיימו במתחם אבו כביר‬
‫בתל אביב בשעות אחר הצהריים‪ ,‬דבר שאפשר לסטודנטים‬
‫גם לעבוד וגם ללמוד‪.‬‬
‫לא היו אז ידיעונים‪ ,‬כמקובל באוניברסיטאות‪ ,‬וכמו כל‬
‫הסטודנטים‪ ,‬קיבלתי גם אני מראש רשימה מודפסת של‬
‫שמות מרצים ושמות של קורסים‪ ,‬שהיה עלי להכין ממנה‬
‫תכנית לימודים שנתית‪ .‬ברשימת המרצים הופיע השם “דן‬
‫מירון"‪ ,‬והקורס אותו ילמד סווג במדור “ספרות ההשכלה"‪.‬‬
‫המרצה “דן מירון" לא היה מוכר באוניברסיטה של תל‬
‫אביב‪ .‬אמרו‪ ,‬שזו השנה הראשונה שהוא מלמד בה‪ .‬הנושא‬
‫של הקורס שלו נשמע לי משעמם‪ .‬התלבטתי‪ ,‬האם לבחור‬
‫בשיעור שלו או להעדיף קורס אחר‪ .‬מה שהכריע את הכף‬
‫היו היום והשעה‪ ,‬שבהם התקיים הקורס‪ .‬הם התאימו לי הן‬
‫לתוכנית הלימודים והן לשעות העבודה‪.‬‬
‫השיעורים אז התקיימו בחדר קטן‪ ,‬ישבנו שם על כיסאות‬
‫לא נוחים‪ ,‬שהיו מסודרים בשורות צפופות‪ .‬רוב המורים‪,‬‬
‫שהופיעו לפנינו במהלך השבוע הראשון של הלימודים‪,‬‬
‫היו מבוגרים‪ ,‬שלא לומר זקנים‪ .‬רובם‪ ,‬נכנסו לכיתה‪ ,‬הניחו‬
‫את התיק על השולחן והתיישבו מיד על הכיסא‪ .‬בנחת הם‬
‫הוציאו מתוך התיק ניירות והחלו קוראים לפנינו מתוכם את‬
‫דבריהם במבטא השמור אצלם עוד מארץ מוצאם‪.‬‬
‫אנו‪ ,‬שבאנו ללמוד אחרי יום עבודה‪ ,‬ישבנו מולם וכתבנו‪...‬‬
‫וכתבנו‪ ,...‬וכך גם לא נרדמנו‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬המרצה‪ ,‬ששמו “דן מירון"‪ ,‬נכנס לכיתה‪ .‬אני זוכרת‪,‬‬
‫איך כל העיניים‪ ,‬בעיקר של הסטודנטיות הצעירות‪ ,‬נפערו‬
‫לרווחה! היה זה מרצה צעיר בעל גוף נערי וזקוף‪ ,‬בלוריתו‬
‫מלאה ונאה ועיניו בורקות ומישירות מבט‪ .‬הוא הניח את‬
‫התיק שלו על השולחן‪ ,‬ולא ישב לרגע על הכיסא שלצדו‬
‫במשך כל ההרצאה‪.‬‬
‫הוא רשם על הלוח את שם הקורס‪ ,‬והחל להסביר לנו‬
‫במפורט את מהותו‪ .‬הוא דיבר בעברית רהוטה ובמבטא צברי‪,‬‬
‫וכל כך הפנט את כולנו בדבריו עד שלא הרגשנו איך הזמן‬
‫עבר‪ ,‬והשיעור נגמר‪.‬‬
‫אמנם נבהלנו כולנו מהרשימה הביבליוגרפית‪ ,‬שהוא‬
‫‪25/03/2015 11:27:34‬‬
‫דן מירון מרצה‬
‫חייב אותנו לקרוא‪ ,‬אבל בדיעבד אפשר לומר‪ ,‬שנהנינו‬
‫כולנו מקריאתה‪ .‬אני זוכרת‪ ,‬שכבר היצירה הראשונה‬
‫שקראנו במסגרת הקורס‪“ ,‬מגלה טמירין" של יוסף פרל‪,‬‬
‫הייתה בשבילנו חידוש‪ ,‬וכל כך נהנינו‪ ,‬כאשר המרצה הצעיר‬
‫והדינמי הכניס אותנו בסוד משמעותה הפארודית של יצירה‬
‫זו‪ .‬בהרצאותיו באותו קורס שמענו על יצירות‪ ,‬שבלעדיו אנו‬
‫לעולם לא היינו מגיעים להיכרות עמן‪ ,‬כמו למשל‪ :‬הרומנים‬
‫“נגד הזרם" ו"באין מטרה“ של הסופר ישעיהו ברשדסקי‪.‬‬
‫במשך אותה שנה הצליח דן מירון בשיעוריו להראות לנו‬
‫בכל יצירה שקראנו כיצד הדברים של אז ושל שם‪ ,‬הם בעצם‬
‫רלוונטיים לחיינו כאן ועכשיו‪ .‬הוא פתח לנו שער רחב וגבוה‬
‫לדרכים מגוונות בחקר הספרות ובפרשנותה‪ .‬הוא הנחה‬
‫אותנו למצוא “דיבור בין יצירות" (“אינטר־טקסטואליות")‪,‬‬
‫וזאת על פי התיזה שלו‪ ,‬שיצירה ספרותית לעולם לא נכתבת‬
‫בחלל ריק‪ .‬במיוחד הפליא אותנו דן מירון‪ ,‬המרצה הצעיר‪,‬‬
‫בידע הרחב שלו בספרות העולם בכלל‪ ,‬ובספרות העברית‬
‫לדורותיה בפרט‪ .‬לא פלא‪ ,‬שהתאהבנו כולנו בכל מה שלימד‬
‫ואיך שלימד‪ .‬לימים כשנודע לנו‪ ,‬שיש לו חברה‪ ,‬ואולי היא‬
‫כבר אשתו‪ ,‬הוא כונה על ידי סטודנטית אחת‪“ :‬האביר על‬
‫הסוס הלבן של‪ ...‬הספרות"!‬
‫אני מרשה לעצמי לומר את דבריי בשם כל שומעיו‬
‫באוניברסיטה באותה שנה‪ ,‬שלימים‪ ,‬כאשר נתקלנו בפרסומיו‬
‫בעיתונים‪ ,‬בכתבי עת ובספרים‪ ,‬אנו כולנו קראנו את מה‬
‫שכתב מתוך גאווה‪ ,‬שאנו היינו תלמידיו במחזור הראשון‬
‫שהוא לימד באוניברסיטת תל אביב‪.‬‬
‫פרופסור דן מירון‪ ,‬הנה אתה מגיע השנה בגילך לגבורות!‬
‫אנו‪ ,‬שתמיד נישאר תלמידיך הנאמנים‪ ,‬מודים לך על‬
‫שהיית לנו מורה דרך מצוין לנבכי הספרות‪ ,‬ואנו מברכים‬
‫שתזְ ֶּכה ְותזַ ֶּכה אותנו בעוד הרבה שנים טובות של‬
‫אותך‪ִ ,‬‬
‫‪‬‬
‫עשייה ספרותית‪ ,‬פורייה ומעשירה! ‬
‫‪ 2015.indb 4‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫רחלי אברהם‪-‬איתן‬
‫ר‬
‫דן מירון — דור של נפילים‬
‫בביקורת הספרות העברית‬
‫אשית היכרותי עם חוקר הספרות‪ ,‬פרופ' דן מירון‪,‬‬
‫הייתה מן הכתובים בהיותי סטודנטית לספרות‪.‬‬
‫שאבתי מידע רב ממאמריו ומספריו הרבים וכן מכתביו‬
‫הנרחבים על סופרים ועל יצירותיהם‪ ,‬גם כשהייתי‪ ,‬מורה‬
‫לספרות‪ ,‬וגם כשהייתי חוקרת ספרות צעירה העושה דרכה‬
‫אל הדוקטורט‪ .‬לא תמיד הסכמתי עם דברים שכתב‪ ,‬אך הידע‬
‫העצום שלו הרחיב את אופקיי הספרותיים‪ .‬קראתי את כתביו‬
‫על אלתרמן‪ ,‬ש‪ .‬שלום ולאה גולדברג‪ ,‬אבא קובנר‪ ,‬אברהם‬
‫חלפי‪ ,‬ס‪ .‬יזהר‪ ,‬שלום עליכם א‪.‬ב‪ .‬יהושע ואחרים בטרם‬
‫לימדתי מיצירותיהם את תלמידיי‪ ,‬להרחבת נקודת מבטי‬
‫על היוצרים ועל יצירותיהם‪ .‬הלכתי לשמוע את הרצאותיו‬
‫בכנסים‪ ,‬ולימים הכרתיו באופן אישי באירועים הספרותיים‬
‫בהם השתתפתי כמשוררת‪ .‬מעורבותו של פרופ' דן מירון‬
‫בקהילה הספרותית לא הצטמצמה לעולם האקדמיה בלבד‪,‬‬
‫שכן מעורבותו בקהילה הספרותית שמחוץ לאקדמיה גבוהה‬
‫ומעוררת השתאות‪ ,‬דווקא בשל העובדה שחלק ניכר מזמנו‬
‫בשנים האחרונות הוא שוהה בניו יורק בשל תפקידו כראש‬
‫הקתדרה לספרות עברית וספרות משווה באוניברסיטת‬
‫קולומביה‪.‬‬
‫מפעלו הספרותי של מירון זכה להכרה נרחבת‪ ,‬בפרט‬
‫עם זכייתו בשנת תשנ"ג בפרס ישראל יחד עם פרופ' גרשון‬
‫שקד‪ .‬כבר בתש"ם זכה בפרס חשוב — פרס ביאליק על ספרו‬
‫“בין חזון לאמת — ניצני הרומן העברי והיידי במאה הי"ט"‪,‬‬
‫ספר ששימש אותי כסטודנטית לספרות וכמורה לספרות‪.‬‬
‫הפרויקט הספרותי המקיף של מירון במוסד ביאליק —‬
‫כינוס יצירותיהם של גדולי המשוררים והסופרים העבריים‪:‬‬
‫אור צבי גרינברג‪ ,‬אבא קובנר‪ ,‬אברהם חלפי‪ ,‬אורי ניסן גנסין‪,‬‬
‫גבריאל פרייל ואחרים — הוא מן החשובים במפעלי הספרות‬
‫שנערכו בשנים האחרונות‪ .‬מירון ערך גם מהדורה מדעית של‬
‫כתבי חיים נחמן ביאליק‪ ,‬בה השתמשתי הן כחוקרת ספרות‬
‫מתחילה והן כמורה לספרות‪.‬‬
‫נקל להבחין כי כל משורר או משוררת שזכו לביקורותיו‬
‫הספרותיות של דן מירון‪ ,‬קיבלו מקום מרכזי על מפת‬
‫הספרות העברית העכשווית‪ ,‬למרות הבחנתי זו נמנעתי‬
‫לתת לו את ספריי‪ .‬רק לאחרונה כשנפגשנו באירוע לכבוד‬
‫‪25/03/2015 11:27:34‬‬
‫צילום — משה לב‬
‫חוקר הספרות‪ ,‬פרופ' הלל ברזל‪ ,‬נתתי לו את ספרי "בובת‬
‫האשבול"‪ .‬התקנאתי בשניהם על שגדלו בתקופה‪ ,‬שבה‬
‫מדעי הרוח תפסו מקום חשוב בעולם האקדמי‪ .‬שניהם יכלו‬
‫לממש את עצמם במסגרת האקדמיה ולהגיע לפסגה בעולם‬
‫הספרות כחוקרים ובמבקרים ספרותיים‪ .‬בעוד שכיום כל מי‬
‫שסיים בהצטיינות תואר שני ושלישי נאלץ למצוא מסגרת‬
‫חלופית‪ ,‬כי החוגים למדעי הרוח התרוקנו מתלמידים‪ .‬לכן‬
‫אל נתמה מדוע אין יותר חוקרים גדולים כמירון‪ ,‬כשקד‬
‫וכברזל בספרות העברית‪ .‬התלמידים המצטיינים נאלצו גם‬
‫הם לנתב לעצמם שבילים מחוץ לשורות האקדמיה‪ .‬יתר על‬
‫כן‪ ,‬שלושתם זכו לבמות ספרותיות ראויות במדורי הספרות‬
‫הרציניים שהיו בעיתונים היומיים‪ .‬כיום הבמות הספרותיות‬
‫מצומצמות מאוד‪ .‬כשחוקר ספרות צעיר ורציני שולח מאמר‬
‫ראוי לעיתון יומי הוא נתקל בתגובה שהמאמר "אקדמי"‬
‫מדיי‪ .‬הרדידות פושה בכל שטחי התרבות ואינה פוסחת על‬
‫מדורי הספרות המעטים שנותרו לנו‪ .‬לכן לחוקרים רציניים‬
‫כדן מירון‪ ,‬כשקד וכהלל ברזל אין דור המשך ברמה שלהם‪.‬‬
‫מירון הביע דעותיו באופן נחרץ ללא משוא פנים‪ .‬הסכמתי‬
‫עמו כאשר קבל במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" לפני‬
‫כעשר שנים נגד ההתמסחרות של הסיפורת הישראלית‬
‫והידרדרותה אל עבר הבידור ההמוני המבטל את ההבחנה‬
‫בין הצלחה אמנותית להצלחה מסחרית‪ ,‬כאשר גורל הספרים‬
‫נקבע בידי יחצנים ותכניות אירוח‪ .‬למעשה‪ ,‬טענותיו נותרו‬
‫אקטואליות גם היום ולא רק ביחס לסיפורת‪ .‬זה נכון גם‬
‫ביחס לגורלם של ספרי השירה‪.‬‬
‫אני מאחלת לדן מירון בהגיעו לגבורות עוד שנים רבות‬
‫של פעילות ספרותית פורה וענפה‪ ,‬ומחקר ספרותי הכולל‬
‫גם את הדור הצעיר של המשוררים העכשוויים המייחלים‬
‫‪‬‬
‫למבקרים רציניים כמוהו‪ .‬‬
‫‪5‬‬
‫‪ 2015.indb 5‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫ניצה בן דב‬
‫קטע מדבריה של ניצה בן־דב‬
‫בבית ביאליק (‪)2.1.2015‬‬
‫בהגיע פרופ' דן מירון לגבורות‬
‫י‬
‫‪6‬‬
‫ש בדעתי לומר משהו על הפואטיקה המחקרית של דן‬
‫מירון‪ ,‬שהיא אנציקלופדיסטית במהותה‪ ,‬חובקת עולם‪,‬‬
‫מכילה תובנות עמוקות על ספרות ותרבות‪ ,‬על פסיכואנליזה‬
‫ומחקר‪ ,‬על מגמות וזרמים‪ ,‬על חיים ואמנות‪ ,‬על גיאוגרפיה‬
‫והיסטוריה‪ ,‬ועל קשרי הקשרים בין כל אלה‪ .‬כל מאמר של‬
‫דן מירון הוא בבחינת עלילת גבורה הרמנויטית‪ ,‬שאין לה‬
‫מתחרים‪ ,‬לא בהיקף הדברים הנאמרים‪ ,‬לא בתכנים הלימודיים‬
‫המונחים לפתחו של הקורא‪ ,‬ולא בסגנון המקורי‪ ,‬המורכב‬
‫והצלול כאחד‪ .‬ממאות המאמרים והפרשנויות שכתב דן‬
‫מירון על עשרות יוצרים ויוצרות בחרתי בפרק אחד מספרו‬
‫"הרופא המדומה‪ :‬עיונים בסיפורת היהודית הקלאסית" כדי‬
‫להדגים קורטוב‪ ,‬שמץ‪ ,‬טיפה בים ממה שמזריק דן מירון לכל‬
‫פרשנות שהוא מעמיד‪ .‬שם הפרק שאותו אביא כדוגמה לדרך‬
‫הפרשנות האנציקלופדיסטית של מירון הוא "הרופא זקוק‬
‫לרפואה‪ :‬ד"ר לנגזם כמורה־דרך בסוגיית עגנון"‪ ,‬והוא עוסק‬
‫לכאורה בעשרת הפרקים האחרונים של "סיפור פשוט"‪ .‬לא‬
‫יהיה לי כמובן זמן להביא את התזה של מירון על דוקטור‬
‫לנגזם ודרך הריפוי שלו‪ .‬אני אתרכז דווקא בדברים שלא‬
‫נוגעים ישירות ל"סיפור פשוט" ולדמות שהעמיד מירון‬
‫במרכז המסה העצומה הזאת‪ ,‬על הרופא שהחזיר את הירשל‬
‫הורביץ‪ ,‬גיבור "סיפור פשוט"‪ ,‬לשפיותו‪ .‬אני אביא טיפה‬
‫מים החומרים החיצוניים‪ ,‬שעומדים כביכול בשולי הדברים‬
‫ומטרתם לרפד‪ ,‬להניע‪ ,‬לסלול את הדרך ולהכין את הקורא‬
‫לספוג אל תוכו את התזה‪ ,‬אותה בונה מירון לתלפיות‪ ,‬נדבך‬
‫על גבי נדבך‪ .‬הטיעון שלו עקבי ומתפתח כמו רומן‪ ,‬והסטיות‬
‫מדרך הישר הן מעין סיפורי משנה המאירים את דרך המלך‪,‬‬
‫מכשירים את הלבבות לקבל את הפרשנות המונחת בסופה‪.‬‬
‫הדרך ארוכה אבל בכל תחנה ניתן להשקיף מרחוק אל התחנה‬
‫האחרונה‪ .‬השהיות הלמדניות שעל הקורא לשהות‪ ,‬כדי‬
‫להשכיל וללמוד‪ ,‬עומדות לעצמן אבל בו־זמנית הן גם חלק‬
‫מאיזה מערך יצירתי־הרמנויטי שלם‪.‬‬
‫הפרשנות של מירון ל"סיפור פשוט" פותחת בניסיון‬
‫לעמוד על סגולותיו של רומן מופתי זה‪ ,‬שמאז פרסומו‬
‫‪25/03/2015 11:27:34‬‬
‫בשנת ‪ ,1935‬לא פסק העיסוק הביקורתי בו‪ .‬פרשן שאיננו‬
‫דן מירון היה מסתפק במילה אחת או שתיים כדי להגדיר את‬
‫מהותו ואת סוד קסמו של "סיפור פשוט"‪ :‬רומן ריאליסטי‪,‬‬
‫והריאליזם נוקב‪ .‬לא כך דן מירון‪ .‬הוא יורד לעומקו של‬
‫המושג וגם מבהיר‪ ,‬כבר בתחילת המסה שלו על הרופא‬
‫הזקוק לרפואה המכילה ‪ 75‬עמודים‪ ,‬במה שונה "סיפור‬
‫פשוט" מיצירות עגנון שקדמו לו (ואני מביאה רק חלק קטן‬
‫מההסבר‪ ,‬שהרטוריקה שלו מהפנטת)‪:‬‬
‫"שורשיו של סיפור המעשה ננעצו עמוק בקרקע המציאות‬
‫ההיסטורית‪ ,‬החברתית והפסיכולוגית‪ ,‬כדי שהקורא יחוש‬
‫כאילו הוא עצמו ניצב על קרקע איתנה זו; לשם כך הקפיד‬
‫הסופר על עיצובו של היצג מימטי ריאליסטי אחיד ולכיד‪,‬‬
‫ללא הפסקות או סטיות; כלומר‪ ,‬לשם כך הוא ויתר על‬
‫מיפנים מהמסלול הריאליסטי לעבר הפנטסטי והגרוטסקי‪,‬‬
‫מן הסוג שאנו רגילים בו ברבים מסיפוריו‪ ,‬ופסח על מצבי‬
‫דמדומים‪ ,‬שבהם חלום מתערב במציאות ושיגעון — בשפיות‪.‬‬
‫בסיפורנו החלום הוא חלום והעליל — עליל‪ ,‬הטירוף הוא‬
‫טירוף של ממש‪ ,‬לא אמצעי להארה מטאפורית 'נכונה' יותר‬
‫של אמת גנוזה‪ ,‬והשפיות גם היא שפיות של ממש" ("הרופא‬
‫המדומה"‪ ,‬עמ' ‪.)162‬‬
‫דברים אלה הלוא קושרים בין "סיפור פשוט" לבין‬
‫הרומן הקלאסי של המאה ה־‪ ,19‬וזוהי הזדמנות שאותה‬
‫מנצל מירון לתת לקוראיו שיעור על איזה אדנים תמטיים‬
‫נשענת הסיפורת הבורגנית הקלאסית‪" :‬אהבה מול נישואין‪,‬‬
‫ארוס מול סטאטוס חברתי וכלכלי‪ ,‬מימוש עצמי רוחני‪,‬‬
‫רגשי וחושני מול נוחות קונבנציונאלית ואינטרסים קרים"‪.‬‬
‫כמו הרומנים הקלאסיים הידועים‪ ,‬אומר לנו מירון‪ ,‬עוסק‬
‫גם "סיפור פשוט" בהצגת הסבל הנפשי‪ ,‬הנגרם על ידי‬
‫נישואין שאינם מאפשרים מימוש עולם פנימי של מאוויים‬
‫ותשוקות‪ ,‬כסימפטום של ליקוי חברתי־תרבותי" (שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪.)163‬‬
‫כיוון שמירון רואה ב"סיפור פשוט" נקודת מפנה בקריירה‬
‫הספרותית של עגנון‪ ,‬שעבר מהסיפור היהודי המסורתי נוסח‬
‫"הכנסת כלה" ו"והיה העקוב למישור" אל הרומן (והוא מבהיר‬
‫שלא החיקוי של מודלים אירופיים פעל על הרומן העגנוני‪,‬‬
‫אלא השילוב בין התכנים המסורתיים לבין הרומן האירופי‬
‫שאותו הכיר עגנון)‪ ,‬אין הוא יכול לעבור לסדר היום מבלי לתת‬
‫לקוראיו שיעור תיאורטי על ההבדלים הז'אנריים בין השניים‪,‬‬
‫ואני קוראת חלק מההשוואה שעורך מירון‪ ,‬המורה והמסאי‬
‫החרוץ‪ ,‬לתלמידיו הקוראים‪ ,‬ושוב הרטוריקה המירונית‪ ,‬שכל‬
‫כך קל לזהותה אבל כל כך קשה לחקותה‪ ,‬כובשת‪ .‬אביא‬
‫כאן חלק מההשוואה בין הרומן לסיפור המסורתי‪ ,‬וכל זאת‬
‫‪ 2015.indb 6‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫במסה על ד"ר לנגזם‪ ,‬דמות שולית לכאורה‪ ,‬ב"סיפור פשוט"‬
‫של עגנון‪:‬‬
‫"הרומן ביסס עצמו כז'אנר על האמונה בחשיבותו של‬
‫היחיד הפעיל‪ ,‬האדם המנסה להתוות את מסלול חייו ולכוון‬
‫את גורלו על ידי רצף מעשים של בחירה‪.‬‬
‫הסיפור המסורתי העלה גיבור המייצג עדה ואתוס עדתי‬
‫גם בשעה שהוא סוטה מדרכי העדה ופורץ פרצות באתוס‪.‬‬
‫הסטייה של מנשה חיים‪ ,‬גיבור "והיה העקוב למישור"‪ ,‬לא‬
‫נתפרשה בסיפור כמעשה של בחירה אינדיווידואלית‪ ,‬הבעה‬
‫של רצונו של האדם היחיד לשלוט בחייו‪ .‬היא הובנה אך ורק‬
‫כחטא‪ ,‬כהחלקה ומעידה‪ ,‬כסטייה מן הנורמה‪ ,‬כמעוות שיש‬
‫לתקנו‪ ,‬כעקוב החייב להיעשות למישור‪.‬‬
‫הרומן העדיף להתרכז באנשים ונשים אינטנסיביים‪,‬‬
‫עמוסי חיות פנימית רגשית והגותית‪.‬‬
‫הסיפור המסורתי פנה על פי עצם טבעו לאנשים‬
‫פאסיביים‪ ,‬שאינם עמוסי עצמאיות עודפת‪ ,‬או לכל היותר‪,‬‬
‫לאנשים המנסים להיטהר מן ה"אני" שבהם על ידי הכנעתו‬
‫בפני כוחות שמעל לו‪.‬‬
‫הרומן השקיע כוחות נפש ועיצוב עצומים באותה צורה‬
‫יחידה ומיוחדה של אישור הרצון האישי והשלטתו על כל‬
‫גורם העומד בפניו — הארוטיקה הרומנטית החותרת לעיצוב‬
‫רגשי וחושני‪.‬‬
‫הסיפור המסורתי כמעט שלא ידע להתייחס לתשוקה‬
‫הארוטית שלא במסגרת המשוואה של חטא ועונשו‪ ,‬מעשה‬
‫שטן ולילית‪ ,‬או שהוא יכול היה לרמוז עליה בעקיפין רחוקים‬
‫(כגון ב"אגדת הסופר")‪.‬‬
‫הרומן עוסק בגברים ובנשים‪ ,‬שגמרו אומר לבחור את בני‬
‫זוגם על פי תשוקותיהם ומאוויי לבם‪.‬‬
‫הסיפור המסורתי‪ ,‬במידה שנפנה לענייני הבחירה של בני‬
‫הזוג‪ ,‬הזדהה באורח מובן מאליו עם ההנחה‪ ,‬שעל הבחירה‬
‫הזאת להיקבע על פי הקונוונציות החברתיות המקובלות‬
‫(שידוכין) העולות בקנה אחד גם עם הרצון האלוהי המסתורי‪.‬‬
‫(עמ' ‪.)214-213‬‬
‫והדברים הולכים ונמשכים‪ .‬השוואה רודפת השוואה‬
‫והדיאלקטיקה המירונית מופגנת במיטבה‪.‬‬
‫במסה המרתקת‪ ,‬המציעה הסתכלות חדשה על ספרויות‬
‫ּ‬
‫"הרפיָ ה לצורך נגיעה"‪ ,‬מובאת תובנה פוליטית‬
‫היהודים‬
‫להעדפתו של הרומן על פני הסיפור הקצר‪ ,‬לאו דווקא‬
‫המסורתי‪ .‬מירון‪ ,‬המחיה במסה זאת‪ ,‬כמו בחיבורים אחרים‬
‫שלו‪ ,‬סופרים ופולמוסים‪ ,‬ומחזיר אותם ללב ההוויה הרוטטת‬
‫— לילינבלום‪ ,‬פרישמן‪ ,‬אחד העם‪ ,‬ברדיצ'בסקי‪ ,‬דב סדן‬
‫ואחרים רבים — מביא בין היתר את דעתו של יעקב רבינוביץ‪,‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:35‬‬
‫דן מירון חוגג שמונים ומנגן; צילמה הניה רז; מאחור — זאב רז‬
‫הקושר בין הרומן למפעל הציוני‪ .‬לדעתו של רבינוביץ‪,‬‬
‫הפיכתו של הרעיון הציוני למעשה יישובי מפורט ומוחשי‬
‫מוליך בהכרח להעדפת הרומן על הסיפור הקצר‪ ,‬ששימש‬
‫כתת־ז'אנר בתקופת "התחייה" (עמ' ‪.)51‬‬
‫למירון אין העדפות ז'אנריות‪ .‬הוא כותב‪ ,‬מנתח‪ ,‬מבקר‬
‫ומפרש את הסיפור הקצר היראי‪ ,‬את הסיפור הקצר החילוני‪,‬‬
‫את שירתם של משוררים של כל הדורות‪ ,‬את המסות‬
‫ההיסטוריות התיאורטיות והפולמוסיות של כל הסופרים‬
‫והחוקרים‪ .‬לכן ספרו הקדום שנכתב לפני חמישים ושתיים‬
‫שנה "ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו"‪ ,‬זה שעמד‬
‫חבוק בבית הורי בין שני ספריו של קורצווייל‪ ,‬עוסק בשירת‬
‫אלתרמן‪ ,‬בשירת רטוש‪ ,‬בסיפורים קצרים של ס‪ .‬יזהר‪ ,‬ברומן‬
‫הגדול של יזהר "ימי ציקלג"‪ ,‬בסיפורים קצרים של משה‬
‫שמיר וברומנים הנשכחים מלב של משה שמיר "במו ידיו"‬
‫ו"מלך בשר ודם"‪ .‬דן מירון נוגע בכול‪ ,‬לפעמים לופת וחונק‬
‫ולפעמים ַמרפה ומרפא‪ .‬האם גם הוא רופא הזקוק לרפואה?‬
‫כנראה שכן‪ ,‬כמו ד"ר לנגזם‪ ,‬כמו עגנון וכמו רבים וטובים‬
‫‪‬‬
‫מבינינו‪ .‬‬
‫‪7‬‬
‫‪ 2015.indb 7‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫אבנר הולצמן‬
‫מירון וגנסין‪ :‬פשר הקשר‬
‫*‬
‫מ‬
‫בין עשרות הסופרים שדן מירון ייחד להם את‬
‫תשומת לבו המחקרית בולט הקשר העז‪ ,‬הקרוב‬
‫והממושך שלו ליצירתו קצרת השנים ומעוטת הכמות‬
‫של אורי ניסן גנסין‪ .‬הוא עצמו תיאר זאת בפתח ספרו‬
‫'חחים באפו של הנצח' (‪ )1997‬בסופרלטיבים חד־פעמיים‬
‫על רקע מכלול עבודתו‪' :‬המתמיד‪ ,‬הממושך ואולי הקרוב‬
‫ללבי מכל הפרויקטים הללו היה מפעל הפרשנות והחקירה‬
‫של כתבי אורי ניסן גנסין‪ ,‬שהתחלתי בו כמבקר צוער‬
‫בראשית שנות השישים ואני אחוז בו וממשיך אותו גם‬
‫עתה'‪ .‬ממילא נשאלת השאלה מה ריתק אותו לגנסין‬
‫בדבקות כזו במשך יותר מחמישים שנה‪ .‬מדוע ייחד לו‬
‫ביטויי הערצה כה לוהטים ואישיים‪ ,‬שכמותם לא מצא‬
‫לנכון לאצול לאיש מענקי הספרות היהודית שעסק בהם‪,‬‬
‫עד כדי תיאור פנייתו לעסוק בסיפוריו ב־‪ 1963‬כ'משהו‬
‫מעין היוולדות מחדש כקורא ספרות וכמבקר'‪ ,‬והצגת‬
‫כל שלב חדש בכתיבתו על גנסין כ'מאבק רוחני מיילד'?‬
‫בתשובה לשאלת מראיינת ניאות פעם לחשוף שמץ מן‬
‫העבותות האישיים המחברים אותו לגנסין‪ ,‬ותלה זאת‬
‫במזג הביקורתי המשותף לשניהם‪' :‬אין ספק שיש מצע‬
‫נפשי משותף [‪ ]...‬אני לא יכול לתאר לעצמי אדם מבקר‪,‬‬
‫שרוח ההסתכלות הביקורתית של גנסין לא תקסום לו‪ .‬זה‬
‫שגנסין מבקר בראש ובראשונה את עצמו דרך הדמויות‪ ,‬זה‬
‫לא משנה את העובדה הזאת' (שרית פוקס‪' ,‬גנסין‪ .‬האיש‪,‬‬
‫לא הרחוב'‪ ,‬תרבות מעריב‪ .)18.7.1997 ,‬בהמשך ניסח‬
‫ביתר פירוט את טיבה של אותה ביקורת עצמית אכזרית‬
‫שעוררה בו הזדהות‪:‬‬
‫הרבה אנשים שעוסקים בספרות נמצאים במקום שבו‬
‫אני נמצא‪ .‬החיים הרגשיים שלהם והיכולת שלהם לממש‬
‫רגש די מוגבלים‪ .‬יש להם את זה בתוכם‪ ,‬אבל האינטלקט‬
‫הרחיק אותם מזה‪ .‬הם עשויים למצוא קשר עם החיים‬
‫‪8‬‬
‫* מתוך המסה 'הדחוס והיקר שבגבישי הספרות העברית החדשה‪ :‬על‬
‫מחקרי גנסין של דן מירון'‪ ,‬שפורסמה כאחרית דבר לספרו של דן‬
‫מירון מדוע גנסין?‪ ,‬הוצאת מוסד ביאליק‪ ,‬ירושלים תשע"ה‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:35‬‬
‫הרגשיים דרך האהבה‪ .‬זאת ההזדמנות הקריטית של‬
‫האגו שלהם‪ .‬אם הם מסוגלים לאהוב‪ ,‬לממש אהבה‪ ,‬זאת‬
‫ההזדמנות‪]...[ .‬‬
‫— וגנסין?‬
‫גנסין כואב‪ ,‬דואב‪ ,‬מנתח באכזריות נוראה את חוסר‬
‫הפנים הרגשי או אפילו‬
‫היכולת של האיש שלו לתת את ּ ְ‬
‫לעמוד מאחורי החלטות התאבדות‪.‬‬
‫וידוי זה הולם לא רק את מחקרי גנסין של מירון‪ .‬הוא‬
‫עצמו ציין באותו ראיון‪ ,‬כי הטעמים האישיים שהניעו‬
‫הפנִ ים הרגשי החי החבוי מאחורי צינתם‬
‫אותו לגלות את ּ ְ‬
‫של שריונות מגן רציונליסטיים למיניהם נהפכו לעיקרון‬
‫פרשני חוזר בעבודתו‪ .‬אכן‪ ,‬אפשר להיזכר בהקשר זה‬
‫בכמה וכמה מחיבוריו הנענים לאותו עיקרון‪ .‬כזהו מחקרו‬
‫על הסיפור 'מחניים' של ברדיצ'בסקי‪ ,‬החושף את מנגנוני‬
‫העיוורון והרמייה העצמית שגיבורו שרוי בהם מכוח‬
‫הארוס המודחקים‬
‫דבקותו ברצון הרציונלי‪ ,‬עד שכוחות ֶ‬
‫והמוכחשים שבתוכו קמים עליו למוטט אותו‪ .‬כזהו‬
‫מחקרו על 'ספר הקבצנים' של ש"י אברמוביץ‪ ,‬המראה‬
‫כיצד מנדלי‪ ,‬מוכר הספרים הציניקן הממולח‪ ,‬לומד שיעור‬
‫באנושיות מפישקה החיגר‪ ,‬צעיר תם ובור אבל מלא רגש‬
‫חי וכושר אמיתי לאהוב‪ .‬כזהו חיבורו המקיף על העשור‬
‫הראשון ביצירתו של ביאליק‪ ,‬המראה כיצד השתחרר‬
‫המשורר הצעיר צעד אחר צעד מכסות המגן של ה'אני'‬
‫הלאומי האלגורי עד שהבשילה בו היכולת לתת ביטוי‬
‫אישי חשוף לפצעי ילדותו‪ .‬כזוהי מסתו על שירת אברהם‬
‫חלפי‪ ,‬העוקבת אחר מאבקו של המשורר לנטוש את הברק‬
‫הצבעוני ההדור של הפואטיקה הסימבוליסטית לטובת‬
‫מגע בריאליה האנושית‪ ,‬ולפתח דיבור שירי 'דל' אך‬
‫אותנטי לצורך חיבור חי וחם עם הזולת‪ .‬כזהו גם העיקרון‬
‫המונח ביסוד רוב המסות שכונסו בספרו 'האדם אינו‬
‫אלא‪ :'...‬חשיפת היוודעותם הכאובה של גדולי המשוררים‪,‬‬
‫גם אלה שעטו אדרות נבואה והשמיעו תרועות עוצמה‪,‬‬
‫לחולשה‪ ,‬לפגיעוּת ולרפיפוּת הטבועות במצב האנושי‪.‬‬
‫לאחרונה נגלה עיקרון זה בצלילות רבה בחיבורו על הרומן‬
‫'חסד ספרדי' של א"ב יהושע‪ .‬לאחר שעמד על התחכום‬
‫המופלג של היצירה‪ ,‬לרבות ה'ספרותיוּת' המובלטת ברשת‬
‫האינטרטקסטים השזורים בה‪ ,‬הוליך מירון את מסתו אל‬
‫שיאה בחשיפת היסוד הווידויי המשוקע ברומן‪ ,‬ותיאר‬
‫אותו כאוטוביוגרפיה במסכה של אמן בערוב יומו‪ ,‬איש‬
‫‪ 2015.indb 8‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫נוגע ללב ברגילוּת של פגמיו האנושיים המצויים‪ ,‬ודווקא‬
‫משום כך הוא אדם שאפשר לפעמים לאהוב אותו‪.‬‬
‫ביצירתו של גנסין נמצא למירון המקרה החד והחריף‬
‫ביותר מסוג זה‪ .‬לכן‪ ,‬הסיפור השלם ביותר בעיניו וכנראה‬
‫הקרוב ללבו מכולם הוא 'בטרם'‪ ,‬משום שבדמותו של הגיבור‪,‬‬
‫אוריאל אפרת‪' ,‬אדם שתוכו קרח ורימה'‪ ,‬צייר גנסין דיוקן‬
‫עצמי שאין אכזרי ממנו‪ ,‬הכולל מודעות שאין עמוקה ממנה‬
‫לקיר הזכוכית של הניכור החוצץ בינו לבין כל אפשרות‬
‫של קבלת חום ומגע אנושי או נתינתו‪ .‬אם אכן משוקע‬
‫במחקרי גנסין של מירון יסוד של אנליזה עצמית‪ ,‬הרי אבחון‬
‫העקרוּת הרגשית של אוריאל אפרת והשלכותיה הוא מרגעי‬
‫ההיחשפות הנועזים ביותר לא רק בכתיבתו על גנסין‪ ,‬אלא‬
‫במכלול יצירתו הביקורתית‪.‬‬
‫ניכורו של בעל האינטלקט המפותח מפנימיותו הרגשית‬
‫הפגומה או הבלומה הוא רק סוג אחד מבין כמה סוגים של‬
‫בבואה עצמית שמירון יכול היה למצוא בסיפורי גנסין‪.‬‬
‫נראה שמכל פאה מפאות הגביש הגנסיני נשקף אליו דיוקן‬
‫אחר שדיבר אל לבו‪ .‬בחייו וביצירתו של גנסין נמצא לו‪,‬‬
‫מן הסתם‪ ,‬הגילוי השלם ביותר של התקדשות לייעוד‬
‫הספרותי‪ ,‬השתקעות בולמוסית ִשכרונית בכתיבה הנעשית‬
‫למוקד החיים ואף למפלט מאימת החיים ומאימת המוות‪.‬‬
‫מכאן גם שקידתו של מירון לחשוף את הלמדנות הספרותית‬
‫הרחבה של גנסין‪ ,‬המעידה על טווח הקריאה שלו‪ .‬זהו צידו‬
‫האחר של אותו עניין‪ :‬הזדהות עם החיים בחלל הספרותי‪,‬‬
‫הנעשה למרחב חיוני ומספק אוויר לנשימה‪ ,‬פשוטו‬
‫כמשמעו‪ .‬מותר להניח שפנייתו המאוחרת לחשוף היבטים‬
‫אקזיסטנציאליסטיים ורליגיוזיים ביצירת גנסין נובעת אף‬
‫היא מן האינטרסים הרוחניים של הפרשן לא פחות מאשר‬
‫מסגולותיו של הטקסט עצמו‪.‬‬
‫ניתן לשער שלא פחות מכך קסמה לו‪ ,‬לפחות בראשית‬
‫הדרך‪ ,‬עמידתו האמביוולנטית ואף המנוכרת של גנסין בתוך‬
‫ההקשר הלאומי־הציוני של הספרות העברית‪ ,‬שהחל להסתמן‬
‫כבר בימי חייו כסביבת קיום יותר ויותר הכרחית לספרות זו‪.‬‬
‫כחוקר וכמבקר צעיר הפגין מירון רצון להיחלץ מן הכבילות‬
‫הבלעדית ללאומיות הישראלית המתהווה‪ .‬בין השאר ביטא‬
‫זאת בהליכתו ללמוד בנעוריו ספרות יידיש אצל דב סדן בחוג‬
‫ליידיש שאך זה נוסד באוניברסיטה העברית‪ ,‬וביציאתו כעבור‬
‫עשור לארצות הברית לכתוב עבודת דוקטור על ספרות יידיש‬
‫במאה התשע־עשרה‪' .‬להיות בן "דור המדינה" היה גם קשה‬
‫ולא נעים'‪ ,‬סיפר כעבור שנים בראיון עם זיסי סתוי ('עולמו‬
‫‪25/03/2015 11:27:35‬‬
‫של מבקר וחוקר ספרות'‪ ,‬ידיעות אחרונות‪' .)8.2.1980 ,‬אני‪,‬‬
‫וגם אחרים מבני דורי‪ ,‬ניסינו בכל דרך שהיא [‪ ]...‬לחפש‪,‬‬
‫לפחות באופן רוחני‪ ,‬אופציות אחרות‪ .‬רצינו לדעת איך זה‬
‫להיות בן תרבות שלא כמתכונת המדינה; איך זה להיות יהודי‬
‫שאיננו רק ישראלי‪ ,‬ובכלל איך זה להיות בעל זהות אחרת‬
‫מזו שנראתה כל כך מובנת מאליה'‪ .‬סיפורי גנסין ואיגרותיו‬
‫יכלו להושיט לו סיוע בגיבושם של מאוויים אלה‪ .‬אמנם בגיל‬
‫עשרים ואחת הסיק גנסין מסקנה ציונית נלהבת מקריאתו‬
‫ב'מחניים' של ברדיצ'בסקי‪ ,‬אולם שנים אחדות לאחר מכן‪,‬‬
‫בעת שהותו הקצרה והמעיקה בארץ־ישראל ב־‪ ,1908‬כתב‬
‫לאביו כי הנשמה היהודית שוכנת דווקא בגלות‪ ,‬והפציר בו‬
‫לנטוש את הרעיון שהשתעשע בו לבוא להתיישב בארץ‪.‬‬
‫כמו דוד פוגל אחריו‪ ,‬גילם גנסין את האפשרות לכתוב‬
‫ספרות עברית עילאית בגולה במנותק מן ההקשר הציוני‪.‬‬
‫תכונה זו קוסמת כיום מחדש לחוקרים‪ ,‬המבקשים לשחרר‬
‫את הספרות העברית דאז מאחיזתה של עלילת־העל‬
‫הציונית‪ ,‬ולטעת אותה בדיעבד במרחבים חלופיים‪ ,‬דוגמת‬
‫המודרניזם האירופי‪ .‬מירון עצמו הסתייג בשנות התשעים‬
‫והא־‬
‫הא־ציונית ַ‬
‫ממגמה מחקרית זו ומן האידיאולוגיה ַ‬
‫ישראלית שביסודה‪ .‬זו נראתה לו כאילו היא חותרת להעניק‬
‫הצדקה וקדימות למחקר הספרות העברית המנותק מן‬
‫ההקשר הלאומי או עוין אותו‪ .‬בהקשר זה ציין במאמרו‬
‫'אהבה התלויה בדבר'‪ ,‬על תולדות ההתקבלות של שירת‬
‫דוד פוגל‪ ,‬את האמת הפשוטה‪ ,‬האמורה להיות נהירה לכל‬
‫בר־דעת‪' ,‬שרק בישראל מתפתחת ויכולה להתפתח ספרות‬
‫עברית‪ ,‬וממילא גם חקר הספרות העברית חייב לקבל על‬
‫עצמו‪ ,‬מרצון או באונס‪ ,‬את ההכרה הציונית במהותה‪ ,‬כי רק‬
‫המהפכה הציונית [‪ ]...‬מעניקה גם לו‪ ,‬למחקר‪ ,‬משמעות‬
‫ואפילו אפשרות קיום כפשוטו'‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬התרבות העברית הישראלית‪ ,‬ילידת המהפכה‬
‫הציונית שגנסין לא האמין בה‪ ,‬היא כיום ההקשר היחיד‬
‫המקיים את יצירתו ומעניק משמעות לה ולשיח הנמשך‬
‫סביבה‪ .‬כתיבתו של דן מירון היא עמוד התווך של השיח‬
‫הזה כבר יובל שנים‪ .‬אם יצירתו של גנסין היא 'הדחוס‬
‫והיקר שבגבישי הספרות העברית החדשה'‪ ,‬כפי שהגדיר‬
‫אותה בפתח ספרו 'כיוון אורות' (‪ ,)1979‬הרי מפעל החקירה‬
‫והפרשנות של כתבי גנסין הוא הגביש הדחוס והיקר ביותר‬
‫בקורפוס הענק של כתבי מירון‪ ,‬והוא נקודת המוצא ההכרחית‬
‫להמשך הדיון בסופר המופלא‪ ,‬יהיו שיטות המחקר וכיווניו‬
‫‪‬‬
‫העתידיים אשר יהיו‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫‪ 2015.indb 9‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫אירועים‬
‫ב‬
‫אות יקיר אגודת הסופרים‬
‫לשנת ‪2014‬‬
‫נוכחות קהל רב נערך בעשרים ושניים בדצמבר הטקס‬
‫החגיגי שבו הוענקו תארי יקיר אגודת הסופרים‬
‫העברים לשנת ‪ 2014‬לשלושה יוצרים חשובים‪.‬‬
‫לאחר הדלקת נר שביעי של חנוכה ציין מנחה הערב‪,‬‬
‫ד"ר‪ ‬אביב עקרוני‪ ,‬בדברי הפתיחה‪ ,‬כי בפעם הקודמת הוענק‬
‫האות לשמאי גולן‪ ,‬לד"ר משה גרנות ולמנחם פאלק‪ ,‬והשנה הוא‬
‫מוענק ליצחק גנוז‪ ,‬לאיתמר יעוז‪-‬קסט ולעדנה מיטווך‪-‬מלר‪.‬‬
‫בהיעדרו של הרצל חקק‪ ,‬יו"ר האגודה‪ ,‬שהחלים לאחר‬
‫ניתוח‪ ,‬בירך את הזוכים בלפור חקק‪ ,‬יוזם אות יקיר ומי‬
‫ששימש שלוש פעמים כיו"ר האגודה‪ ,‬והמשיך בדברי הערכה‬
‫על פועלו של יצחק גנוז‪.‬‬
‫הוא ציין‪ ,‬שהמשורר יצחק גנוז חי כל ימיו בתחושה‬
‫של שליחות היסטורית‪ ,‬בתודעה של ממשיך דרך של‬
‫אבותיו ובצימאון להנחיל את הדברים לדור הבא בבחינת‪:‬‬
‫"יוצרי‪ ,‬הבינני מורשה להנחיל"‪ ,‬כפי שנאמר בתפילת הימים‬
‫הנוראים‪ .‬הוא איבד את הוריו בשואה‪ ,‬ואותו אור גנוז‬
‫שהנחילו לו בבית נשאר עמו תמיד‪ .‬החשש מאובדן הזיכרון‬
‫יצחק גנוז‪ .‬צילמו — בלפור חקק ומנחם פאלק‬
‫איתמר יעוז‪-‬קסט‪ .‬צילמו — בלפור חקק ומנחם פאלק‬
‫‪10‬‬
‫עדנה מיטווך‪-‬מלר מקבלת את אות יקירת אגודת הסופרים העברים לשנת‬
‫תשע"ה‪ .‬מימין לשמאל‪ :‬בתה לארה ובנה אדם‪ ,‬עדנה במרכז התמונה‪.‬‬
‫משמאל‪ :‬מנחם פאלק ובלפור חקק‪ .‬צילום אמנותי — יאיר בן־חיים‬
‫‪25/03/2015 11:27:36‬‬
‫העיק עליו‪ ,‬ותמיד ראה בכתיבתו ובפעילותו הספרותית‬
‫מחויבות נאצלת להנציח את מה שהיה‪ .‬הוא השתדל כיוצר‬
‫וכעורך להיות נאמן לדי‪.‬אן‪.‬אי‪ .‬של אגודת הסופרים העברים‪,‬‬
‫לקדש את המסורת הספרותית ולחדש אותה‪ .‬המשורר‬
‫תיעד את הימים הקשים‪ ,‬ולנו הותיר מילים‪ ,‬שתישארנה‬
‫לנצח כרקוויאם לעבר שחלף‪ ,‬תפילת קידוש החיים לאלה‬
‫שהיו ואינם — "בהמיית רגשות כתפילת עשבים נשאנו‬
‫את זכרם עם הרוח"‪ .‬כתב העת "ידע עם"‪ ,‬שהוא עורך זה‬
‫שנים רבות‪ ,‬הוא מפעל חיים‪ ,‬שבו גואל גנוז נכסי תרבות‬
‫מן העבר‪ ,‬נותן להם חיים חדשים‪ ,‬פרשנות חדשה ובכך הוא‬
‫מדליק נר נשמה לקהילות יהודיות שנכחדו‪ .‬לכן יש לראות‬
‫בו גנזך לאומי‪ ,‬שיישאר כמצבה חיה לדורות‪ ,‬מוזיאון חי‬
‫‪ 2015.indb 10‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫ונושם‪ .‬שירתו מפגישה את דור שרידי השואה עם דור‬
‫הצברים — "אנחנו שרדנו כדי לספר‪ ,‬האמנם נדע לספר? כי‬
‫דלה השפה ואזלה המילה‪ ,‬קפאו השפתיים ִמ ַדּ ֵּבר"‪.‬‬
‫הטקס הזה יהיה לעדות שהשליחות ניצחה‪ ,‬שהפליט‬
‫מהאקסודוס אכן נישא על ספינה בשם "יציאת מצרים"‪ ,‬וכאן‬
‫זכה להיגאל‪.‬‬
‫דברים על המשורר‪ ,‬הסופר‪ ,‬המתרגם והעורך איתמר‬
‫יעוז‪-‬קסט נישאו ע"י ד"ר אביב עקרוני‪ .‬הוא פירט את‬
‫פעילותו הספרותית הענפה‪ ,‬כולל הקמת הוצאת "עקד"‬
‫וביטאוניה השונים וכתב העת "פסיפס"‪ .‬הודגש‪ ,‬כי אחד‬
‫ממאפייני כתיבתו הוא הקשר ההדוק בין חומרי היצירה‬
‫האמנותית בשירה ובפרוזה לבין דברי הגות ועיון‪ .‬באלה‬
‫וכן באלה מופיעים מראות השתייה המהותיים ליצירתו‬
‫והממוקדים בשלושה תחומים עיקריים‪ :‬מוראות השואה‬
‫שחווה על בשרו כילד‪ ,‬המפגש הטעון עם ארץ־ישראל‬
‫ועם החברה הישראלית‪ ,‬ומציאת עולם האמונה הדתית‬
‫כדרך חיים מתחדשת הכרוכה במאבקים פנימיים‪ .‬בין‬
‫תפיסות העולם הייחודיות‪ ,‬שאנו מוצאים בכתביו הזכיר‬
‫את התפיסה הניאו־יהודית‪ ,‬שעיקרה מפגש מחודש עם‬
‫המורשת היהודית וכן תפיסת הדו־שורשיות שמתגלה‬
‫ביצירתו של אדם שנוף ילדותו הראשוני היה מחוץ‬
‫לישראל‪ .‬יעוז‪-‬קסט הוא גם מתרגם פורה שפרסם מאות‬
‫תרגומי שירה תוך התמקדות בשירה הונגרית‪ ,‬ושיריו‬
‫תורגמו ללשונות אירופיות‪.‬‬
‫הסופר שמאי גולן הדגיש בדבריו על עדנה מיטווך‪-‬מלר‪,‬‬
‫כי היא משוררת רבת ייחוד‪ ,‬וספריה מקנים לה מקום של‬
‫כבוד בשירה העברית‪ .‬נוסף לכך‪ ,‬עדנה היא גם מתרגמת‬
‫ועורכת שלזכותה שלוש אנתולוגיות נושאיות של שירה‪.‬‬
‫בתפקידה כמ"מ היו"ר היא פועלת ללא ליאות למען‬
‫רווחתם של היוצרים‪ ,‬למען הוצאת ספריהם ולמען היצירה‬
‫הספרותית‪ .‬הוא סבור‪ ,‬שהמנוע ליצירתה ולפעילותה טמון‬
‫בייעוד של "תיקון" הנפש הפרטית‪ ,‬ואז גם תיקון המציאות‬
‫שסביבה‪ ,‬ככל שהיא יכולה‪ ,‬בכוחה של השירה‪ ,‬וזאת‪ ,‬על‬
‫מנת להביא אור‪ ,‬תעצומות נפש ותקווה‪ .‬שמאי הזכיר את‬
‫היכרותו הראשונה עם עדנה בסדנאות לכתיבה יוצרת‪,‬‬
‫שאותן ייסד וניהל בבית הסופר בירושלים‪ ,‬ואת יהודה‬
‫עמיחי‪ ,‬שערך את ספר שיריה הראשון‪" ,‬הים"‪ .‬מילותיה‬
‫של עדנה הן המדיום להתמודד עם הכאב ועם הפגום‬
‫בעולמנו‪ ,‬ואם נשתמש בהן נכון ובמלוא משמעותן‪ ,‬נחשוף‬
‫את אור התקווה ואת האומץ לחיות‪ .‬תפיסה זו משתקפת‬
‫לא רק במרחב הפרטי‪ ,‬אלא גם במגעה עם המרחב של‬
‫הטבע והיקום וחשוב מכל — עם הסביבה הקרובה‪ .‬כך‬
‫‪25/03/2015 11:27:36‬‬
‫בקבלת חברים חדשים לאגודה‪ ,‬בנכונותה לשמש אוצרת‬
‫של תערוכות שירה וכדומה‪ .‬היא תמיד מוצאת לנכון‬
‫להושיט יד‪ ,‬למצוא את מה שאפשר לתקן ולעשות ולהביא‬
‫טוב‪ .‬אין פלא שכבר זכתה בפרס האישה היוצרת מיסודם‬
‫של גילה אוריאל וויצ"ו בשיתוף האקדמיה לספרות‪.‬‬
‫עדנה מיטווך‪-‬מלר התבקשה לשאת דברי תודה בשם‬
‫שלושת זוכי אות יקיר‪ .‬היא ראתה כבוד רב להתייצב לצידם‬
‫של שני עמיתיה לתואר‪ .‬ובמיוחד‪ ,‬איתמר יעוז‪-‬קסט שליווה‬
‫אותה בהוצאת שני ספריה הראשונים‪ ,‬ואיתו רעייתו המנוחה‪,‬‬
‫פרופ' חנה יעוז‪.‬‬
‫לדבריה‪ ,‬עמיתה השני‪ ,‬יצחק גנוז‪ ,‬הצטיין בעריכת כתב‬
‫העת "ידע עם"‪ ,‬הבמה לפולקלור יהודי ותרם רבות לתחום‬
‫יצירה חשוב זה בספרותנו‪.‬‬
‫היא חשה חובה להזכיר את לאה גולדברג‪ ,‬שפרסמה‬
‫את שיריה הראשונים ואת יהודה עמיחי‪ ,‬שבזכותו ראו‬
‫אור ספריה הראשונים‪ .‬לדעתה‪ ,‬כל שלושת מקבלי האות‬
‫הגיעו למקום הזה בעיקר בזכות המורשת המשפחתית‬
‫שנחלו‪ ,‬ועל כן הם חייבים תודה והוקרה להוריהם‪ .‬היא‬
‫הודתה בשם הזוכים לוועדת השיפוט המקצועית — ליו"ר‬
‫הוועדה‪ ,‬ד"ר‪ ‬אביב עקרוני ולחבריו לשיפוט — מנחם פאלק‬
‫וד"ר חדווה רבינזון‪-‬בכרך‪ .‬כמו כן‪ ,‬הודתה ליו"ר האגודה‪,‬‬
‫‪‬‬
‫הרצל חקק‪ ,‬למנכ"ל‪ ,‬ארנון פורת ולצוות העובדים‪ .‬‬
‫אגודת הסופרים העברים‬
‫מרכינה ראש‬
‫ללכתה של המשוררת והסופרת האהובה‬
‫מלכה נתנזון ז"ל‬
‫שהלכה מעמנו ביום ה' כ"א באדר תשע"ה‬
‫ותרמה נדבך חשוב להבנת ספרות‬
‫השואה במחוזותינו‪.‬‬
‫יצירותיה תהיינה חקוקות בפנתאון‬
‫השירה העברית לדורות‪.‬‬
‫חברי האגודה‪ ,‬היו"ר‪ ,‬הוועד המנהל‪,‬‬
‫המנכ"ל ועובדי האגודה‬
‫‪11‬‬
‫‪ 2015.indb 11‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫עתליה רוזנברג‬
‫עדה אהרוני — כלת פרס העדות‬
‫‪ Temoignage‬בפריז‬
‫ב‬
‫טקס מרשים בפריז הוענק לד"ר עדה אהרוני‪,‬‬
‫יו"ר עמותת איפלק — הפורום לספרות ותרבות‬
‫השלום‪ ,‬מחיפה‪ ,‬פרס העדות — על ספרה "לא לשווא"‬
‫שתורגם לצרפתית ויצא לאור בהוצאת הספרים היוקרתית‬
‫‪ .MANUSCRIT‬הספר הוא תיעוד היסטורי אותנטי‪ ,‬טרם‬
‫ידוע‪ ,‬של חייה המופלאים של תאה וולף האחות הראשית‬
‫בבית החולים היהודי באלכסנדריה‪ ,‬אשר בנחישות‪ ,‬בגבורה‬
‫ומתוך מסירות עילאית הצליחה דרך בית החולים‪ ,‬בעזרת‬
‫הקהילה היהודית במצרים‪ ,‬ומוסדות ממשלתיים מצריים —‬
‫להציל פליטים יהודים רבים מאירופה הנאצית בעת מלחמת‬
‫העולם השנייה‪.‬‬
‫אהרוני העלתה על נס בספרה תקופה היסטורית חשובה‬
‫ולא ידועה‪ ,‬ואת דמותה ההרואית של תאה וולף‪ ,‬אישה‬
‫עצמאית ואמיצה שהקדימה את זמנה והאמינה בשלום‪,‬‬
‫בטוב ובאנושי‪ .‬אהרוני נוגעת בלב קוראיה כשהיא מתארת‬
‫את האירועים הדרמטיים‪ .‬דרך כתיבתה מרגיש הקורא כאילו‬
‫הוא בעצמו חי את האירועים הכה מרגשים‪ ,‬לעתים עצובים‪,‬‬
‫על הרוב שמחים‪ ,‬ותמיד מאירי עיניים‪.‬‬
‫הספר נבחר על ידי ‪ 15‬השופטים בעלי שם‪ ,‬פה אחד‪,‬‬
‫מתוך ‪ 3,000‬ספרים שהיו מועמדים לתחרות‪ .‬מנימוקי חבר‬
‫השופטים‪" :‬מסמך היסטורי נדיר ומרשים הנכנס הישר ללב‬
‫קוראיו‪ ...‬לא ידענו כלל שמוסלמים מצרים עזרו ליהודים‬
‫להציל יהודים מהשואה!"‪" ,‬כישרון אמתי נדיר"‪" ,‬קערה‬
‫‪‬‬
‫ענקית של אנושיות"‪.‬‬
‫הערה‪ :‬על אירועים נוספים ראו ב"דבר העורך"‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:37‬‬
‫‪ 2015.indb 12‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫הסיפורת‬
‫שערהסיפורת‬
‫שער‬
‫רות ריכטר‬
‫בת ‪96‬‬
‫מ‬
‫די בוקר‪ ,‬כשאני מתעוררת‪ ,‬אני מעיפה מבט בחלק‬
‫השני של המיטה הכפולה‪ .‬האם אלי‪ ,‬בעלי‪ ,‬ישן‬
‫עדיין? מקומו ריק‪ ,‬ואני שומעת קרקוש כלים והמית קומקום‬
‫רוחשים בלחש במטבח‪.‬‬
‫כרגיל השאיר אלי את דלה ארון הבגדים פתוחה‪ ,‬ודמותי‬
‫נשקפת במראה הגדולה‪ .‬אני שונאת לראות את בבואתי‪ ,‬כי‬
‫והמראה מזכירה לי‬
‫בזיכרוני אני עדיין צעירה ונאה למדי‪,‬‬
‫ָ‬
‫שאני שוגה‪ .‬אני שונאת לראות את גווי השחוח‪ ,‬את שערי‬
‫הדליל ובעיקר את פני הקמוטות‪ ,‬המוכתמות בכתמים של‬
‫זקנה‪ .‬לכן אני ממהרת לאחוז בהליכון הניצב ליד המיטה‪,‬‬
‫וסוגרת בעזרת רגליו הארוכות את הדלת‪.‬‬
‫"שוב השארת את דלת הארון פתוחה!" אני קוראת לעבר‬
‫המטבח במורת רוח‪ ,‬ואלי מדדה לחדר בעזרת מקל ההליכה‬
‫הישן ומחייך‪" :‬אז מה? בעיניי את עדיין אישה נאה!"‬
‫"אישה נאה?! נו‪ ,‬באמת!"‬
‫שלא מדעת מוחק מוחי את קמטיו העמוקים‪ ,‬מיישר‬
‫מעט את גוו‪ ,‬ולרגע הוא דומה לאלי שלפני שלושים או‬
‫ארבעים שנים‪ .‬ואולי גם מוחו פועל כמו מוחי? אולי גם הוא‬
‫מוחק את קמטיי ואת כתמי פניי‪ ,‬מיישר בדמיונו את גווי‬
‫ומעבה את שיערי הדליל?‬
‫אנחנו כבר בני תשעים ושש‪ ,‬ובקרוב‪ ,‬אם נצליח להחזיק‬
‫מעמד‪ ,‬ימלאו לנו תשעים ושבע שנים‪.‬‬
‫כן‪ ...‬אם אצליח להחזיק מעמד‪ ...‬אם קוצר הנשימה הזה‬
‫לא יגמור אותי קודם‪ ...‬וכהד להרהוריי פרצו לפתע מגרוני‬
‫בכוח‪ ,‬בלא אזהרה‪ ,‬קולות שנק ושיעול נורא‪ ,‬והרעידו את‬
‫דממת החדר‪ .‬אלוהים! אין לי אוויר! אין לי אוויר! מה‬
‫לעשות?! אני רוצה לצעוק לעזרה‪ ,‬אבל גרוני אינו משמיע‬
‫קול‪.‬‬
‫אלי הביט בי בפנים מבוהלות‪" .‬מה קורה‪ ,‬דליה? את‬
‫בסדר?"‬
‫"כן‪ ,‬רק קוצר הנשימה הזה‪ ...‬הוא‪ ...‬הוא ממש הורג‬
‫אותי‪ ...‬תפתח בבקשה את החלון‪"...‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:37‬‬
‫"את צריכה לקום‪ ,‬דליה‪ ,‬יש לנו תור לרופאה‪ .‬שכחת?"‬
‫"אוף! אני שונאת אותה!"‬
‫"אבל למה? היא דיאגנוסטיקנית מצוינת‪".‬‬
‫"אני לא צריכה את הדיאגנוזה שלה! אימי‪ ,‬סבתי ודודתי‬
‫נפטרו מסרטן הריאות‪ .‬אני יודעת מה יש לי‪".‬‬
‫"לא! לא! לא נכון! צריך לבדוק‪ "...‬מלמל אלי בקול חנוק‪.‬‬
‫העפתי מבט בלוח השנה התלוי על הקיר מול מיטתי‪ ,‬כי‬
‫אני יודעת שהרופאה תשאל אותי — כמו בכל ביקור — איזה‬
‫יום היום‪ ,‬מה התאריך‪ ,‬ומה עשיתי אתמול‪ ,‬וכל זאת — כדי‬
‫לראות אם אני עדיין במלוא חושיי‪ ,‬ואינני תשושת נפש‬
‫חלילה‪ .‬רק אחרי שאעמוד בבחינה המבישה‪ ,‬תעבור הרופאה‬
‫לדבר עליי בגוף שלישי עם בעלי או עם בתי‪ ,‬כאילו אינני‬
‫נמצאת בחדר ואינני מסוגלת להבין את הנאמר‪.‬‬
‫הצצתי שנית בלוח השנה‪ .‬התאריך היום שניים במרץ‪.‬‬
‫האירו ִּסים‪ ",‬הזכרתי לאלי‪ .‬מדי שנה‬
‫"התחיל השבוע של ִ‬
‫נהגנו לנסוע לראות בתחילת חודש מרץ את אירוס הארגמן‬
‫בחולות נתניה ואת אירוס הגלבוע בהר ברקן‪ ,‬כי בשבוע זה‬
‫נפגשים שני הפרחים האצילים וההדורים שאני אוהבת‪:‬‬
‫אירוס הארגמן עדיין פורח‪ ,‬ופקעי אירוס הגלבוע כבר‬
‫מתחילים להיפתח‪.‬‬
‫אלי חייך חיוך עצוב‪" :‬לא‪ ,‬דליה‪ ,‬אנחנו לא יכולים להגיע‬
‫השנה לאירוסים‪ .‬את לא תעמדי במאמץ הזה"‪.‬‬
‫"אני כן אעמוד! ניעזר במאקס ובכיסא הגלגלים וניסע!"‬
‫מאקס הוא נהג המונית שאנחנו מסתייעים בו מדי פעם‪.‬‬
‫הוא חביב ונבון‪ ,‬זרועותיו הענקיות שריריות כזרועותיו של‬
‫מרים משקלות‪ ,‬והוא נושא אותי ואת כיסא הנכים בקלות‬
‫כאילו הייתי תינוק בעגלת טיול‪.‬‬
‫נשמע צלצול בדלה ובתי נכנסה בחיוך‪.‬‬
‫"אני לא רוצה ללכת לרופאה!" הכרזתי‪.‬‬
‫היא הביטה בי במבט שחציו כועס וחציו מבודח‪" .‬את‬
‫רוצה שאעזור לך להתלבש?" שאלה‪.‬‬
‫"מה פתאום?! אני יכולה לבד!"‬
‫התלבשתי באיטיות‪ ,‬אכלתי ארוחת בוקר קלה‪ ,‬ויצאתי‬
‫עם בתי ועם אלי למכונית‪" .‬אם גם הפעם הרופאה תחשוב‬
‫שאני תשושת נפש ותדבר עלי בנוכחותי בגוף שלישי‪ ,‬אני‬
‫פשוט אהרוג אותה!" הצהרתי‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אימא! אני לא רוצה סקנדלים ואי נעימות!" ציוותה‬
‫עלי ילדתי בת השישים וחמש‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪13‬‬
‫‪ 2015.indb 13‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫‪14‬‬
‫כשנכנסנו לרופאה‪ ,‬הגשתי לה מיד את הכרטיס‪ ,‬והיא‬
‫העבירה אותו במהירות בחריץ המחשב‪ ,‬אבל לא טרחה‬
‫להביט בו‪" .‬איך קוראים לגברת?" שאלה ספק אותי ספק‬
‫את בתי‪.‬‬
‫החלטתי שהפעם אתגונן‪" .‬השם של הגברת כתוב‬
‫בכרטיס‪ ",‬עניתי בלעג‪.‬‬
‫"מה התאריך היום?" המשיכה הרופאה בבחינה‪.‬‬
‫"היום שניים במרץ‪ ,‬היום השני בשבוע של ָה ִאירו ִּסים"‪.‬‬
‫ֵ"אירו ִּסים? מי מתארס?"‬
‫"אמרתי ִאירו ִּסים‪ .‬לא אמרתי ֵאירו ִּסים!"‪.‬‬
‫"איזה ִאירו ִּסים?"‬
‫"אירוס הארגמן ואירוס הגלבוע‪ .‬רק בשבוע הראשון של‬
‫חודש מרץ הם פורחים ביחד"‪.‬‬
‫"ומדוע באתם היום? אימא שלך לא מרגישה טוב?"‬
‫המשיכה הרופאה לשאול את בתי‪.‬‬
‫"יש לי התקפים של קוצר נשימה‪ ",‬עניתי בלא שנשאלתי‪.‬‬
‫"היא צריכה להתפשט‪ ",‬אמרה הרופאה‪.‬‬
‫"מי צריכה להתפשט?" שאלתי בטון מאיים‪.‬‬
‫"היא צריכה להוריד את החולצה כדי שאבדוק את‬
‫הריאות‪".‬‬
‫התפשטתי והיא הסיעה את הסטטוסקופ על גבי ועל חזי‪.‬‬
‫הבטתי בפניה‪ .‬הן היו רציניות ועצובות‪" .‬אני שומעת משהו‬
‫בריאות‪ ,‬אבל הממצא לא ברור‪ .‬היא צריכה לעשות צילום‪",‬‬
‫הסבירה הרופאה לבתי‪.‬‬
‫"מדוע אינך מדברת אליי ישירות?!" התקצפתי‪ ,‬ושלא‬
‫כהרגלי הרמתי הפעם את קולי‪.‬‬
‫הרופאה הביטה בי בדאגה ובצער ולא ענתה‪ .‬הבנתי‬
‫שהממצא מדאיג אותה‪ ,‬אבל אותי הוא לא הפתיע‪ .‬כבר‬
‫שבועות אחדים אני יודעת שאני חולה‪ ,‬והיה לי זמן להתרגל‬
‫למחשבות על המוות‪ .‬אני לא מפחדת ממנו‪ ,‬אבל אני מצטערת‬
‫שלא אהיה פה עוד‪ .‬צר לי שלא אראה פרחים‪ ,‬שמיים ואור‪,‬‬
‫שלא אראה את בני משפחתי האהובים‪ .‬אני מצטערת על‬
‫החידלון‪ ,‬ומתפללת שהמוות יבוא בלא ייסורים‪ .‬ראיתי את‬
‫אימי נלחמת בהתקפי החנק‪ ,‬ואני מקווה שהיום‪ ,‬כשהרפואה‬
‫מתקדמת‪ ,‬יוכלו הרופאים להקל עליי את הסוף‪.‬‬
‫פעם ראיתי בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב‬
‫בור ענק‪ ,‬כהה‪ ,‬מאיים וחשוך‪ ,‬שמדרגות נחפרו באתד‬
‫מקירותיו לרווחת המבקרים‪ .‬הן הוליכו לתחתית הבור כדי‬
‫שנוכל לראות במו עינינו את מערכת השורשים המעמיקה‬
‫והמסועפת‪ .‬החושך היה מפחיד ומדכא‪ ,‬וימים רבים נחרדתי‬
‫כשנזכרתי בו‪ .‬כך נראה הקבר? במקום כזה יטמנו אותי‬
‫בבוא יומי?‬
‫‪25/03/2015 11:27:37‬‬
‫"מה אפשר לעשות אם הממצא סרטני?" שאלתי‪.‬‬
‫"אפשר לנתח או להתחיל בטיפולים‪ ",‬ענתה הרופאה‪,‬‬
‫ושוב פנתה לבתי‪" :‬בינתיים ארשום לה מרשם לבלון חמצן‬
‫ולתרופות שיקלו על הנשימה"‪.‬‬
‫"אני יודעת מה יש לי‪ .‬בני משפחת אימי נפטרו כולם‬
‫מסרטן ריאות אלים"‪.‬‬
‫הרופאה הביטה בי בתימהון‪ ,‬מתפלאת על שלוות נפשי‪,‬‬
‫ואולי גם חושבת שעדיין לא קלטתי את הצפוי לי‪.‬‬
‫"היא מתנגדת לטיפולים פולשניים ומכאיבים! והיא לא‬
‫מרשה לך לדבר עליה בנוכחותה בגוף שלישי! היא בהירה‬
‫ונבונה והיא מבינה הכול!" הרמתי את קולי בזעם‪.‬‬
‫הרופאה הייתה המומה מהטון התוקפני‪" :‬אני מצטערת‪,‬‬
‫אני מבקשת סליחה‪ ,"...‬מלמלה‪ ,‬ופניה האדימו‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬ניצחתי‪ ...‬אבל לא שמחתי בניצחוני‪ ,‬כי פתאום‬
‫לא היה לי צורך בו‪ .‬הרי ימיי ספורים‪ ,‬ולמה אני מתעסקת‬
‫בשטויות? עכשיו אני צריכה להחליט אם להקדיש את הזמן‬
‫המועט שנותר לי לניתוחים מכאיבים או לדברים אחרים‪,‬‬
‫חשובים יותר‪.‬‬
‫אולי אקדיש אותו למשפחה? לבנות‪ ,‬לנכדים ולנין הקטן?‬
‫אולי אזנח את כל עיסוקיי כדי לשחק אתו? אחזיק אותו‬
‫בזרועותיי‪ ,‬אריח את ריחו הנהדר‪ ,‬ריח טלק מעורב בניחוח‬
‫שמן תינוקות‪ ,‬אלטף את זרועו השמנמנה‪ ,‬ואצוד את חיוכו‬
‫הטוב‪ ,‬הפושט על פניו כשהוא רואה אותי‪ .‬כנראה שהוא‬
‫אוהב אותי עוד לפני שלמד את משמעות המילה אהבה‪...‬‬
‫ומהי תמצית החיים אם לא לאהוב ולהיאהב? הוא חוקר אותי‬
‫במבט מחייך‪ ,‬סקרני‪ ,‬וגם אני לומדת אותו‪ ,‬עוקבת אחרי‬
‫מילים חדשות שרכש ואחרי מאמציו ללמוד לשבת‪ ,‬לעמוד‪,‬‬
‫ללכת‪ ...‬ושנינו מתמסרים ביחד ללימוד האדם‪ ,‬עיסוק שאנחנו‬
‫עוסקים בו כל ימי חיינו‪.‬‬
‫ואולי אקדיש את הזמן לכתיבה? אולי אני צריכה לסיים‬
‫סוף־סוף את הרומן התקוע שאני כותבת כבר שנתיים?‬
‫אולי אני צריכה לכנס בספר את שיריי הנעלבים‪ ,‬הנחבאים‬
‫במגירה?‬
‫ואולי אני צריכה להיפרד מהדברים היפים שאהבתי?‬
‫מנופים‪ ,‬מפרחים‪ ,‬מזריחות ְמ ַד ְממוֹ ת אל אבחת הסכין של‬
‫הים המתכתי‪ ,‬מספרים חכמים וממוסיקה אימפרסיוניסטית‪,‬‬
‫רומנטית‪ ,‬רוויית געגועים? כי שם‪ ,‬במקום הדומה לבור של‬
‫הגן הבוטני‪ ,‬אין מראות ואין אור‪ .‬יש רק חושך נורא וחידלון‬
‫אינסופי‪.‬‬
‫אני רוצה להספיק הכול!‬
‫אז קדימה‪ ,‬דליה‪ ,‬לעבודה! אפילו שאת כבר בת תשעים‬
‫‪‬‬
‫ושש! ‬
‫‪ 2015.indb 14‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫י‪ .‬סיקא אהרוני‬
‫חכם אבא והשאח הפרסי‬
‫מ‬
‫עשה איום ונורא אשר כל שומעיו תצלינה אוזניו‬
‫למשמע הדברים — סיור מאורע ומחריד לב ונפש זה‪,‬‬
‫אירע בימי השאה הפרסי עבאס (‪ ,)1629-1571‬בעיר בירתו‬
‫איספהאן‪ ,‬עיר שלדעת היסטוריונים נוסדה על ידי יהודים‪.‬‬
‫בשנות שלטונו האיומות גברו הגזירות נגד היהודים‪ .‬הוא‬
‫אף חוקק שורת חוקים הידועים בשם‪" :‬ג'אמעי עבאסי"‪.‬‬
‫להמחשת הדברים‪ ,‬ברשות הקוראים‪ ,‬אביא שלושה חוקים‬
‫הנהוגים בפרס אף בימינו אלה‪ :‬חוק יסודי קובע‪ ,‬היהודי‬
‫הינו ניג'ס‪ ,‬הווה אומר — טמא ומטמא במגע‪ ,‬דהיינו‪ ,‬מוקצה‬
‫מחמת מיאוס‪ .‬אסור ליהודי לצאת החוצה ביום גשם‪ .‬הטעם‪:‬‬
‫במגעו במי הגשם נמצא מטמא אותם‪.‬‬
‫אסור ליהודי לרכוב על סוס‪ ,‬אלא רק על גבי חמור‪,‬‬
‫ובשבתו על גבי הבהמה‪ ,‬תהיינה שתי רגליו בצד אחד של‬
‫החמור‪ ,‬כדרך העבדים‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬עיקרו של סיפור המעשה כך‪:‬‬
‫חכמי הדת השיעית‪ ,‬הללו הקרויים אייתולות‪ ,‬באו‬
‫בהצעה לשאה‪ :‬הוד מעלתו המלך לעולם יחיה‪ ,‬מצאנו כי‬
‫טוב ומועיל יהיה אם תזמן לפניך את שלושת חכמי יהודי‬
‫איספהאן‪ ,‬ותאלצם לקבל עליהם את דתנו הקדושה‪ ,‬דת‬
‫האיסלם‪ .‬כל העם ינהר אחריהם‪ ,‬ויתאסלם‪.‬‬
‫מצאו הדברים חן בעיני המלך‪ ,‬מיד ציווה לזמן אליו את‬
‫שלושת חכמי הקהל שבעיר שיתייצבו לפניו‪.‬‬
‫ביום המיועד התכנסו השאה עבאס והפמליה דיליה‪ ,‬שהם‬
‫האייתולות והשרים‪ ,‬ומאחוריהם תריסר קיזילבאשים‪ ,‬שהם‬
‫הממונים הראשיים להוצאה להורג‪ ,‬כשבידיהם שלשלות‬
‫ברזל‪ ,‬אליהן מרותקים כלבי הטרף האימתניים והרעבים שלא‬
‫טעמו טעם אוכל מזה יממה‪.‬‬
‫לפני הפמליה הלזו ישבו על הארץ שלושת חכמי היהודים‬
‫של עיר הבירה איספהאן‪ ,‬שהם‪ :‬מולא שמואל‪ ,‬מולא ירמיה‬
‫וחכם אבא‪.‬‬
‫היו שלושת החכמים מרעידים מאימה ופחד ושיניהם‬
‫דא לדא נקשן למראה הפמליה המלכותית‪ ,‬ובעיקר למראה‬
‫שנים־עשר כלבי הטרף‪ ,‬שפערו את לועותיהם — לשונם‬
‫כקבר פתוח‪ ,‬ומלתעותיהם — חרבות‪.‬‬
‫פתח שאה עבאס במתק שפתיים‪ ,‬כשתחת לשונו מסתתר‬
‫‪25/03/2015 11:27:38‬‬
‫כושן רשעתים‪ ,‬בנסותו להשפיע עליהם לקבל את דת‬
‫האיסלם והעלה חרס בידו‪.‬‬
‫גם האיתולות והשרים ניסו את כוחם בדרכי עורמה —‬
‫ולשוא‪.‬‬
‫אחרי אתנחתה קלה‪ ,‬ניסה המלך ללחוץ על שלושת‬
‫המולאים‪ ,‬כשמתחת לשונו נוטף ארס במעטה דבש וחלב‪,‬‬
‫והפיתוי לא צלח‪.‬‬
‫משעברו שעות רבות‪ ,‬סבלנותו של המלך פקעה ואיים‬
‫על החכמים בשנים־עשר כלבי הטרף‪" .‬אבל‪ ,‬הוד מעלתו"‪,‬‬
‫השיבו‪" ,‬הכיצד זה אנחנו יכולים לכפור בתורת משה נביאנו?‬
‫כלום בורא עולם יקבל זאת?"‬
‫לשמע התשובות‪ ,‬קצף השאה על החכמים‪ .‬גחלים בערו‬
‫ממנו‪ ,‬נתן אות וכלבי האימה נתקרבו אל החכמים האומללים‬
‫שצווחו וכיסו את עיניהם בכפות ידיהם אחוזות הבעתה‪.‬‬
‫באותה שעה‪ ,‬דומה היה‪ ,‬שליבם נפל בקרבם‪ ,‬וזאת משום‬
‫שהם חשו בהבל פיהם של ההולכים על ארבע שרירם נטף‬
‫מפיהם מפאת הרעב והרצון לטרוף טרף‪.‬‬
‫באותה שעה‪ ,‬שנים מן החכמים‪ ,‬הכריזו שהם נכנעים‬
‫ומקבלים עליהם את צו השאה‪ ,‬שאמרו איש לרעהו‪" :‬אנוס‪,‬‬
‫רחמנא פטרי"‪ .‬מיד פתחו כל ההולכים על שתים‪ ,‬כלומר‬
‫המלך וכת דיליה‪ ,‬בקריאות רמות‪" :‬הידד!"‪ ,‬ובשפתם‪,‬‬
‫"אופרים! אופרים! אופרים!"‪.‬‬
‫מייד ציווה המלך‪ ,‬להגיש לשניים נתחי בשר גמל צלויים‬
‫וטבולים בלבן שנאנסו לאכול ולומר את ה"שהדה"‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫את הפסוק הראשון מתוך הקוראן‪" ,‬בשם אללה הרחום‬
‫והרחמן" וגו'‪ .‬והרי לך שני מושלמים כשרים למהדרין…‬
‫עתה‪ ,‬ראש ה"פעור" שבפמליית השאה‪ ,‬ראש וראשון‬
‫לאייתולות‪ ,‬וברשות הוד מעלתו המלך פנה לרבי אבא ואמר‬
‫לו‪:‬‬
‫"הו‪ ,‬אתה‪ ,‬קנטרן שבאגוזים‪ ,‬הלא תראה‪ ,‬הלא תביט‪ ,‬שני‬
‫חבריך קיבלו עליהם את דת עלי וָ ולִ י אללה‪ ,‬וטוב להם‪ ,‬למה‬
‫תתעקש כפרד"‪.‬‬
‫ניסיון האניסה היה ללא הועיל‪ ,‬עד שהשאה נטל לידיו‬
‫את מושכות השכנוע‪ .‬עמד והציע לו תפקידים שונים‬
‫בשלטון‪ ,‬בדרגות האייתולות והרבה אבנים טובות ומרגליות‬
‫— ולשווא‪ ,‬שכל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו‪ ,‬אין‬
‫בכוחן להזיזו ממקומו‪.‬‬
‫כשראה שאה עבאס כך‪ ,‬נתקף ברתיחת ובחמת זעם‪,‬‬
‫נתן את האות בפקודה‪" :‬בקושיד!"‪ ,‬ותריסר כלבי הטרף‬
‫הסתערו על חכם אבא ונעצו בו מלתעותיהם‪ ,‬תוך שהוא‬
‫מסנן מבין שיניו בשארית כוחותיו‪" :‬משה אמת ותורתו‬
‫‪‬‬
‫אמת!"‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫‪ 2015.indb 15‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫עדינה בר־אל‬
‫ביקור חוזר‬
‫"ש‬
‫‪16‬‬
‫לום‪ ,‬מה שלומך? איך היא?" שאלה את‬
‫האחות שיצאה מן החדר‪.‬‬
‫"אותו מצב‪ .‬היא במקלחת‪ .‬את יכולה להיכנס‪".‬‬
‫היא נכנסה אל החדר הקטן‪ ,‬שהיה בו ריח קל של שתן‪.‬‬
‫"אימא‪ ,‬אני פה!" קראה לכיוון דלת המקלחת הסגורה‪ .‬היא‬
‫נזכרה בריח הבושם של אימא‪ ,‬ה־‪ .Diorissimo‬רק את בושם‬
‫ה־‪ Diorissimo‬היא אהבה‪" .‬ריח של נרקיסים"‪ ,‬אמרה‪ .‬מבין‬
‫כל הסבונים אימא אהבה ביותר את ה־‪ Yardley‬האנגלי בריח‬
‫לבנדר‪.‬‬
‫"בסדר‪ .‬יופי‪ .‬עוד מעט נצא"‪ ,‬נשמעה תשובה‪.‬‬
‫היא הביטה מסביב‪ .‬מיטה מתכווננת‪ ,‬עם תווית מתכת‬
‫שעליה חרוט "יד שרה"‪ .‬מצעים ישנים ודהויים‪ .‬על הקירות‬
‫תלויות שתי תמונות צבעוניות גדולות‪ ,‬מצוירות על פי‬
‫תצלומים‪ ,‬האחת של אבא המת והשנייה של סבא המת‪,‬‬
‫שהיא כה אהבה‪ .‬סבא דומה יותר למציאות‪ ,‬חשבה לעצמה‪.‬‬
‫על הקיר ממול תמונות קטנות ממוסגרות בשחור־לבן‪ .‬באחת‬
‫נראית סבתא וילדיה‪ ,‬ביניהם אימא‪ ,‬שם בפולניה הרחוקה‪.‬‬
‫באחרת — אימא הצעירה‪ ,‬בשיער שחור שופע‪ ,‬עם ידידה‪ ,‬או‬
‫אולי בת דודה‪ .‬השתיים הולכות ברחוב האירופאי המושלג‬
‫משלבות ידיים ומחייכות אל הצלם‪ .‬בתמונה אחרת נראה‬
‫ילד קטן בעל עיניים גדולות‪ ,‬חובש כובע ברט‪ .‬זהו יוסל‪ ,‬האח‬
‫הקטן של אימא‪ ,‬שאבד שם גם הוא‪.‬‬
‫דלת המקלחת נפתחה‪ .‬נערה פיליפינית דחפה החוצה‬
‫עגלת גלגלים‪ .‬אימא‪ ,‬עטופה במגבת גדולה‪ ,‬שמחה לראות‬
‫אותה‪.‬‬
‫הנערה הפיליפינית הושיבה את אימא על המיטה והחלה‬
‫לנגב את גופה‪ .‬היא הביטה בגוף האישה הזו שילדה אותה‪,‬‬
‫שלא חיבקה אותה מעולם‪ ,‬שהייתה לבושה תמיד בחלוק‬
‫בבית ובבגדים אלגנטיים ביותר בחוץ‪ ,‬והזדעזעה — שלד‪,‬‬
‫עור ועצמות‪ .‬מתי רזתה כל כך? נדהמה‪ .‬האישה שהייתה‬
‫כל ימיה מלאה‪ ,‬הייתה עכשיו גוף צמוק‪ .‬העור תלוי עליה‬
‫ממש‪ .‬הידיים רזות עד אימה‪ .‬הרגליים‪ ,‬שהיו תמיד נפוחות‬
‫מעמידה במחנה העבודה‪ ,‬והיוו תסכול עמוק לאימא‪ ,‬פתאום‬
‫הצטמצמו במימדיהן‪ .‬והיא זכרה איך אימא הייתה אומרת‬
‫לה‪" :‬מזלך שלא ירשת את הרגליים שלי"‪ .‬זו הייתה מחמאה‬
‫עקיפה‪ .‬בעצם‪ ,‬המחמאה היחידה ששמעה מאימא כל ימי‬
‫‪25/03/2015 11:27:38‬‬
‫חייה‪ .‬פעם הביטה אימא בתמונה של דפנה ושל בעלה‬
‫מטיול באמריקה‪ ,‬שעמדה ממוסגרת על המזנון‪ ,‬ושאלה‬
‫אותה‪" :‬איך זה שיצאת כל כך יָ ָפה"? ואבא אמר לרעייתו‪:‬‬
‫"תשתקי‪ ,‬תשתקי כבר"‪ .‬ופעם‪ ,‬ב"שבעה" על אביה‪ ,‬כאשר‬
‫שתיהן ישבו שם‪ ,‬בקומה השלישית‪ ,‬כשראשיהן מכוסים‬
‫במטפחות שחורות‪ ,‬אמרה אחת האורחות שבאו לנחם‪" :‬את‬
‫יודעת שדפנה יפה?" ואימא תלתה בה מבט תמה וענתה‪:‬‬
‫"דפנה יפה? אף פעם לא חשבתי על זה‪".‬‬
‫"מה שלומך‪ ,‬אימא?" שאלה‪.‬‬
‫"בסדר‪ .‬הכול בסדר"‪ ,‬ענתה כמו תמיד‪" ,‬את יודעת שאני‬
‫גרה כאן כבר חצי שנה?"‬
‫"אני יודעת"‪ ,‬אמרה‪ ,‬ולא תיקנה אותה‪ ,‬שהיא נמצאת כאן‬
‫כבר ארבע שנים‪ .‬ארבע שנים היא שוכבת במיטה‪ .‬לא זזה‪.‬‬
‫לא יורדת אפילו כדי לשבת על כיסא הגלגלים שעומד בפינת‬
‫החדר ללא שימוש‪.‬‬
‫הנערה הפיליפינית משחה את הבטן‪ ,‬הידיים והרגליים‬
‫בשמן‪ .‬אחר כך היא הפכה אותה על גבה‪ ,‬והמשיכה במלאכת‬
‫המשיחה‪ .‬אפילו ישבן אין לה כמעט‪" ,‬טו ֶּשק"‪ ,‬אימא כינתה‬
‫את זה בהגייה פולנית כשהיא ואחיה היו קטנים‪ .‬דפנה‪,‬‬
‫בעדינותה כי רבה‪ ,‬מעולם לא אמרה את המילה "תחת"‬
‫בפרהסיה‪ .‬רק כשנולדו ילדיה למדה להגיד "טוסיק"‪ ,‬מילה‬
‫שמבטאת רעננות חמודה של תינוק‪.‬‬
‫בראותה את גווה הערום והעלוב למראה של אימא‪,‬‬
‫נזכרה בלילות בהן שמעה בעל־כורחה את המתרחש בחדר‬
‫השינה של הוריה‪ .‬כמה סבלה אז‪ .‬ניסתה לסתום את אוזניה‬
‫בכוח‪ ,‬אבל זה לא הועיל‪ .‬ואחיה הקטן המשיך לישון בחדרם‬
‫המשותף בשקט‪ .‬מתי הוא התחיל לשמוע‪ ,‬אם בכלל? תמהה‪.‬‬
‫הנערה הפיליפינית הוציאה חיתול ענק מחבילה שהייתה‬
‫מונחת ליד המיטה‪ ,‬וחיתלה את האם‪ .‬אחר כך הלבישה אותה‬
‫בגופיית פלנל לבנה‪ ,‬ארוכת שרוולים‪ ,‬בתחתוני "סבתא"‬
‫לבנים‪ ,‬ומעליהם — כותונת לילה שידעה ימים יפים יותר‪.‬‬
‫היא נזכרה איך אימא הייתה מזמינה תופרת הביתה‪.‬‬
‫התופרת הייתה גוזרת בגדים עבור אימא ועבורה‪ ,‬מכליבה‪,‬‬
‫"מעמידה" את הבגד‪ ,‬והאם הייתה "גומרת" את הבגד בעצמה‪.‬‬
‫אימא ידעה לתפור היטב‪ ,‬אבל לא היה לא האומץ לגזור בד‪.‬‬
‫אחר־כך‪ ,‬בנח"ל‪ ,‬אמרה לה חברתה לגרעין‪ ,‬שותפתה לחדר‪:‬‬
‫"את יודעת? תמיד קינאתי בך כשהיינו נערות‪ .‬תמיד לבשת‬
‫בגדים כל כך יפים‪ .‬חליפות כאלו‪ "...‬והיא נזכרה איך תמיד‪,‬‬
‫כשלבשה בגד חדש‪ ,‬הייתה אימא אומרת לה‪" :‬לכי‪ַּ ,‬תראי‬
‫לאבא‪ ".‬ואביה היה מאשר אם זה מתאים לה או לא‪.‬‬
‫אימא תמיד ידעה להתלבש‪ ,‬להסתדר‪ .‬וגם היא למדה‬
‫מאימא‪ .‬הכי חשוב‪ ,‬שיהיו בגדים לבית וליציאה‪ .‬לא לערבב‬
‫‪ 2015.indb 16‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫בין המחלקות‪ .‬אימא הייתה מספרת לה על השכנה‪ ,‬שהייתה‬
‫קונה בגד חדש ונעמדת במטבח לבשל‪" .‬אז בטח שיהיו‬
‫כתמים‪ ,‬ובטח שלא יהיה לה מה ללבוש ביום שישי כשיוצאים‬
‫לקלפים‪ ,‬או לאופרה"‪ .‬היא‪ ,‬דפנה‪ ,‬הגדילה עשות‪ :‬לה יש‬
‫עכשיו שלוש מחלקות של בגדים‪ ,‬לא שתיים‪ :‬לבית‪ ,‬לעבודה‬
‫ולערב‪ .‬זאת למרות שבעבודתה לא מתלכלכים בכלל‪ ,‬להיפך‪,‬‬
‫היא צריכה להיות ייצוגית‪ ,‬היא פוגשת אנשים‪ .‬ובכל זאת‪,‬‬
‫בגדי ערב הם בגדי ערב‪ ,‬גם אם ישכבו בארון חודשים‪ ,‬מצפים‬
‫ל"אירוע"‪.‬‬
‫אחר־כך לקחה הנערה הפיליפינית מסרק וסירקה את‬
‫השיער הלבן‪ ,‬הדליל והארוך של אימא בתנועות רכות‬
‫ואיטיות‪ .‬אימא הייתה צובעת את שיערה מאז שהיא זוכרת‬
‫את עצמה‪ ,‬וגם אותה לימדה לצבוע לבדה‪ .‬לא צריך מספרה‪.‬‬
‫מערבבים "וולה קולסטון" עם שישה אחוז מי חמצן (לא‬
‫תשעה‪ ,‬חלילה‪ .‬זה שורף את השיער) ומורחים בשבילים‪ .‬מה‬
‫הבעיה? גם תסרוקת במספרה לא צריך בכל שבוע‪ .‬חברותיה‬
‫של אימא נחשבו תמיד מפונקות ובזבזניות‪ .‬אימא ידעה‬
‫תמיד לנפח את השיער הדק שלה‪ ,‬לשים קצת ספריי‪ ,‬והנה‬
‫היא מסורקת לגמרי‪.‬‬
‫פעם ירדה אימא למכולת ופגשה מכרה‪ .‬בערב הן נפגשו‬
‫במסיבה שערך הקואופרטיב שבעליהן עבדו בו‪ .‬אותה‬
‫אישה ניגשה אל אימא ואמרה לה‪" :‬איך עשית את זה?‬
‫הרי רק לפני שעתיים ראיתי אותך במכולת‪ .‬היית אישה‬
‫שונה לגמרי!"‬
‫"טוב‪ ,‬אימא‪ .‬אני צריכה לחזור הביתה" אמרה לאישה‬
‫הרזה ששכבה עכשיו במיטתה נקייה‪ ,‬מסורקת‪ ,‬ושמיכה‬
‫מהוהה מכסה אותה‪.‬‬
‫"בסדר‪ .‬תיסעי לאט‪ ,‬תיזהרי בדרך"‪.‬‬
‫"אני אבוא רק בעוד שבועיים‪ ,‬כי אני נוסעת לצרפת"‪.‬‬
‫"להרצות?"‬
‫"כן‪ ,‬להרצות"‪.‬‬
‫"תיסעי בשלום ותחזרי בשלום"‪.‬‬
‫"או‪ .‬קיי‪ ,‬להתראות‪ ".‬היא התכופפה ונשקה לה במצח‪.‬‬
‫אימא מעולם לא נשקה לה‪ ,‬בכלל לא‪ ,‬אפילו לא במצח‪.‬‬
‫היא חזרה מצרפת‪ .‬מצב האם הוחמר‪ .‬עכשיו היא במחלקה‬
‫סיעודית עבור "לא־מבריאים"‪.‬‬
‫"אימא‪ ,‬זו אני"‪ ,‬רכנה מעל האישה במיטה הלבנה‪.‬‬
‫"דפנה‪ ,‬אה‪ ,‬יופי"‪ .‬צל חיוך עלה על הפנים הרזות‪ ,‬ובכל‬
‫זאת‪ ,‬למרות כמעט תשעים השנים‪ ,‬לא מקומטות כלל‪.‬‬
‫"חזרתי‪ .‬איך את מרגישה?"‬
‫"הכול בסדר"‪ .‬עיניה עצומות‪ .‬נשימתה כבדה‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:38‬‬
‫ביקור רופאים‪ .‬הגיע רופא מלווה באחות‪.‬‬
‫"את הבת שלה?"‬
‫"כן‪ .‬תוכלו לומר לי מה מצבה?"‬
‫"יש לה חום גבוה מאוד‪ ,‬דלקת ריאות‪ .‬גם לחץ הדם נמוך‬
‫מאוד‪ .‬והסוכר‪"...‬‬
‫"ופצע הלחץ? עדיין בדרגה שלוש?" שאלה על מה‬
‫שלמדה אתמול בערב מהאינטרנט‪ ,‬שזו דרגת החומרה הלפני‬
‫אחרונה‪.‬‬
‫"כבר לא‪ .‬בדרגה ארבע פלוס‪ "...‬אמרה האחות‪.‬‬
‫"באמת?" הביט הרופא באחות‪ ,‬והבעת רחמים עלתה‬
‫בפניו‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬דוקטור"‪ ,‬ענתה האחות‪" ,‬כבר כמה ימים"‪.‬‬
‫"מצטער"‪ ,‬אמר הרופא‪" ,‬ברור לך‪ ,‬שהיא כבר לא תבריא‪.‬‬
‫אנחנו מנסים רק להקל‪ .‬הכול בידי שמים"‪.‬‬
‫היא הודתה לשניים על הטיפול הטוב ועל מסירותם‪.‬‬
‫הרופא אמר לה‪" :‬תהיי חזקה"‪ .‬היא רצתה ללחוץ את ידו‪,‬‬
‫אבל נמנעה בגלל הכיפה על ראשו ובגלל זקנו האפור־לבן‪.‬‬
‫חזקה‪ ,‬האם היא יכולה להיות חזקה? האם הייתה חזקה‬
‫בצעירותה? אז למה היא לא אמרה מילה לאבא שלה?‬
‫ואימא שלה? אימא הייתה חזקה? אימא שלה הייתה נוהגת‬
‫להתגאות ולומר על עצמה שהיא ַ"א ֶּב ְריֶ ה"‪ ,‬כל־יכולה —‬
‫לבשל‪ ,‬לאפות‪ ,‬לארח אנשים בלי הודעה מוקדמת‪.‬‬
‫היא התיישבה על כיסא פלסטיק לבן ליד מיטת אימה‪,‬‬
‫חובקת את תיקה בידיה‪ .‬פעם‪ ,‬ביום קיץ‪ ,‬כשהייתה בת עשר‪,‬‬
‫היא עמדה בסלון שלהם ליד אימא‪ ,‬שעסקה בגיהוץ‪ .‬התריסים‬
‫היו מוגפים למחצה בגלל החום‪ .‬והיא החליטה לדבר‪.‬‬
‫"אימא"‪ ,‬פתחה ואמרה‪" ,‬אימא‪ ,‬אתמול דיברתי עם חברה‬
‫שלי מהכיתה‪ ,‬חנה שכטר"‪.‬‬
‫"כן? על מה דיברתם?"‬
‫"חנה שכטר אמרה לי‪ ,‬שאימא שלה אמרה לה‪ ,‬שצריך‬
‫לספר הכול לאימא‪ ,‬אפילו אם דוד עושה משהו"‪.‬‬
‫אימא המשיכה לגהץ‪ ,‬כשהיא מתיזה מים על הבגד‪,‬‬
‫ומעבירה מגהץ‪ ,‬וזה מעלה אדים כמו קטר של רכבת‪.‬‬
‫"אז אני רוצה לספר לך משהו"‪.‬‬
‫אימא המשיכה לגהץ‪.‬‬
‫"אני‪ ...‬אבא‪ ...‬אבא תמיד שם את היד שלו בתוך‪ ...‬בתוך‬
‫התחתונים שלי"‪ .‬סיימה את המשפט במהירות‪ ,‬קצרת נשימה‪.‬‬
‫"אבא? מתי?" שאלה אימא‪.‬‬
‫"כשאת לא בבית‪ ,‬כשאת הולכת בערב ללמוד באולפן‪,‬‬
‫כשאנחנו לבד"‪.‬‬
‫"אני אדבר איתו"‪ ,‬ענתה אימא והמשיכה בגיהוץ‪.‬‬
‫באותו ערב‪ ,‬לשמחתה‪ ,‬לא היה שיעור עברית באולפן‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪17‬‬
‫‪ 2015.indb 17‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫אימא נשארה בבית‪ .‬למחרת בבוקר אמרה לה אימא‪" :‬דיברתי‬
‫עם אבא‪ .‬הוא אמר שהוא אוהב אותך"‪ .‬וזהו‪ .‬הסיוט נמשך‪.‬‬
‫"למה סיפרת לחנה שכטר?" שאל אותה אבא‪ ,‬כשנשארו‬
‫לבד‪ ,‬וידו הייתה שוב באותו מקום‪ ,‬הפעם כששניהם נשארו‬
‫לשבת ליד השולחן בחדר האוכל‪ ,‬כאשר אימא הלכה לישון‬
‫מוקדם בחדר השינה שלהם‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬אוי"‪ ,‬נאנחה האם בשנתה‪ .‬היא קמה מכיסאה ויצאה‬
‫מן החדר‪ .‬הנשים ששכבו במיטות האחרות שם בחדר‪ ,‬בוודאי‬
‫אמרו לעצמן‪' :‬איזו בת? בלי לב‪ .‬לא מזמן באה וכבר היא‬
‫הולכת‪ .‬אפילו נשיקה היא לא נתנה לאימא שלה'‪ .‬בדרך‬
‫הביתה‪ ,‬במכוניתה‪ ,‬נאבקה בדמעות שעמדו לפרוץ‪ ,‬מקווה‬
‫שאימא לא תמות הלילה‪ ,‬כי היא לא נפרדה ממנה‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫למחרת היא הגיעה מוקדם בבוקר‪ .‬עובדת שטפה את הרצפה‬
‫בחדר וביקשה ממנה לחכות בחוץ‪ .‬היא יצאה‪ ,‬ירדה קומה‬
‫אחת והגיעה אל חדר הריפוי בעיסוק‪ .‬נשים בכותנות ישבו‬
‫שם על כיסאות פלסטיק או על כיסאות גלגלים‪ .‬כמה מהן‬
‫יצרו תמונות גובלן מחוטי צמר עבים‪ ,‬אחרות ציירו במאמצים‬
‫רבים ציורים שהזכירו ציורים של ילדי גן חובה‪ .‬היא הסתובבה‬
‫בין השולחנות‪ ,‬סקרה את החומרים השונים שהיו מונחים‬
‫שם‪ ,‬ונזכרה בסיפור של אימא‪ ,‬אחד מני רבים‪ ,‬איך הצליחה‬
‫לשרוד במחנה העבודה‪ .‬בוקר אחד הגיעה אל הצריף שלהן‬
‫משגיחה גרמנייה‪ ,‬ובידיה היו בד‪ ,‬חוטי רקמה ומחט‪" .‬מי‬
‫יודעת לרקום?" שאלה בגרמנית‪" .‬אני"‪ ,‬ענתה אימא‪ .‬באותו‬
‫יום היא שוחררה מהעבודה בבית החרושת לנשק‪ ,‬ישבה‬
‫ורקמה כרית‪ .‬אחר־הצהריים הגיעה המשגיחה‪ ,‬לקחה לה את‬
‫הכרית היפהפייה והלכה אל המשגיחות האחרות והראתה‬
‫להן מה יהודייה מסוגלת לעשות‪ .‬מאז דאגה אותה משגיחה‪,‬‬
‫שאימא תקבל יותר מרק מהאחרות‪ ,‬ולפעמים גם פרוסת‬
‫לחם נוספת‪.‬‬
‫המדריכה בחדר הריפוי בעיסוק הביטה בה בתמיהה‪ .‬היא‬
‫יצאה וישבה על ספסל במסדרון‪ .‬עייפות תקפה אותה‪ .‬עיניה‬
‫נעצמו לאט לאט‪" .‬אבא שנא אותך!"‪ ,‬שמעה את קולה של‬
‫אימא‪ .‬מתי היא אמרה לה את זה? זה היה ביום השלושים‬
‫למותו‪ .‬איך התחילה השיחה? על מה הן התווכחו? היא לא‬
‫זכרה‪ .‬אבל הקול הגבוה החותך כזכוכית צלצל באוזניה‪" :‬אבא‬
‫שנא אותך! הוא אהב רק אותי‪ .‬אני הייתי הכול בשבילו"‪,‬‬
‫קראה אימא בהתרסה‪.‬‬
‫מישהו נגע קלות בידה‪ .‬היא פקחה את עיניה‪" .‬בואי‪ .‬אם‬
‫את רוצה להיפרד ממנה‪ ,‬עכשיו הזמן"‪ ,‬אמרה לה האחות‬
‫בקול רך‪" ,‬נראה לנו שהיא לא תחזיק מעמד עוד זמן רב‪ .‬היא‬
‫‪‬‬
‫קראה בשמך‪ .‬היא רוצה אותך לידה"‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:38‬‬
‫פנינה פרנקל‬
‫תיבת הדואר‬
‫ע‬
‫רב אחד חזר אבא מעבודתו‪ ,‬כשהוא גורר את נעליו‬
‫הכבדות ובידו חבילה‪ .‬הוא חתך את החבל בחגיגיות‪,‬‬
‫פתח בקפדנות את נייר העטיפה החום וקיפל אותו כדי‬
‫לאפשר שימוש חוזר‪" .‬אוהו!" קראנו בתדהמה כשפתח את‬
‫החבילה‪" ,‬תיבת דואר!"‪ .‬כל אחד מאיתנו ליטף את תיבת‬
‫המכתבים החדשה בתורו‪ .‬לאחר שהתאמנו בפתיחה‪ ,‬סגירה‬
‫ונעילה של דלת התיבה ירדנו יחד‪ ,‬כל המשפחה — אבא‪,‬‬
‫אימא‪ ,‬בת דודתי חגית‪ ,‬שנהגה לבוא אלינו בחופשת הקיץ‪,‬‬
‫ואנוכי — לחדר המדרגות כדי לתלות את התיבה על הקיר‬
‫בכניסה לבניין‪.‬‬
‫אבא אחז בפטיש ובמברג שהביא עמו‪ ,‬ניקב חורים והבריג‬
‫לתוכם את הברגים שצורפו לחבילה‪ ,‬בדק אם אחיזתה של‬
‫התיבה בקיר חזקה דיה‪ ,‬ולאחר שסיים את מלאכת התלייה‬
‫עמדנו יחד מול התיבה שלנו‪ ,‬מחובקים זה בזרועות זה כאילו‬
‫באנו להצטלם עם כלת הערב‪ .‬לאחר דקות מספר נפרדנו‬
‫מהתיבה בחיוך גאה ועלינו יחד למטבח‪ .‬התיישבנו סביב‬
‫השולחן היחיד שהיה בדירה‪ ,‬ואבא אחז בעט נובע ששמר‬
‫לאירועים מיוחדים‪ ,‬ולאט‪ ,‬בכתב יד ברור‪ ,‬כתב על פתק צר‪:‬‬
‫משפחת יבורסקי‪.‬‬
‫אימא ישבה מולו מחייכת‪ ,‬גאה ומברכת את מזלה‪,‬‬
‫להיות אשתו של אדם משכיל כל כך‪ .‬אני ובת דודתי חגית‬
‫נחשבנו בעיניה בורות גמורות‪ ,‬מכיוון שלמרות השקעתנו‬
‫הרבה בלימודים‪ ,‬אני בבית הספר היסודי‪ ,‬והיא בתיכון‪,‬‬
‫כתב היד שלנו נעשה מעוקם ובלתי קריא יותר משנה‬
‫לשנה‪ ,‬דבר שנחשב בעיני אימא כעדות לטיפשות ולבורות‬
‫גמורה‪.‬‬
‫מאותו יום הקפידה אימא לבדוק‪ ,‬אם הגיע משהו לתיבת‬
‫הדואר שלנו‪ .‬באותה הזדמנות נהגה גם להציץ דרך החריצים‬
‫הקטנים ולבדוק‪ ,‬אם הגיע משהו לתיבות של השכנים‪.‬‬
‫עברו שבועות ושום מכתב לא פקד את תיבתנו‪.‬‬
‫בתחילה התייחסו הוריי לעניין בסלחנות‪" :‬זה מפני‬
‫שעברנו לשיכון החדש"‪ ,‬טענו להגנתם‪ .‬אבל לימים גברה‬
‫אכזבתם‪ .‬כגודל ההשקעה שהשקיעו בתיבה החדשה‪ ,‬כך‬
‫גדלה אצלם הציפייה לקבל מדי יום‪ ,‬לפחות‪ ,‬מכתב אחד‬
‫המופנה אליהם במיוחד‪ .‬גם לפני שרכשו את תיבת הדואר‬
‫‪ 2015.indb 18‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫לא הגיעו אליהם מכתבים‪ ,‬אבל אז חשדו בדוור‪ ,‬שהוא‬
‫מעלים את הדואר שלנו כדי שלא יצטרך לעלות במדרגות‬
‫ולמסור אותו באופן אישי‪ .‬ואילו עתה‪ ,‬כשסוף סוף יש לנו‬
‫תיבה משלנו‪ ,‬הייתה אימא בטוחה שתתמלא במכתבים מדי‬
‫יום‪.‬‬
‫יום אחר יום ישבה אימא על יד החלון‪ ,‬מסיימת תפירת‬
‫מכפלת בשמלה שקיבלה לתיקון‪ ,‬ומפעם לפעם מציצה‬
‫וממתינה לבואו של הדוור‪ .‬כשראתה אותו מתקרב‪ ,‬הניחה‬
‫מיד את הבגד‪ ,‬נעצה את המחט בכרית וירדה במהירות‬
‫לכניסת הבית כדי לבדוק אם תיבת הדואר כבר התחילה‬
‫למלא את יעודה‪.‬‬
‫היא התבוננה בקנאה בגברת אלבוים‪ ,‬שמדי יום‪ ,‬דקות‬
‫מספר לאחר עזיבת הדוור‪ ,‬הייתה יורדת בחגיגיות‪ ,‬פותחת‬
‫את התיבה האפורה שלה ושולפת ממנה בגאווה מעטפה‬
‫לבנה‪ .‬וזו‪ ,‬כאילו קראה את מחשבותיה של אימא‪ ,‬וכדי‬
‫להקניט אותה יותר‪ ,‬הייתה עוצרת לרגע‪ ,‬בוחנת את המעטפה‪,‬‬
‫משתהה מעט‪ ,‬מתבוננת סביב ובודקת מי מהשכנים הספיק‬
‫להבחין בה‪ ,‬ורק אז הייתה צועדת זקופה‪ ,‬מנופפת במכתב‪,‬‬
‫כדי להראות שאין היא סקרנית כלל לדעת מה יש בו‪ ,‬ונכנסת‬
‫הביתה‪.‬‬
‫חודשים עברו והתיבה שלנו נותרה ריקה‪ ,‬שום מכתב לא‬
‫הגיע‪ .‬לא מקרובי המשפחה‪ ,‬לא מהרשויות ואפילו מהבנק‬
‫שבו הפקיד אבא את משכורתו מדי חודש‪ ,‬לא הגיע דבר‪.‬‬
‫בוקר אחד בחנה אימא את התיבה ועצרה את נשימתה‬
‫למראה מעטפה חומה‪ ,‬ועליה בול‪ ,‬שהייתה מונחת שם‪.‬‬
‫תחילה התבוננה בה מבעד לחריצים ולא העזה לגעת בתיבה‬
‫מרוב התרגשות‪ .‬אחר כך‪ ,‬פתחה במפתח את דלת התיבה‬
‫ועמדה משתאה‪ .‬הכתובת הרשומה הייתה מופנית אל‪ :‬הגברת‬
‫מלכה והאדון דוד יבורסקי‪ ,‬רח' מבצע־עין ‪ ,5‬רמת גן‪ .‬שוב‬
‫התבוננה במראה המכתב שבתוך התיבה‪ ,‬כדי שתוכל לתארו‬
‫במדויק בפני אבא כשיחזור מהעבודה‪ .‬לאחר דקות מספר‬
‫התעשתה‪ ,‬ובידיים רועדות אחזה במעטפה‪ .‬היא לא שכחה‬
‫להמתין מעט כשהמכתב בידה‪ ,‬וכמעשה השכנה‪ ,‬התבוננה‬
‫סביב כדי לבדוק מי מציץ מפתחי החלונות‪ ,‬בתקווה שהכול‬
‫ראו אותה‪ .‬רק אז עלתה אט אט במדרגות‪ ,‬כשחיוך על פניה‪,‬‬
‫ונכנסה הביתה‪.‬‬
‫אימא בחנה‪ ,‬אמנם בסלידה קלה‪ ,‬את כתב היד העקום‬
‫שבו נכתבה כתובתו של הנמען‪ ,‬אבל התנחמה בבול היפה‬
‫של 'מועדים לשמחה' שהיה דבוק כראוי — ישר‪ ,‬בפינה‬
‫הימנית של המעטפה‪ .‬מוזר היה בעיניה‪ ,‬שלא הייתה על‬
‫המעטפה כתובת של שולח‪ .‬אך היא לא העזה לפתוח את‬
‫‪25/03/2015 11:27:38‬‬
‫המעטפה לפני בואו של אבא‪ .‬יום שלם המתינה המעטפה‬
‫הסגורה על השולחן לשובו‪ .‬מדי פעם עברה לידה‪ ,‬התבוננה‬
‫בה‪ ,‬אחזה בה מול האור‪ ,‬מנסה לפענח את התעלומה‪ :‬מי‬
‫שלח את המכתב?‬
‫כשאבא הגיע‪ ,‬קיבלה אותו בעיניים קורנות ורמזה לו‬
‫דארט‪ ...‬הבט‬
‫להפנות את מבטו אל השולחן‪" :‬קוקןזיךאון‪ָ ,‬‬
‫לשם"‪ ,‬רמזה לו בהפניית ראש‪ .‬הוא התקרב‪ ,‬התבונן ולא‬
‫מיהר לגעת במעטפה או לפתוח אותה‪ .‬תחילה הניח את‬
‫התיק המרופט שאחז בידו‪ ,‬רחץ את ידיו ופניו והחליף את‬
‫בגדי העבודה המאובקים מן העבודה בבניין‪ .‬רק אחר כך‪,‬‬
‫בנכבדות של גביר‪ ,‬בחלוק חגיגי ובנעלי בית נוחות‪ ,‬התיישב‬
‫ליד השולחן‪ ,‬אחז בסכין חדה‪ ,‬התבונן במעטפה מלפנים‬
‫ומאחור‪ ,‬בוחן את המקום שבו ראוי לתקוע את הסכין‪ ,‬נשם‬
‫נשימה ארוכה‪ ,‬פתח אותה בזהירות וקרא‪.‬‬
‫אפילו במרחק‪ ,‬מהמקום שבו עמדתי ליד הדלת של‬
‫חדרי‪ ,‬ניתן היה לזהות את המבט החמור שעל פניו‪ .‬כשסיים‬
‫לקרוא‪ ,‬הושיט את המכתב לאימא וגם גבותיה העבות‬
‫התכווצו בן רגע בזעם‪ .‬הם התבוננו זה בזו בפנים נזופות‪,‬‬
‫ומשהבחינו בי מציצה אליהם מפתח המסדרון‪ ,‬מיהרו‬
‫לקרוע את המכתב לגזרים‪ ,‬וזרקו אותם לפח‪ .‬כל אותו ערב‬
‫נעו הוריי סביבי חרש‪ ,‬משתדלים להסיט ממני את מבטם‪.‬‬
‫לאחר ארוחת הערב מיהרו לשלוח אותי לישון מוקדם‬
‫מהרגיל‪ ,‬בלי סיפורים מהעבודה‪ ,‬בלי קטעים מעניינים‬
‫מעיתון היידיש שאבא הקפיד לקרוא מדי ערב‪ ,‬ואפילו‬
‫על תכנית הרדיו "חיפוש קרובים"‪ ,‬שלה האזינו מדי יום‪,‬‬
‫ויתרו הפעם‪ .‬אימא הסירה במהירות את הכלים מהשולחן‪,‬‬
‫ושניהם הסתגרו בחדרם‪.‬‬
‫כשנרדמו‪ ,‬לא התאפקתי ונכנסתי למטבח‪ .‬גזרי הנייר היו‬
‫עדיין מונחים מעל לערמת האשפה‪ .‬אספתי אותם ומיהרתי‬
‫לחדרי‪ .‬לאחר שעות של מלאכת התאמה הצלחתי לחבר את‬
‫הקרעים‪ .‬היה זה מכתב שנשלח על ידי חגית‪ ,‬אותה בת דודה‬
‫שגרה אצלנו במהלך חופשת הקיץ‪ .‬ימים מספר קודם לכן‬
‫התחילה שנת הלימודים‪ ,‬והיא חזרה הביתה‪ .‬חגית שלחה את‬
‫המכתב וכתבה בו בזו הלשון‪:‬‬
‫"דוד ודודה יקרים‪ ,‬אני שולחת לכם מכתב‬
‫זה כדי שגם אליכם יגיע סוף סוף משהו‬
‫לתיבת הדואר החדשה‪ .‬כך תוכלו גם אתם‬
‫להראות לשכנים שיש מישהו ששולח לכם‬
‫מכתבים‪ .‬מקווה שתסתדרו עם כתב היד שלי‪.‬‬
‫‪‬‬
‫תודה על הכול ולהתראות‪ .‬חגית"‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫‪ 2015.indb 19‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫צביה גולן‬
‫כביסה מלוכלכת‬
‫א‬
‫‪20‬‬
‫ף פעם לא שנאתי את עבודות הבית‪ .‬תמיד חשבתי‬
‫שזה תפקידי ושאני צריכה לנקות בכל פינה כדי‬
‫שלכולם יהיה כאן נעים ושלא יגידו אחר כך שמלוכלך אצלי‪,‬‬
‫אלא שיראו שאפשר ממש לאכול מהרצפה‪ .‬אז הייתי מקפידה‬
‫לנקות כל יום וגם הייתי מגהצת ומבשלת‪ ,‬ולא הייתה לי‬
‫שום בעיה עם זה שרק עליי מוטלים כל התפקידים האלה‪,‬‬
‫ממש קיבלתי את זה בהבנה‪ ,‬ורק הייתה לי בעיה אחת עם‬
‫הכביסה כי ממש פחדתי לתלות אותה על החבל‪ ,‬וביקשתי‬
‫כל הזמן לקנות מייבש‪ ,‬אבל אף פעם לא היה לנו מספיק כסף‬
‫בשביל זה וגם לא היה מקום איפה לשים אותו‪ ,‬אז המשכתי‬
‫לתלות כביסה ולפחד‪ ,‬ואפילו שידעתי שהפחד שלי טיפשי‪,‬‬
‫לא הצלחתי להתגבר עליו‪.‬‬
‫הייתה לי אובססיה כזו לתלות כביסה עם מקלות‬
‫צבעוניים‪ ,‬אבל לעשות סדר במקלות‪ ,‬פעם מקל כחול‪ ,‬ואז‬
‫מקל לבן‪ ,‬ושוב כחול‪ ,‬ושלא יהיה באותה שורה פתאום מקל‬
‫אדום כי זה היה מפריע לי נורא‪ .‬אבל לא רק הפחיד אותי‬
‫שפתאום ייגמרו לי המקלות בצבע שבחרתי‪ ,‬יותר מזה‬
‫פחדתי לתלות את התחתונים שלו ראשונים בשורה‪ ,‬או‬
‫אחרונים‪ ,‬כי חשבתי שאם התחתונים שלו יהיו ככה לבד אז‬
‫הם יוכלו להסתכל חופשי אל התחתונים של השכנות ממול‪,‬‬
‫אז הייתי מקפידה שעל יד כל זוג שלו יהיו משני הצדדים‬
‫התחתונים שלי‪ ,‬והשתדלתי מאוד שאלו יהיו התחתונים‬
‫המיוחדים יותר‪ ,‬לא אלה הגדולים בגזרה המיושנת‪ ,‬אלא רק‬
‫אלו היפים‪.‬‬
‫אז כשהייתי תולה כביסה הייתי בחרדה כל הזמן כי‬
‫הכביסה הייתה נניח בתוך המכונה‪ ,‬ואני לא יכולתי לדעת‬
‫איזה תחתונים אני אוציא ראשונים‪ ,‬ואם הייתי מוציאה את‬
‫שלו ראשונים הייתי כל כך נבהלת שהם היו מיד נופלים לי‬
‫על הרצפה ואני חשבתי איזה מזל שהם נפלו כי ככה אני‬
‫יכולה להוציא תחתונים אחרים‪ ,‬ואולי יש לי יותר סיכוי שהם‬
‫יהיו שלי‪.‬‬
‫ניסיתי לפתור את הבעיה עם קערה גדולה כזו שהייתי‬
‫מוציאה אליה את כל הכביסה‪ ,‬אבל זה לא ממש עזר כי גם‬
‫ככה לפעמים בטעות קפצו לי תחתונים שלו קודם‪ ,‬ואז ממש‬
‫יכולתי לשמוע אותם לועגים לי‪" :‬אין לך ברירה‪ ...‬אנחנו‬
‫ראשונים‪ ,"...‬וזה היה ממש מטריף אותי‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:38‬‬
‫זה לא שלא ניסיתי להילחם בזה‪ ,‬כי ידעתי בתוך תוכי‬
‫שזו אהבה מטורפת אליו‪ ,‬אבל נכנעתי לעצמי אחרי שפעם‬
‫באומץ רב תליתי את התחתונים שלו ראשונים‪ ,‬והלכתי‬
‫לישון‪ ,‬ולא יכולתי להירדם עד שקמתי ויצאתי למרפסת‬
‫ושיניתי את הסדר של הכבסים על החבל‪.‬‬
‫ואז יום אחד קרה לי ממש אסון‪ ,‬ובזמן שהתווכחתי עם‬
‫התחתונים שלו שהם לא יכולים להיות ראשונים‪ ,‬הם פתאום‬
‫צנחו לי מהיד ונפלו ישר על הגגון של השכנה‪ .‬עכשיו מה‬
‫אני אעשה?? הרי אי אפשר ללכת אליה ולבקש אותם כי‬
‫אימא שלי תמיד אמרה לי שלא מכבסים כביסה מלוכלכת‬
‫בחוץ‪ ,‬ותחתונים זה הכי מלוכלך‪ ,‬אז איך אני אבקש אותם‬
‫ממנה? עכשיו הצטערתי שלא קניתי פעם מקל מיוחד כזה‬
‫להרים כביסה שנופלת‪ ,‬כי מישהו בא ועבר מדלת לדלת‬
‫ומכר כאלו מקלות אבל אני יש לי עיקרון לא לקנות ככה‪ ,‬אז‬
‫עכשיו‪ ,‬בזמן שניסיתי להרים את התחתונים עם המקל של‬
‫המטאטא‪ ,‬קיללתי את העקרונות שלי‪ .‬ניסיתי בכל הדרכים‬
‫להרים את התחתונים‪ ,‬וכשהיה נראה שכמעט הצלחתי‪ ,‬הם‬
‫שוב נפלו‪ ,‬והפעם לתוך המרפסת שלה‪ ,‬ועכשיו הכול אבוד‪,‬‬
‫ויש עדות מרשיעה לכך שבסוף כיבסתי כביסה מלוכלכת‬
‫‪‬‬
‫בחוץ‪.‬‬
‫ציור מאת ברוך תור‪-‬רז‬
‫‪ 2015.indb 20‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫חיים ֶס ְפ ִטי‬
‫אסתר ויתקון‬
‫מזל טוב‬
‫פ‬
‫תיתי שלג נערמו בשקט‪ ,‬במגע רך‪ .‬עצי האורן עמדו‬
‫מסביב כרוחות רפאים באור אחר צהריים של יום‬
‫חורף קצרצר בטייגה הסבירית‪ .‬נשמעו רק נקישות הקרדום‬
‫העמומות באדמה הקשה‪ .‬נמשי השמש האדמוניים מתחת‬
‫לכובע הפרווה‪ ,‬נתכסו זיעה‪ .‬שריריו החזקים החלו לכאוב‪.‬‬
‫העלם העביר כעבור שעה ארוכה את הקרדום לאחיו הצעיר‪,‬‬
‫נער כבן חמש־עשרה‪ .‬שמחה נוגה הרטיטה את ליבו — גם לו‬
‫יהיה חלק בקבורת סבתם האגדית‪.‬‬
‫גופה הזעיר‪ ,‬שהזעיר עוד יותר בשל הרעב‪ ,‬עטוף היה‬
‫בתכריכיה‪ ,‬אותם לקחה במנוסתם מן העיירה עם כניסת‬
‫הגרמנים‪ .‬מפחד הזאבים הרעבים‪ ,‬העמיקו את הגומה עד‬
‫שהבל חם בקע מעיניהם‪ .‬לבסוף הניחוה בזהירות בגומה‪.‬‬
‫כיסו בתנועות לאות בעפר־שלג‪ .‬נשמע קדיש‪ .‬נטפי קרח מן‬
‫העצים נתנפצו בצליל בדולח חד על אדמת היער‪ .‬יחד עם‬
‫אביהם‪ ,‬וליבו החולה‪ ,‬גלגלו סלע שהופשט מלבוש שלגו‪.‬‬
‫בידיים רועדות חרט בפטיש ובאיזמל את שמה באור אחרון‬
‫מהבהב חיווריין וצונן‪ :‬חיה־גולדה‪ .‬זקנו האפור הלבין כולו‬
‫מן השלג‪.‬‬
‫נכנסו לבקתת העץ החמה‪ .‬קול בכיו של עולל שאך זה‬
‫נולד הציף את ליבם כקול הלמות גזרה קדומה‪' .‬מזל טוב'‬
‫הקביל אבי הרך הנולד את פניהם‪ ,‬בלחישה‪ .‬האב והנערים‬
‫הסירו את כובעם‪ ,‬מנערים ממנו את פתיתי השלג‪ ,‬שנמס‬
‫ונקווה לשלולית קטנה על קרשי הרצפה‪' .‬מזל טוב' מלמלו‪,‬‬
‫לוחצים את כף ידו‪' ,‬מזל טוב'‪ .‬מבטיהם נפגשו להרף עין‪,‬‬
‫‪‬‬
‫ואחר נהו אל אור האש המבוערת באמצע החדר‪.‬‬
‫ציור מאת ברוך תור‪-‬רז‬
‫‪25/03/2015 11:27:39‬‬
‫רינתי‬
‫א‬
‫נה ואנה נעה רינת ַּב ּנדנדה‪ ,‬הנענֵ ית ֶח ֶר ׁש לְ נענו ֵּעי הגֵ ו‬
‫הקט‪ ,‬ההודף ומשיב את הרגליים בתנועות קצובות‪.‬‬
‫"יותר מדי היא יודעת‪ ,‬הילדה‪ ,‬יותר מדי היא רואה‪.‬‬
‫בשביל מה יש לה סבתא עשירה‪ ,‬בלי לב‪ ,‬בלי עיניים‪ ,‬כאילו‪,‬‬
‫אף פעם לא באה אלינו‪ ,‬כאילו ּבמקרה‪ ,‬כאילו לא יודעת‪,‬‬
‫לא מבינה כלום‪ ,‬כאילו‪ .‬אז אנחנו נפיל עליה את הילדה‪.‬‬
‫מוכרחים ללחוץ עליה‪ ,‬על הזְ קנה הזאת‪ ,‬ששוכבת על הכסף‬
‫ונותנת לנכדה היחידה שלה לגדול בדירת חדר ליד רחוב של‬
‫זונות"‪.‬‬
‫זכר המילים ששמעה בלילה האחרון במיטתה ִמ ִּכי ּווּן‬
‫מיטת הוריה‪ ,‬שהטיח אביה ְּב ִאמה בקול ָש ֶקט הולם בראשה‬
‫הקט‪.‬‬
‫"אבל נעשה את זה בשׂ כל‪ ,‬כאילו באים סתם לביקור‬
‫עם הילדה‪ ,‬אחרת זה לא ילך עם האימא שלך‪ .‬פשוט נביא‬
‫אליה את הילדה‪ ,‬ונשאיר אותה אצלה‪ ,‬כאילו לְ עוד כמה‬
‫ימים ַּבחופשה‪ ,‬ומכאן נכתוב לה מכתב — או שהיא תעזור‬
‫לנו לצאת מהגיהינום הזה‪ ,‬או שהילדה תישאר אצלה ִותגדל‬
‫אצלה‪ .‬היא לא תבוא לכאן להחזיר אותה‪ .‬זה מתחת לכבודה‬
‫לבוא לכאן‪ .‬היא גם לא תבקש מאף אחד לעזור לה להחזיר‬
‫את הילדה‪ ,‬בגלל הבושה"‪.‬‬
‫היה להן פעם ִמשחק‪ ,‬נזכרה‪ ,‬לה ולחברותיה‪ ,‬לעבור ליד‬
‫חצרוֹ ת‪ ,‬שראו להן‬
‫תחי ֵ‬
‫הבחורות‪ ,‬שעמדו ברחוב הסמוך‪ְּ ,‬ב ִפ ֵ‬
‫את הרגליים עד למעלה‪ ,‬ולפעמים גם קצת את הכתפיים‪,‬‬
‫ולפעמים אפילו קצת את הציצים‪ ,‬ולהסתכל ְמ ֻס ְקרנוֹ ת‪ ,‬ויפעת‬
‫קוראת־מזמרת כשעברו ליד כל בחורה‪:‬‬
‫האמיצה הייתה‬
‫ְ‬
‫"זונה־זונה‪ ,‬זונה־זונה"‪ ,‬תוך שהיא מסובבת את תחתית כף‬
‫המאגרפת ומחככת אותה עם כף ידה השמאלית‬
‫ידה הימנית ֻ‬
‫הפתוחה‪ ,‬כדרך שהיו הילדים עושים זה לזה ברצותם להרגיז‬
‫האחד את רעהו‪ .‬עד שיום אחד יצא מבית הקפה בחור לבוש‬
‫ְּבשחור‪ ,‬שרשרת זהב ענקית על החזה ונעלי שפיץ וצעק‬
‫עליהן‪" :‬אם עוד פעם אחת אני רואה את הפרצוף שלכם אני‬
‫יעשה ממכם קציצות‪ .‬תעופו ִמ ּפֹה מיד"‪ .‬והן באמת "עפו"‬
‫משם בריצה‪ ,‬והיא נכנסה לביתה בשקט ושאלה את אביה‬
‫בסוד במטבח‪" :‬אבא‪ ,‬מה זה זונה?"‪ ,‬והוא אמר לה שזו סתם‬
‫מילה לא יפה ומה זה בכלל מעניין אותה‪ ,‬והיא לא אמרה לו‪,‬‬
‫כי זכרה שהבחור צעק עליהן‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪21‬‬
‫‪ 2015.indb 21‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫‪22‬‬
‫"עוד‪ ,‬עוד‪ ,‬קדימה‪ ,‬אחורה"‪ ,‬אמרה לעצמה‪ ,‬משליכה את‬
‫גופה לְ פנים ולאחור‪" .‬עוד‪ ,‬עוד‪ֵּ ,‬כיף"‪.‬‬
‫כדורים של גלידה בצלוחית‪ .‬אדום וירוק וכתום ולבן‪,‬‬
‫שסוכריות צבעוניות פזורות עליהם‪ ,‬ופסים של שוקולד נוזלִ י‬
‫נמשכים מראשיהם כלפי מטה‪" .‬קחי‪ ,‬חמודה"‪ ,‬רכנה לעברה‬
‫סבתה‪ ,‬והיא עצרה את הנדנדה בחיכוך נעליה עם האדמה‪.‬‬
‫"סבתא‪ ,‬מאיפה לך כל הכסף בשביל כזאת וילה‪ ,‬ובריכה‪,‬‬
‫ודשא ענקי‪ ,‬ודקלים?"‪.‬‬
‫סבתה נרתעה קמעה לחלקיק שנייה‪ ,‬ואחר צחקה צחוק‬
‫לבבי‪" :‬ממתי את מתעניינת בכסף‪ ,‬חמוּדוֹ נת?"‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬סבא היה איש כל כך עשיר?"‪.‬‬
‫"לא עד כדי כך‪ ,‬אבל אני חכמה ויודעת לשמור על הכסף"‪.‬‬
‫"כל כך חבל לי שאנחנו לא יכולים לעבור דירה‪ .‬בסך הכול‬
‫חדר קטן‪ ,‬והכול כזה ישן ומעציב"‪.‬‬
‫"ומעציב"‪ ,‬חזרה סבתה על המילה האחרונה בקול ְמל ּווֶ ה‬
‫צחוק‪" .‬את מדברת כמו משוררת‪ .‬ואולי מישהו ָ ׂשם לך מילים‬
‫בפה?"‪ ,‬צחקה עוד‪.‬‬
‫"מה פתאום?"‪ ,‬נבהלה רינת‪ .‬זֵ כֶ ר הדברים שהטיח אביה‬
‫בא ָימ ּה צף במוחה‪" .‬בכלל לא‪ ,‬סבתא‪ .‬אני חשבתי על זה בעצמי"‪.‬‬
‫ִ‬
‫"אל תהיי כזאת רצינית‪ ,‬קו ִּקיוֹ נֶ ת‪ .‬סבתא סתם צוחקת‬
‫אתך"‪.‬‬
‫נטיפי הגלידה ִטפטפו על השמלה הלבנה החגיגית‪.‬‬
‫"נ ּו נ ּו נוּ!"‪ ,‬צחקה סבתה מנופפת כלפיה באצבע המורה‬
‫בתנועת נזיפה ְמעושׂ ה‪.‬‬
‫רינת ירדה מן הנדנדה והתרפקה על סבתה בחיבוק‬
‫פתאומי‪ ,‬אחר נתנה כף ידה הקטנה בכף ידה והשתיים החלו‬
‫צועדות לעבר הבית‪.‬‬
‫"את אוהבת אותי‪ ,‬סבתא?"‪ ,‬שאלה‪.‬‬
‫"מה קרה לך היום‪ ,‬רינתי‪ ,‬את רצינית כל כך‪ .‬ומה את‬
‫חושבת‪ ,‬סבתא שלך לא אוהבת אותך?"‬
‫"אני לא יודעת"‪ ,‬השיבה רינת‪.‬‬
‫"הוֹ ! ְּבאמת! איזה מן דיבורים אלה‪ .‬את הנשמה של‬
‫סבתא"‪.‬‬
‫"אז לָ מה‪"?...‬‬
‫"לָ מה מה?"‬
‫"לָ מה את לא עוזרת לנו לעבור דירה?"‬
‫מישהו דיבר עם הילדה‪ ,‬זה ברור לגמרי‪ִ ,‬הרהרה הזקנה‪.‬‬
‫"כי אם אני אעזור לכם‪ ,‬לא יישאר לי כסף לחיות בזִ קנה‬
‫עם כבוד"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫"והכבוד יותר חשוב לך ממני ומאימא ומאבא?"‪.‬‬
‫"זה לא סתם כבוד‪ .‬זה זִ קנה ִעם כבוד‪ .‬זה כבוד שהוא יותר‬
‫חשוב מהחיים‪ .‬את עוד קטנה בשביל להבין דברים כאלה‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:39‬‬
‫אני לא רוצה להיות תלויה בעזרה של מישהו גם אם אחיה‬
‫עוד עשרים שנה‪ ,‬ובשביל זה אני מוכרחה לשמור על הכסף‪.‬‬
‫שמשהו מטריד אותך‪ ,‬רינתי‪ .‬אני מרגישה בזה‬
‫אבל אני רואה ַ‬
‫שהגעת‪ .‬את יכולה לספר לסבתא‪ .‬את יודעת שסבתא‬
‫מרגע ִ‬
‫אוהבת אותך כל־כך‪ ,‬ואת יכולה לסמוך עליי"‪.‬‬
‫רינת היססה לשניות אחדות‪" .‬אבא אמר לאימא שאם לא‬
‫תעזרי לנו‪ ,‬הם ישאירו אותי אצלך לתמיד־לתמיד‪ ,‬ולא יבואו‬
‫לקחת אותי"‪ .‬דמעות נִ ְק ּו ּו בקצות עיניה ופניה האדימו קמעה‬
‫והתעוותו מבכי שעמד לפרוץ‪.‬‬
‫הזקנה עמדה מלכת‪" .‬את צוחקת עם סבתא"‪ ,‬קבעה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬באמת‪ ,‬אני שמעתי אותם מדברים‪ .‬הם אפילו ישלחו‬
‫לך מכתב על זה"‪.‬‬
‫"ומה אמרה אימא שלך?"‬
‫"שום דבר‪ .‬היא לא ענתה לו"‪.‬‬
‫"נחיה ונראה"‪ ,‬אמרה מרים דוידי בלִ בה בתקיפוּת‪ .‬אחר‬
‫רכנה אל הילדה‪ ,‬הרימה אותה אל ּ‬
‫חזה ונשקה על לחיה‬
‫המוכתמת בגלידה‪" .‬את לא צריכה לדאוג‪ ,‬חמודה"‪ ,‬אמרה‪,‬‬
‫ִמשראתה את דמעותיה של נכדתה שהחלו זולגות‪ ,‬מקנחת‬
‫אותן באצבעות ידה‪" .‬זה עניינים של מבוגרים‪ .‬לך לא יקרה‬
‫שום דבר רע‪ .‬אני אדאג לך"‪.‬‬
‫*‬
‫"עורך דין אפרתי?"‪ ,‬שאלה בטלפון‪.‬‬
‫"מדבר"‪.‬‬
‫"מדברת מרים דוידי‪ .‬אני צריכה שתטפל לי במשהו"‪.‬‬
‫"את בטוחה שאת רוצה להוציא צו להוצאת הילדה‬
‫מרשות הוריה ולגידולה על־ידיִ ְך?"‪ ,‬שאל אותה לאחר ששמע‬
‫ּ‬
‫סיפורה ואת המכתב שהקריאה לו‪ ,‬אותו קיבלה באותו‬
‫את‬
‫בוקר ִּ‬
‫מבתה וחתנה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫"בטוחה לגמרי‪.‬‬
‫ציור מאת ברוך תור‪-‬רז‬
‫‪ 2015.indb 22‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫יוד בהרנבו‬
‫הדנובה‬
‫‪...‬י‬
‫שבנו‪ ,‬אפרת חברתי ואני‪ ,‬מחובקים‪ ,‬מקשיבים‬
‫לצלילי ה"דנובה הכחולה" של יואהן שטראוס‬
‫הבוקעים מרדיו־טייפ קטן‪ .‬רומנטיקה בתחילתה על גדות‬
‫הירקון קצת מזרחית לרמת החייל‪ .‬בתוך מרחב האלטרואיזם‬
‫שאפף את השקט הרומנטי בין צלילי היצירה האלמותית‪,‬‬
‫הבטנו לגדה שמנגד כבמרחק נגיעה הייתה‪.‬‬
‫*‬
‫הייתי בן ‪ 17‬עם בלורית נעורים‪ ,‬חסר זיפי פנים‪ .‬היה זה‬
‫תחילתו של האביב‪" ,‬האביב של פראג"‪ .‬אבי שפחד מהנולד‪,‬‬
‫שהנוסטלגיה שלו תאבד בתוך הדמוקרטיה שהתדפקה‬
‫באימא רוסיה‪ ,‬לקח אותי ואת אימי לראות את הדנובה‪.‬‬
‫לגעת במים‪ ,‬לשבת על גדותיה‪ ,‬לשוט בתוך אדוותיה‪.‬‬
‫רומנטיקן בלתי נלאה היה האיש שאהב את אימי‪ .‬לא היו‬
‫טיסות ישירות אל מעבר "מסך הברזל" (כך כינו את ברית‬
‫המועצות) עצרנו בבלגיה‪ ,‬החלפנו מטוס והגענו אל העיר‬
‫שישבה מערבית לדלתה של הדנובה לפני שנבלעה בים השחור‪.‬‬
‫עם אור ראשון אבי זירז בנו‪ ,‬לא רצה להפסיד את הזריחה‬
‫מעל הנהר שאליו ערגה נפשו‪ .‬עצרנו בגדת הנהר‪ .‬אני ראיתי‬
‫גדה ומרחב שלא נגמר של מים‪ .‬חיפשתי גדה שמנגד בכדי‬
‫להתאים לעצמי את ההגדרה הגיאוגרפית שלמדנו אצל‬
‫המורה נחמה בשעורי מולדת‪.‬‬
‫אימי ואבי התיישבו על כר הדשא‪ ,‬נגעו בכפות הרגליים‬
‫היחפות במי הנהר‪ ,‬כמו נוגעים בנעורים שנגדעו‪.‬‬
‫*‬
‫אני שחותר תמיד למגע‪ ,‬לא הפסקתי מלחפש במשקפת את‬
‫הגדה שממול‪.‬‬
‫לא הצלחתי להוציא מזיכרון ראשי את הירדן‪ ,‬את שתי‬
‫הגדות גם כן‪ .‬בשבילי זה היה הסמבטיון בהתגלמותו‪ ,‬הנהר‬
‫הגדול שהכרנו בני הדור הראשון בארץ העברית הנבנית‪.‬‬
‫אבי שלף כמה דפים מצהיבים מכיס חולצתו‪ ,‬החל‬
‫להקריא לאימי בקול קטיפה בשפת האם שלהם‪ ,‬פואטיקה‪.‬‬
‫מילים שכתב‪ ,‬שירים שנקטעו בגלל המלחמה הארורה‪.‬‬
‫התיישבתי במרחק מהם‪ ,‬מבקש לא להפריע את המילים‬
‫המתנגנות ואת הלבבות המתאחדים מחדש‪ .‬היו לי שאלות‬
‫‪25/03/2015 11:27:39‬‬
‫לשאול את אבי האוטודידקט והמשורר‪ .‬במיוחד את השאלה‪:‬‬
‫אם זה נהר‪ ,‬אז היכן הגדה השנייה!‬
‫עצמתי עיניים‪ ,‬מקשיב לשקט‪ .‬לצלילי הפואטיקה הנאמרת‬
‫בשפת המקור‪ .‬לפתע החלו לבוא צלילי הוואלס של שטראוס‬
‫"הדנובה הכחולה"‪ .‬נשכבתי על גבי‪ ,‬נער מתבגר‪ ,‬מפנטז‪...‬‬
‫ראיתי אולם וינאי מלא אצילים רוזנים ורוזנות‪ ,‬זוגות‬
‫זוגות של בני אצולה רוקדים לצלילי המלחין בן ארצם‪ ,‬ואז‬
‫זוג אחד עזב את המעגל ויצא את האולם‪ .‬רצו אל הנהר‪,‬‬
‫כמטר מהמים נשארו עירומים וזינקו יחדיו למים הכחולים‪.‬‬
‫מצחקקים ומתחבקים בין שפריצי המים‪.‬‬
‫הם יצאו מהנהר הקר‪ .‬היא נשכבה על גבה‪ ,‬שדיים לה‬
‫קטנים ומוצקים‪ .‬האציל רכן מעליה וליקק את טיפות מי‬
‫הנהר שנשארו על גופה‪ .‬יורד משפתיה אל הפטמות‪ ,‬נושק‬
‫לאט‪ ,‬יורד לטבורה‪ .‬מרים ראשו מביט אל היעד שעמד‬
‫לכבוש‪ .‬הלשון הזדחלה לכיוון ערוותה‪ .‬ליקק והיא נאנחה‪...‬‬
‫*‬
‫הרגשתי נגיעה בכתף‪ ,‬הייתי נבוך‪ ,‬הקיצו אותי מתוך פנטזיית‬
‫נעורים מינית ראשונה‪ ,‬ידי הייתה מונחת על איבר מיני המגורה‪.‬‬
‫"בוא הולכים!"‪ ,‬אמר אבי‪ ,‬כשהוא מסתכל אל תוך עיני‬
‫אימי ומחייך‪.‬‬
‫מתוך המבוכה שאלתי את אבי‪" :‬אבא אני לא רואה את‬
‫הגדה השנייה בים הזה?"‬
‫"זה לא ים‪ ,‬זו הדנובה‪ .‬ככה נראים נהרות"‪ ,‬אמר בבטחה‪.‬‬
‫"והירדן‪ ,‬הירקון?"‪ ,‬שאלתי‪.‬‬
‫"הם נחלים‪ ,‬בן"‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫שמחתי בליבי שאני אהיה הראשון מבני כיתתי‪ ,‬ואולי‬
‫מבני גילי‪ ,‬שראה נהר אמיתי בראשונה‪.‬‬
‫*‬
‫בעודנו מחובקים על גדת הירקון מזרחית לרמת החייל‪,‬‬
‫כשאפרת בוהה בי בערגה‪ .‬אמרתי‪:‬‬
‫"את יודעת שפושקין נהרג בדו־קרב של יריות מאקדח?‬
‫ההיסטוריה הרגה אותו באצילות וברומנטיות בגיל ‪."37‬‬
‫"ואבא שלך?"‪ ,‬שאלה‪.‬‬
‫"הוא מת מתשישות נפשית"‪.‬‬
‫"התכוונתי‪ ,‬אם אבא שלך הוציא ספר מהשירה שכתב"‪,‬‬
‫אמרה אפרת‪.‬‬
‫עמדנו בחלקה הצבאית מעל קברו‪ .‬רשמתי בעט לורד‬
‫שחורה ביד יציבה‪" :‬רומנטיקן‪ ,‬משורר‪ ,‬תאב חיים"‪ .‬מילים‬
‫שנלחמנו במוסדות המדינה שיהיו מסותתות על המצבה‪ ,‬אחרי‬
‫שההיסטוריה הקצרה שלנו הרגה אותו‪ ,‬הרגה את אבי‪ ...‬‬
‫‪23‬‬
‫‪ 2015.indb 23‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫ירון פז‬
‫במחלקת העסקים‬
‫ש‬
‫‪24‬‬
‫אל כל איש עסקים ויאמר לך שהעסקאות הטובות‬
‫ביותר נרקמות בעת טיסה במחלקת עסקים‪,‬‬
‫שהמידע שנחלק על כוסית קטנה של שיבאס ריגאל שווה‬
‫את משקלה של הכוסית בזהב‪ .‬על כן‪ ,‬מובן מאליו שהדבר‬
‫הראשון שעשיתי בטיסתי מלוס אנג'לס לניו יורק היה‬
‫לפתוח בשיחה עם היושב לשמאלי‪ .‬בהיותנו זרים בארצות‬
‫הברית הרשינו לעצמנו לנתח את אורח החיים האמריקאי‬
‫מתוך חירות יתרה‪ .‬בתוך כך הרחיב בן שיחי על המגבלות‬
‫שהיו מנת חלקו בעת שהחל את עסקיו בארץ האפשרויות‬
‫הבלתי מוגבלות‪.‬‬
‫אני בתורי הדגשתי את מנהגם של האמריקאים להיצמד‬
‫לכללים ולתקנות‪ ,‬ל"אותיות החוק" במקום ל"רוח החוק"‪.‬‬
‫על מנת לחזק את דבריי‪ ,‬סיפרתי לו מקרה שקרה לי לפני‬
‫כחודשיים‪ ,‬בעת שהסתובבתי בשדרה החמישית‪ .‬לא עניין‬
‫גדול‪ .‬בסך הכול סנדל שנקרע‪ ,‬ולך תמצא עכשיו סנדלר‬
‫במנהטן‪ .‬אינני מתיימר להיות אודיסאוס‪ .‬לכן חלצתי גם את‬
‫השני ומיהרתי לחפש לי מנעלים חדשים‪ .‬הישועה באה לי‬
‫בדמותה של חנות הכלבו וורדסוורס על חמש קומותיה‪ .‬הוא‬
‫הנהן בראשו‪ ,‬מן הסתם הכיר אותה‪ ,‬שהרי מי אינו מכיר את‬
‫וורדסוורס בפינת החמישית ו־‪ ?45‬רק פסעתי דרך הדלתות‬
‫המנחשות וכבר נעצרה התקדמותי על ידי שומר של סף‪ ,‬סוג‬
‫של גוליבר בכובע דה־גול אדום‪.‬‬
‫— ‪ ,Sir‬אני מצטער אבל אי אפשר להיכנס למקום יחפים‪.‬‬
‫הסברתי לו בחיוך שלא היה עולה בדעתי להיכנס יחף‬
‫אלמלא נקרע הסנדל‪ .‬אפילו הראיתי לו לחיזוק דברי‪ .‬הוא‬
‫לא ממש התרשם‪.‬‬
‫— ‪ ,Sir‬אני מבין אותך אבל אלו הן הוראות ההנהלה‪.‬‬
‫המצב שלך אמנם שונה אבל אלו ההוראות‪ .‬אני מצטער‪ ,‬אבל‬
‫לא תוכל להיכנס‪.‬‬
‫ניסיתי לשכנע אותו באומרי שאני לקוח בטוח‪ ,‬מאלו‬
‫שנכנסים ומיד קונים מבלי לבלבל הרבה את המוח לדיילות‬
‫המכירה‪ .‬לא עזר‪.‬‬
‫— ‪ .Sir‬אני אמרתי את זה מקודם ואני אומר את זה שוב‪.‬‬
‫צר לי אך זו עמדת ההנהלה ואני ממלא אחריה‪.‬‬
‫רעיון גאוני צץ במוחי‪ .‬ביקשתי לדבר עם הממונה עליו‪,‬‬
‫מנהל השירות‪ ,‬אבל‪ ,‬לטענת השומר‪ ,‬זה מדבר רק עם‬
‫‪25/03/2015 11:27:39‬‬
‫לקוחות ומכיוון שאינני לקוח לא אוכל לדבר עמו‪ .‬שאלתי‬
‫לגבי תיבת התלונות‪ .‬חייבת להיות כזאת‪ .‬הרי אפילו ב"מגה"‬
‫סניף קסטרא יש אחת כזאת‪.‬‬
‫— ‪ .Sorry, Sir‬זה לא יעזור‪ .‬תיבת התלונות נמצאת‬
‫בקומה השלישית‪ .‬אני מציע לך לקנות במקום אחר‪.‬‬
‫שמעתי בעצתו‪ .‬ואכן‪ ,‬מעבר לרחוב היה דוכן קוריאני שם‬
‫מצאתי את מבוקשי‪ ,‬סיימתי את סיפורי‪.‬‬
‫בן שיחי הביט בי בעניין‪ .‬עברו חמש שניות עד שהתחיל‬
‫לצחוק‪ .‬אך משהתחיל — לא הפסיק‪.‬‬
‫*‬
‫שאל כל איש עסקים ויאמר לך שהעסקאות הטובות ביותר‬
‫נרקמות בעת טיסה במחלקת עסקים‪ .‬שהמידע שנחלק‬
‫על כוסית קטנה של שיבאס ריגאל שווה את משקלה של‬
‫הכוסית בזהב‪ .‬אלא שכעבור שבוע‪ ,‬בטיסת ההמשך‪ ,‬היה‬
‫המושב שעל ידי ריק‪ .‬בצר לי פתחתי את הפיננשל טיימס‪.‬‬
‫בכתבה המרכזית סופר על אחד‪ ,‬מולטימיליונר דרום־קוריאני‬
‫בשם צ'ין פארק שרכש זה עתה איזו חנות במנהטן‪ .‬הקונה‬
‫הרגיע את המראיין‪ ,‬כמו־גם את המועסקים בחנות‪ .‬לא‪ ,‬אין‬
‫צפי לפיטורים משמעותיים בעקבות מהלך הרכישה‪ .‬בסך‬
‫הכול החלפת מנהל השירות בשומר הסף ומיקום מחדש‬
‫של תיבת התלונות בכניסה לבניין‪ .‬הבלעתי חיוך‪ .‬זה תמיד‬
‫קורה לי כשאני נזכר בבדיות אותן אני מספר ליושבים על ידי‬
‫במחלקת העסקים‪.‬‬
‫*‬
‫כך קידש מולא אבא‪ ,‬סבא רבא שלי‪ ,‬שם שמיים‪ ,‬כפי שמעיד‬
‫גדול המשוררים היהודים בפרס‪ ,‬מולאנא שאהין‪.‬‬
‫מששמעתי את המעשה הזה מפי מור אבי‪ ,‬חכם יצחק‪,‬‬
‫אהיה כפרת משכבו‪ ,‬הייתי נפעם ונרעש‪ ,‬ודמעות נקשרו‬
‫בעיניי‪ ,‬אף אני חזרתי על דברי הסבא רבא שלי‪" :‬משה אמת‪,‬‬
‫‪‬‬
‫ותורתו אמת!"‬
‫ציור מאת ברוך תור‪-‬רז‬
‫‪ 2015.indb 24‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫השירה‬
‫שערהשירה‬
‫שער‬
‫עדנה מיטווך‪-‬מלר‬
‫ָא ִביב ְּב ֵאירוֹ ּ ָפה‬
‫ָאבִ יב ְּב ֵאירוֹ ּ ָפה‬
‫ָּב ֲאגַ ם ל ּוצֵ ְרן ְמ ׁ ַש ּי ְִטים ַּב ְר ּבו ִּרים לַ ֲהנָ ָא ָתם‬
‫ְּב ֶא ֶרץ לֹא יָ ְד ָעה ַט ַעם ָ ּדם‪ ,‬צֶ בַ ע יָ ם‪.‬‬
‫ְּב ַּבנְ הוֹ ף ׁ ְש ְט ָר ֶסה ֲחגִ יגָ ה צִ בְ עוֹ נִ ית‬
‫ֵמ ֵעבֶ ר לִ זְ ג ּוגִ ּיוֹ ת צָ חוֹ ת‬
‫ו ִּמ ָּב ֵּתי ַה ָ ּקפֶ ה ַה ְ ּק ַט ִ ּנים‬
‫נִ יחוֹ ַח ְמ ּ ַ ׂש ֵּכר ׁ ֶשל צִ ּ ִפ ּיוֹ ת וְ ת ּופִ ינִ ים‪.‬‬
‫ַה ּׁשוֹ קוֹ לָ ד ַה ִּמ ְתמוֹ ֵסס בְ ִח ֵּכי ַה ְּמבַ ְ ּק ִרים‬
‫הוּא ַה ּׁ ְשלָ גִ ים ַה ְ ּנ ֵמ ִסים‬
‫אשי ַה ַ ּק ְרחוֹ נִ ים‬
‫ַעל ָר ׁ ֵ‬
‫אשי ָהאוֹ ֲהבִ ים‬
‫ְּכמוֹ ָה ֶע ֶרב ַה ְּמלַ ֵּטף ֶאת ָר ׁ ֵ‬
‫ַּב ִּס ְמ ָטאוֹ ת ַה ְּמנַ ְ ּגנוֹ ת ִּב ְמ ׁ ֻש ָ ּל ׁ ִשים ּובְ פַ ֲעמוֹ נִ ים‪.‬‬
‫ְּב ַקנְ ֶד ְר ְס ָטג ִמ ְתמוֹ גְ גִ ים ְּבנֵ י ָא ָדם‬
‫ִמן ַה ְ ּגבִ ינָ ה ַה ּׁ ְשוֵ יצָ ִרית‬
‫ו ִּמ ּׁ ַשלְ וַ ת ָה ֲאגַ ם‬
‫וְ גַ ּגוֹ ת ַר ֲעפֵ י ַה ּ ֻפנְ ָ ּד ִקים ַה ְ ּז ִע ִירים‬
‫צוֹ בְ ִעים ֶאת ַה ֲחלוֹ ם וְ ַה ְ ּז ַמן ְּבגָ וֶ ן ֲא ָד ְמ ָ ּדם‪.‬‬
‫ַח ְר ָ ּדל ַה ָּבר צוֹ ֵמ ַח לִ ְמ ֵר ֲא ׁשוֹ ֵתי ָה ֲאגַ ם‬
‫וְ צוֹ בֵ ַע ֶאת ַה ֶ ּד ֶר ְך‬
‫ַעד ּבוֹ ֶא ָך נוֹ ְט ְר ָדם‬
‫ַּב ֶ ּצבַ ע ַח ָּמנִ ָ ּי ִתי ׁ ֶשל וָ אן ּגוֹ ְך‪.‬‬
‫ָאבִ יב ְּב ֵאירוֹ ּ ָפה‪.‬‬
‫ְּבוִ ָ ּיה וֵ נֵ טוֹ ׁ ָשר נָ ּבוּקוֹ‬
‫ֶאת ִה ְמנוֹ ן ַה ּיְהו ִּדים ַּב ּׁ ֶשבִ י‬
‫ּווֶ ְר ִדי ִמ ְת ַה ֵ ּל ְך ָּב ִעיר ָה ַע ִּת ָיקה‬
‫ָחפְ ׁ ִשי ִמ ְ ּגזֵ רוֹ ת וּמו ָּע ָקה‪.‬‬
‫ָ ּגבוֹ ט* ִמ ְס ּ ָפר ‪1‬‬
‫אוֹ ְמ ִרים ָאבִ יב זֶ ה לְ ַה ְר ִ ּג ׁיש ֵריחוֹ ת ּ ְפ ִר ָיחה ַעל ִמ ְד ָרכוֹ ת‬
‫אוֹ ְמ ִרים לִ ׁ ְשמ ַֹע ִצ ּפוֹ ִרים ַעל ַח ּלוֹ נוֹ ת ְמשׂ וֹ ֲחחוֹ ת‬
‫לִ גְ מ ַֹע לְ גִ ימוֹ ת ׁ ֶשל ְּתכֵ לֶ ת ֵמי ַה ָ ּים‬
‫לֵ ילֵ ְך ְּבתוֹ ְך ֲחלוֹ ם ׁ ָש ִריר וְ גַ ם ַק ָ ּים‪.‬‬
‫אוֹ ְמ ִרים ָאבִ יב זֶ ה יְ לָ ִדים קוֹ ְפ ִצים ַעל ַה ְ ּג ֵדרוֹ ת‬
‫ישים וְ גַ ם ִקירוֹ ת‬
‫ו ְּמ ַצ ְ ּי ִרים ְּב ִמכְ חוֹ לָ ם ַעל ּ ְפנֵ י ְּכבִ ׁ ִ‬
‫ּובְ ַק ְרנוֹ ת ַה ִּס ְמ ָטאוֹ ת ָה ֲאפֹרוֹ ת וְ ַה ֵ ּלאוֹ ת‬
‫לִ ְפ ּג ֹׁש ּ ִפ ְתאוֹ ם ֲעלִ יסוֹ ת ְּב ֶא ֶרץ ַה ּ ְפלָ אוֹ ת‪.‬‬
‫* ריקוד זוגות צרפתי עתיק במקצב שני רבעים‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:40‬‬
‫ְּב ַק ּ ְפ ִרי צוֹ בְ ִעים ָהאוֹ ֲהבִ ים ְּב ּ ַפ ְס ֵטל‬
‫ֶאת ִמפְ ַרשׂ ָה ַא ֲהבָ ה‪,‬‬
‫נַ ֲע ָרה נָ ּפוֹ לִ ָיטנִ ית ְּב ִ ׂש ְמלַ ת ַמלְ ָמלָ ה‬
‫ְמנַ ֶ ּו ֶטת ֶאת ַה ְּמבַ ְ ּק ׁ ִשים ְמ ָע ָרה ְּכ ֻח ָ ּלה‪.‬‬
‫ְּבפִ ֶירנֶ צֶ ה הוֹ מוֹ ת יוֹ נִ ים ְּבפֶ ַתח ַה ּמ ּוזֵ אוֹ ן ָה ַע ִּתיק‬
‫ְמבָ ְרכוֹ ת ִּבבְ ָרכָ ה צִ ּפוֹ ִרית‬
‫ֶאת ַה ְּמבַ ְ ּק ִרים ַה ְּמ ֻא ּׁ ָש ִרים‬
‫וְ ֶאת ּ ֶפ ֶסל ָ ּדוִ ד‪.‬‬
‫ַ ּגם ָּכאן הוֹ מוֹ ת צִ ּפוֹ ִרים‬
‫ַעל ַסף ָה ֶע ֶרב ַה ּיוֹ ֵרד‬
‫ְּב ֶא ֶרץ ַה ִּמלְ ָח ָמה וְ ַה ְּמצו ָּקה‬
‫אשי חוֹ לְ ִמים ָאבִ יב‬
‫ַעל ָר ׁ ֵ‬
‫ְּב ֶא ֶרץ ְרחוֹ ָקה‪.‬‬
‫אוֹ ְמ ִרים ָאבִ יב זֶ ה ֵר ַיח ּ ַפ ְר ֵדּ ִסים ְּבתוֹ ְך ַה ּׁשוּק‬
‫אר ּה נָ עוּל ְּבתוֹ ְך ִח ּׁשוּק‬
‫ְּב ִעיר ׁ ֶש ַ ּצ ָ ּו ָ‬
‫ׁ ֶש ַע ְצמוֹ ֶת ָיה יְ בֵ ׁשוֹ ת ִמ ֶּמזֶ ג ֲענָ נִ ים‬
‫וְ רו ַּח יְ לָ ֶד ָיה ְּכ ִא ׁיש ָּבא ַּב ָ ּי ִמים‪.‬‬
‫אוֹ ְמ ִרים לִ ְפרֹם ָּכל ַּכ ְפ ּתוֹ ֵרי ַה ְּמ ִעילִ ים וְ ַה ִּמ ְצנֶ ֶפת‬
‫לְ ַה ִ ּנ ָיחם ְּב ַמ ְר ֵּת ִפים אוֹ ַּב ֲעלִ ַ ּית ַה ַ ּגג‬
‫לִ נְ עֹל ַה ִּמ ְט ִר ָ ּיה וְ ַה ַּת ּנוּר ַעל ַה ִּמ ְר ּ ֶפ ֶסת‬
‫ְּב ֵחיק ַּכ ָ ּלנִ ּיוֹ ת ׁ ֶש ִ ּניחוֹ ָחן ְּכבָ ר ּ ָפג‪.‬‬
‫ֲאבָ ל ָאבִ יב זֶ ה לְ ַה ּׁ ִשיל ַמ ַּסע ַה ְּכ ֵאב ִמן ַה ְּכ ֵת ַפיִ ם‬
‫וְ גַ ם ּתוּגוֹ ת ַהח ֶֹרף ִמן ַה ּגוּף‬
‫ּולְ ַה ֵ ּל ְך ְּבגֵ ו וְ ר ׁ‬
‫ֹאש זְ קו ִּפים ַּב ֲע ַצלְ ַּתיִ ם‬
‫ַעל ַסף ַהחוֹ ף ַה ְּמ ַח ֵ ּי ְך ֵאלַ יִ ְך ְּכ ֵר ַע‪ְּ ,‬כ ָאהוּב‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫‪ 2015.indb 25‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫שולמית חוה הלוי‬
‫ׁ ִש ְברוֹ ן ְּכ ָנ ַפ ִים‬
‫ְנ ִס ָיגה‬
‫לחברתנו היקרה מלכה נתנזון‬
‫ָּכל ָּכ ְך רוֹ ָצה ׁ ֶש ֶּת ֱא ָהבֵ נִ י‬
‫ׁ ֶשא ַֹהב אוֹ ְת ָך‪,‬‬
‫יָ ִמים ַר ִּבים ָּכל ָּכ ְך ָעבְ ר ּו‬
‫ֲאבָ ל ְּבכָ ל ּ ַפ ַעם ׁ ֶש ַא ָּתה סוֹ ֵמ ְך ֶאת‬
‫ּגו ְּפ ָך לְ ׁ ֶשלִ י ֲאנִ י ָח ׁ ָשה ֶאת ׁ ֶש ִּלי‬
‫ָּבהוֹ ְס ּ ִפיס‪ָ ,‬סמו ְּך לַ ֲחבֶ ְר ִּתי ַהדּ וֹ ֲאבָ ה‬
‫וְ כַ ֲא ׁ ֶשר ֶא ְצ ְּבעוֹ ֶת ָ‬
‫יך ָּתרוֹ ת ְּבתוֹ כִ י‬
‫ֲה ֵרי ֵהן ִּכ ְמחוֹ ׁ ֵשי ַס ְר ָטן ִּבי‬
‫דּ וֹ ְק ָרנִ ּיוֹ ת ו ְּמיַ ְּב ׁשוֹ ת ִּבבְ ָ ׂש ִרי‬
‫ַה ְּמיַ ֵּבב‪ַ ,‬ה ִּמזְ ַדּ ֶהה‪ַ ,‬הדּ וֹ ֵאג ְּבכָ ל ֶרגַ ע‬
‫ׁ ֶש ָּמא ִּתבְ ַרח לִ י ֵמ ָהעוֹ לָ ם ַה ֶ ּזה‬
‫ּגו ִּפי ָרקוּב ְּכ ׁ ֶש ָ ּל ּה‪ ,‬מוֹ ֵרד ְּכ ׁ ֶש ָ ּל ּה‬
‫זוֹ ֵעק ְּכ ׁ ֶש ָ ּל ּה‪ִ .‬מ ְת ַק ּׁ ֶשה לְ ָהכִ יל‬
‫ַמ ֲאכָ ל ְּבנֵ י ָא ָדם‪ַ ,‬מ ָ ּגע ְּבנֵ י ָא ָדם‬
‫ָק ֵמל‪ׁ ,‬שוֹ ֵאל ַעל ַה ָּמוֶ ת וְ ׁשוֹ כֵ ַח‬
‫ֶאת ַה ְּת ׁש ּובָ ה‬
‫ִּב ְד ָרכִ ים ְסתוּרוֹ ת וְ נִ ְס ָּתרוֹ ת‬
‫ֲאנִ י ּתוֹ ָעה‬
‫ִמ ְד ַּבר ַה ְדּ ָמ ָמה ׁ ֶש ִּבי‬
‫ָצ ֵמא‬
‫לֹא ע ּוגַ ת ְר ָצ ִפים ֲאנִ י רוֹ ָצה‬
‫ָה ׁ ִשיבָ ה לִ י ְּכנָ ַפי‬
‫ָא ָ ּנא ְּבכ ֲֹח ָך‬
‫ְּב ֶאלֶ ף ְדּ ָרכִ ים נָ ָסה ָט ָסה‬
‫ֵאלֶ ָ‬
‫יך‬
‫ֵמ ַה ֶה ְע ֵדּ ר ׁ ֶש ִּבי‬
‫ּ ֶפ ַ ׂשע ֵּבינִ י ּובֵ ין‬
‫ַה ּׁ ַשיִ ׁש ַה ָּטהוֹ ר‬
‫וְ ֵאין ֲאנִ י ַמ ּ ֶ ׂשגֶ ת‬
‫ֲאנִ י צוֹ לְ לָ ה‬
‫ׁ ַש ֶ ּלכֶ ת ְ ּגדוֹ לָ ה ׁ ֶשל כּ וֹ כָ בִ ים‬
‫ַחלְ לֵ י ְצבָ א ַה ּׁ ָש ַמיִ ם‬
‫ְמלַ ִ ּוים אוֹ ִתי ַּב ְ ּנ ִפילָ ה‬
‫ַה ְ ּגדוֹ לָ ה‬
‫דנה מרקוביץ‬
‫ׁשוֹ קוֹ ָלד‬
‫‪26‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:40‬‬
‫ציור מאת ברוך תור‪-‬רז‬
‫ִמי יִ ֵּתן וְ כָ ל ַח ֶ ּי ָ‬
‫יך‬
‫ְּכ ָת ִמים ׁ ֶשל ׁשוֹ קוֹ לָ ד לֹא יֵ ְרד ּו‬
‫ׁ ֶש ַ ּי ֲעל ּו וְ יָ בוֹ א ּו‬
‫ֵמ ֵעבֶ ר לְ כָ ל ַה ְּכבִ יסוֹ ת‪ַ ,‬ה ְּס ִחיטוֹ ת וְ ַה ִ ּי ּבו ּׁש ַה ָ ּגדוֹ ל‬
‫וְ ִת ְת ּ ָפ ֵאר ָּבם‬
‫ְּבכָ ל ֲא ׁ ֶשר ֵּתלֵ ך‪ְ.‬‬
‫‪ 2015.indb 26‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫שושנה ויג‬
‫ֵּתל ָא ִביב‬
‫ָסגְ ר ּו ֶאת ֵּבית ַה ּקוֹ לְ נוֹ ַע ְּב ִמגְ ְדּ לֵ י ַעזְ ִר ֵיאלִ י‬
‫ֲחלוֹ מוֹ ת ׁ ֶשל ַ ׂש ְח ָקנִ ּיוֹ ת קוֹ לְ נוֹ ַע‬
‫ִה ְתנַ ְ ּקז ּו ִמן ַה ָּמ ָס ְך ַה ָ ּקרו ַּע ֶאל ְרחוֹ ב ַק ּ ְפלָ ן‬
‫ֵמ ֲאחוֹ ֵרי ִא ְּבן ְ ּגבִ ירוֹ ל‬
‫ִּב ְרחוֹ ב ּ ִפנְ ָקס‬
‫ּ ָפ ְתח ּו ִמ ְר ּ ָפ ָאה ֲח ָד ׁ ָשה‬
‫ׁ ָשל ֹׁש קוֹ מוֹ ת‬
‫ִמ ְר ּ ְפ ַאת ֻמ ְמ ִחים לָ ִא ּׁ ָשה‪,‬‬
‫רוֹ ֵפא ִמ ׁ ְש ּ ָפ ָחה‬
‫ישים‬
‫וַ ֲא ִפ ּל ּו ׁ ְשנֵ י ַח ְד ֵרי נִ ּתו ַּח ֲח ִד ׁ ִ‬
‫לְ ָצ ְרכֵ י ִמ ְר ּ ְפ ַאת ַה ּׁ ִש ַ ּניִ ם‪.‬‬
‫הוֹ ִרים‬
‫ָהיִ ִיתי ִּב ָּתם ַה ְּמ ֻא ֶּמ ֶצת‬
‫ׁ ֶשל הוֹ ַרי ַה ִּביוֹ לוֹ גִ ִ ּיים‬
‫ָּכל ָּכ ְך ֲח ֵס ָרה ַא ֲהבָ ָתם‪ ‬‬
‫וְ כָ ל ָּכ ְך ָמלֵ א ֶח ְסרוֹ נָ ם —‬
‫ַא ֲהבָ ה ַר ָּבה ִה ְר ִעיפ ּו‬
‫ּולְ עוֹ לָ ם זֶ ה לֹא ִה ְס ּ ִפיק לִ י‪.‬‬
‫ָּת ִמיד ְּב ִמינוּס ִעם הוֹ ִרים‪ ‬‬
‫ּובְ לִ י הוֹ ִרים‬
‫ִעם ַא ָּבא וְ ִעם ִא ָּמא‪ ,‬‬
‫ְּבלִ י ִ ׂשיחוֹ ת‪ ‬‬
‫ְּבלִ י ִמ ִּלים‬
‫ַמ ֲאכָ לִ ים ַר ִּבים‪.‬‬
‫ַּב ְּמבוֹ ָאה ֲחבו ַּרת ְמ ׁשוֹ ְר ִרים‬
‫רוֹ ׁ ֶש ֶמת ֶר ֶצ ּ ְפ ִטים לַ חוֹ לִ ים ָה ֲע ִת ִיד ִ ּיים‬
‫ֵא ְ‬
‫יך ֶא ְפ ׁ ָשר לִ ְ ׂשנֹא ֶאת ֵּתל ָאבִ יב?‬
‫ָהיִ ִיתי ִּב ָּתם ַה ְּמ ֻא ֶּמ ֶצת ׁ ֶשל הוֹ ַרי‬
‫וְ אוֹ י לִ י ִאם ָא ִחי יִ ְק ָרא‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫הוּא ִק ֵּבל ֶאת ָּכל ַה ָּמנָ ה‪ ‬‬
‫ַא ֲהבָ ה‪ִ ,‬ח ּבוּק וְ לִ ּטוּף —‬
‫ָרצ ּו ׁ ֶש ִ ּיגְ ַדּ ל‬
‫יִ ְת ּ ַפ ֵּת ַח וְ יִ ְת ַק ֵדּ ׁש‬
‫יִ ְהיֶ ה ַה ּיוֹ ֵר ׁש‪.‬‬
‫ציפי שחרור‬
‫ֲא ִני רוֹ ָצה ׁ ֶש ִ ּי ְז ְּכר ּו אוֹ ִתי‬
‫ִצ ּפוֹ ר ַא ְל ֶח ֶלד‬
‫ׁ ֶש ֵאין ִּבי נְ ִק ַיפת לֵ ב ז ּולַ ת ִח ּפוּשׂ‬
‫ֲאנִ י רוֹ ָצה ׁ ֶש ִ ּיזְ ְּכר ּו אוֹ ִתי‬
‫וְ ָס ֵפק‬
‫ְּבכַ ּפוֹ ת ַרגְ לַ יִ ם יְ ֵחפוֹ ת‬
‫ֲאנִ י רוֹ ָצה ׁ ֶש ִ ּיזְ ְּכר ּו אוֹ ִתי‬
‫ְּב ִחוְ רוֹ נִ י‬
‫יַ לְ ָדּ ה צוֹ ֶע ֶקת ‪...‬‬
‫ַּב ְּס ָד ִקים‪.‬‬
‫ֲאנִ י רוֹ ָצה ׁ ֶש ִ ּיזְ ְּכר ּו אוֹ ִתי ַּב ִּמ ָדּ ה ַה ְ ּנחו ָּצה‬
‫ִא ָּימא!‬
‫יַ ֲענִ יק ּו לִ י ֶרגַ ע ׁ ֶשל ַר ַע ׁש‬
‫ְּב ַא ֲהבָ ה‪.‬‬
‫ַה ִ ּצ ּפוֹ ר ׁ ּ ֶש ִּלי ְמגַ ֶדּ לֶ ת ּ ִפ ּגו ִּמים‬
‫ְּבתוֹ ְך ֶּבטוֹ ן‪.‬‬
‫יָ כֹלְ ִּתי לִ ְהיוֹ ת ִצ ּפוֹ ר ֵמ ֲחלוֹ ם ָא ֵחר —‬
‫ִצ ּפוֹ ר ּ ְפלָ ָדה‬
‫ִצ ּפוֹ ר ַאלְ ֶחלֶ ד‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:40‬‬
‫‪27‬‬
‫‪ 2015.indb 27‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫משה שפריר‬
‫ת־ע ַינ ִים‬
‫מ ׁ ֶֹשה ַר ֵּבנ ּו ְּב ִמ ְר ּ ָפ ַא ֵ‬
‫ל־פנִ ים" (שמות לג‪)11 ,‬‬
‫"וַ ְ ּי ַד ֵּבר ה' ֶאל מ ׁ ֶֹשה ּ ָפנִ ים ֶא ּ ָ‬
‫א ּולַ י ָּכ ְך ָא ַמר ָהרוֹ ֵפא לְ מ ׁ ֶֹשה ַר ֵּבנ ּו ְּב ִמ ְר ּ ְפ ַאת ָה ֵעינַ יִ ם‬
‫ים־ש ֶדה‪ֲ ,‬א ׁ ֶשר הו ַּקם ְּב ָסמו ְּך לְ ָק ֵד ׁש ַּב ְרנֵ ַע‪:‬‬
‫ית־החוֹ לִ ָ ׂ‬
‫ׁ ֶש ְּבבֵ ַ‬
‫ר־סינַ י‬
‫ל־פנִ ים ְּב ִפ ְס ַ ּגת ַה ִ‬
‫"לְ ַא ַחר ׁ ֶש ָר ִא ָית ֶאת ֱאל ִֹהים ּ ָפנִ ים ֶא ּ ָ‬
‫— ַמה ַה ּ ֶפלֶ א ׁ ֶש ַא ָּתה ִמ ְתלוֹ נֵ ן ֵמ ָאז ַעל ְּכ ֵאבִ ים ָּב ֵעינַ יִ ם‪.‬‬
‫ְּבכָ ל־א ֶֹפן‪ ,‬לְ ַא ַחר ְּב ִד ָיקה ַק ּ ְפ ָדנִ ית ו ַּמ ֲע ִמ ָיקה‬
‫ָאנ ּו ָמ ָצאנוּ‪ִּ ,‬כי ִּב ׁ ְש ֵּתי ָה ֵעינַ יִ ם ׁ ֶשלְ ָך‬
‫ַה ַ ּק ְרנִ ית ׁ ְשקו ָּפה‪ָ ,‬ה ִא ׁישוֹ ן ָעגֹל‬
‫ו ֵּמגִ יב‪ ,‬יֵ ׁש ֵ ּגרוּי ַקל ַּב ַ ּל ְח ִמית‪,‬‬
‫ָה ֲע ָד ׁ ָשה ַה ְ ּזג ּוגִ ית ְצל ּולָ ה‪,‬‬
‫ֲאבָ ל ַק ֶ ּי ֶמת ָּב ּה ְק ָצת ְּבלָ יָ ה‬
‫ֹא־חמו ָּרה ׁ ֶשל ֲעכִ ירוּת ְמ ַע ָּטה‪.‬‬
‫ל ֲ‬
‫ּ ְפ ָרט לְ ַה ְפ ָרעוֹ ת ַק ּלוֹ ת ֵא ּל ּו — ֵעינֶ ָ‬
‫יך ַדּ י טוֹ בוֹ ת‬
‫וְ ת ּוכַ ל לִ ְראוֹ ת ֵה ֵיטב ֶאת ָה ָא ֶרץ ַה ֻּמבְ ַט ַחת‬
‫ַּב ְ ּז ַמן ׁ ֶש ַּת ִ ּג ַיע וְ ַת ֲעלֶ ה לִ ְמר ֵֹומי ַהר נְ בוֹ‬
‫לְ ַה ׁ ְש ִקיף ָעלֶ ָיה‪ ,‬וְ ֵאלֶ ָיה לֹא לָ בוֹ א"‪.‬‬
‫ַמה ִ ּנ ׁ ְש ַמע?‬
‫ַמה ִ ּנ ׁ ְש ַמע‪ַ ,‬מה ּקוֹ ֶרה‪ֵ ,‬איך הוֹ לֵ ְך?‬
‫— ֲאנִ י ָּכ ְך נִ ׁ ְש ָאל וַ ֲאנִ י ַ ּגם עוֹ נֶ ה‪:‬‬
‫ַהכּ ֹל ְּב ֵס ֶדר‪ָ ּ ,‬פחוֹ ת אוֹ יוֹ ֵתר‪.‬‬
‫ֲאבָ ל ֲאנִ י ָאז ֶח ֶר ׁש לְ ַע ְצ ִמי אוֹ ֵמר‪:‬‬
‫ְּב ֶע ֶצם הוּא ַה ְר ֵּבה ּ ָפחוֹ ת ֵמ ֲא ׁ ֶשר יוֹ ֵתר‪,‬‬
‫ִּכי ַהכּ ֹל ַמ ָּמ ׁש ְמבֻ לְ ָּבל‪ְ ,‬מ ַת ְס ֵּכל וְ לֹא ְּב ֵס ֶדר‪.‬‬
‫וַ ֲאנִ י ְמ ַצ ּ ֶפה ָּת ִמיד לְ ַמ ָ ּצב ַא ֵחר‬
‫ׁ ֶש ּבוֹ ֶא ְהיֶ ה ֲע ַדיִ ן ָּכאן זוֹ כֵ ר‬
‫ֶמה ָע ִ ׂש ִיתי וְ ֵאיפֹה ָהיִ ִיתי‬
‫ו ָּמ ַתי ַ ּגם ָט ִע ִיתי לַ ֲח ׁשֹב‬
‫ׁ ֶש ֲאנִ י עוֹ ד ְמ ֻס ָ ּגל לֶ ֱאהֹב‬
‫ישה ּו אוֹ ַמ ּׁ ֶשה ּו‬
‫ֵאיכְ ׁ ֶשהוּ‪ִ ,‬מ ׁ ֶ‬
‫ְּב ָמקוֹ ם ָּכלְ ׁ ֶשה ּו ָּבעוֹ לָ ם —‬
‫ַעכְ ׁ ָשו‪ ,‬אוֹ ֵא ָימ ַתי‪ְּ ,‬ב ֵאיזוֹ ֵעת‪,‬‬
‫ַּב ְ ּז ַמן ׁ ֶשחוֹ לֵ ף לוֹ ָּכ ְך ְס ָתם‬
‫ִמ ְּבלִ י ְּכלָ ל לְ ִה ְת ָח ֵרט‪,‬‬
‫ׁ ֶשחוֹ לֵ ף הוּא ַעל ּ ָפנַ י‬
‫י־שוּב ֵאלַ י‪.‬‬
‫לִ בְ לִ ׁ‬
‫אילנה אבן טוב‪-‬ישראלי‬
‫‪28‬‬
‫ַעל ַסף‬
‫ֶאל ּ ְפ ִנימוֹ‬
‫‪‬‬
‫ְּב ִהילוּת ַה ְ ּז ַמן‬
‫ָק ָצה נַ ְפ ׁשוֹ ‪ ,‬עוֹ ֵמד ִמ ֶ ּנגֶ ד‪.‬‬
‫וְ כָ ל ָמה ׁ ֶש ִ ּנ ְמ ָצא ַעל ַסף‬
‫ִּכ ְמ ַעט נִ גְ ָרף‬
‫ֶאל ָמקוֹ ם‬
‫ׁ ֶש ֵאין ּבוֹ ְּכ ֵאב‬
‫ֶאל ּ ְפנִ ימוֹ‬
‫ֶאל ּ ְפנִ ְימ ּ ְפנִ ימוֹ‬
‫ְּב ָמקוֹ ם ּבוֹ ָהרו ַּח ֵאינָ ּה ּפוֹ ֶר ֶמת‬
‫ַח ִ ּיים —‬
‫ִא ּזוּן ַדּ ק ׁ ֶשל חוּט‬
‫ַה ִ ּק ּיוּם‪.‬‬
‫ׁ ֶש ֶקט נֶ ֱע ָרם‬
‫ַעל ַ ּגג ַהח ֶֹרף ַה ֶ ּזה‬
‫ׁ ֶש ִה ֵ ּנה נִ ְד ֶמה‬
‫ּפוֹ ֵרח ֶאל ִקצּ וֹ‬
‫‪25/03/2015 11:27:41‬‬
‫‪ 2015.indb 28‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫תמה חזק‬
‫אדלינה קליין‬
‫ְּכ ׁ ֶש ָ ּג ֵדל ַה ֶ ּי ֶלד‬
‫ָמזוֹ ר ַל ֶ ּנ ֶפ ׁש‬
‫ְּכ ׁ ֶש ָ ּג ֵדל ַה ֶ ּילֶ ד‪ ,‬צוֹ ֵמ ַח ִע ּמוֹ ַה ָּכאוֹ ס‬
‫וְ כָ ל ֲא ׁ ֶשר יִ ְקלְ ט ּו חו ׁ ָּשיו‬
‫ֲא ׁ ֶשר יִ ְר ֶאה‪ֲ ,‬א ׁ ֶשר יִ ׁ ְש ַמע‬
‫יוֹ ִתירוֹ ֻמ ְר ָעב‬
‫דּ וֹ ֶמה לִ זְ ֵאב ֲע ָרבוֹ ת‬
‫וְ ִע ָמדוֹ ְּכ ִמ ָיהה‬
‫לְ נִ יחוֹ חוֹ ת ַ ּגן ָה ֵע ֶדן‬
‫וְ לְ ַּמ ּׁ ָשק ְּכנָ ַפיִ ם‪...‬‬
‫ַאט ַאט נוֹ בְ לִ ים חו ׁ ָּשיו ִמן ַה ַּמ ְראוֹ ת‪...‬‬
‫אוֹ ְמ ִרים לוֹ ֲאנָ ׁ ִשים לְ מו ֵּדי ָמוֶ ת‪:‬‬
‫ַהגְ ַּב ּה ֵעינֵ ָ‬
‫יך ִּכי ָאז ִּת ְר ֶאה‬
‫ֶאת נְ ִה ַירת ַה ַּמלְ ָאכִ ים‬
‫ְּב ִמ ְס ְדרוֹ נוֹ ת ָמרוֹ ם‬
‫וִ יִ ַּט ֲהר ּו ָה ֵעינַ יִ ם‪,‬‬
‫יָ פוּג ַה ָּמוֶ ת ְּכ ַא ַחת ָה ֲהזָ יוֹ ת‬
‫ֵהן ָּכ ְך ָ ׂש ִחים ָה ֲאנָ ׁ ִשים‬
‫ל ּו ַרק יָ כוֹ ל ָהיָ ה‬
‫ְּב ֵא ָימתוֹ‬
‫לִ ְמרֹד‬
‫מוקדש למשוררת אורה עשהאל‪-‬זילברשטיין‬
‫ֲחלוֹ ם‪ְּ ,‬בתוֹ ְך ֲחלוֹ ם‪ְּ ,‬בתוֹ ְך ֲחלוֹ ם‪,‬‬
‫לֹא ָּת ִמיד הוּא ְרדוּף ִס ּיוּט‪,‬‬
‫לְ ִע ִּתים הוּא יוֹ ֵצר ְּתמ ּונַ ת נֶ ָח ָמה‪,‬‬
‫לָ רֹב — ּבו ַּעת אוֹ ָרה‪.‬‬
‫ֲחוָ יַ ת יַ ְתמוּת לְ לֹא ָמאוֹ ר‪,‬‬
‫ְמ ֻע ְר ּ ֶפלֶ ת ִּבבְ ָק ִרים ְרדו ֵּמי ַ ׂש ְר ַע ּ ִפים‪.‬‬
‫נְ ׁ ִשימוֹ ת ְקצוּבוֹ ת עוֹ טוֹ ת ְר ָעלָ ה‪,‬‬
‫ַה ֵ ּי ׁשוּת מו ֶּצ ֶפת ֶּב ָהלָ ה‪.‬‬
‫ִאי וַ ָדּ אוּת רוֹ ֶד ֶפת יָ ִמים‪ ,‬רוֹ ֶד ֶפת לֵ ילוֹ ת‪,‬‬
‫ְּבתוֹ ְך ַה ּתֹה ּו ִע ְקבוֹ ת ָה ֵאם נֶ ֱעלָ מוֹ ת‪.‬‬
‫וְ נִ ׁ ְש ָמע קוֹ ל ֶּבכִ י ָעצוּר לְ ַמ ַען ֱהיוֹ ת‬
‫נוֹ כַ ַחת ְּבנוֹ כְ חוּת ֵה ֵ ּי ׁש; ִּבנְ ִתיבֵ י ַה ֶה ּ ֵ ׂשג;‬
‫ִּב ְמ ִציאוּת ָה ֵאין‪ ,‬עוֹ ֶקבֶ ת ַא ַחר ְדּ מוּת ׁ ֶש ֵאינֶ ָ ּנ ּה‪,‬‬
‫ְרדו ַּפת נֶ ֱעלָ ִמים ְּב ַח ֶ ּי ָיה‪,‬‬
‫נוֹ ֵ ׂשאת ַרגְ לָ ּה לְ בַ ל ִּת ׁ ְש ַקע ְּב ַא ְד ַמת ּבוּר‪.‬‬
‫לֹא עוֹ ד ַמ ּ ָ ׂשאוֹ ת ַעל ְּכ ֵת ֶפ ָיה ַה ַדּ ּלוֹ ת‬
‫ֶח ְפ ָצ ּה לַ ֲעמוֹ ד ּ ָפנִ ים ֶאל ּ ָפנִ ים‬
‫לָ ֵ ׂשאת ְדּ בָ ִרים ְּב ִה ִירים מוּל ְר ִאי נַ ְפ ׁ ָש ּה‬
‫ְּכסוּת יַ ְתמו ָּת ּה ִּת ָ ּו ֵתר ְצר ּובָ ה ִּבכְ ָתבֶ ָיה‬
‫לְ עוֹ לָ ם לֹא ְּת ֵהא עוֹ ד ְמ ֻח ֶ ּיבֶ ת‪ֲ ,‬ח ְס ַרת ְמנו ָּחה‪,‬‬
‫לָ ֵ ׂשאת ׁשוּב וְ ׁשוּב אוֹ תוֹ ֲחלוֹ ם‪,‬‬
‫ְּבתוֹ ְך ֲחלוֹ ם‪ְּ ,‬בתוֹ ְך ֲחלוֹ ם‪,‬‬
‫וְ כָ ל ֵעת יְ ִק ָיצה ָח ָד ׁש לֹא יִ ְתוַ ֵּסף עוֹ ד ׁ ִשיר ֵמ ִעיק‬
‫ֵמ ַעל לְ בָ בָ ּה ָה ֶאבֶ ן ַה ְּכבֵ ָדה נָ גוֹ לָ ה‬
‫ּובָ א ָמזוֹ ר לְ נַ ְפ ׁ ָש ּה ַה ּׁ ְשסו ָּעה‪.‬‬
‫וילנה‪ ,‬ציור מאת ברוך תור‪-‬רז‬
‫‪25/03/2015 11:27:41‬‬
‫‪29‬‬
‫‪ 2015.indb 29‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫אביחי קמחי‬
‫‪ְּ 21‬ב ֶד ֶצ ְמ ֶּבר‬
‫ַּב ּיוֹ ם ֲהכִ י ָק ָצר ַּב ׁ ּ ָשנָ ה‬
‫נִ זְ ַּכ ְר ִּתי ָּב ֲא ֵפלָ ה ׁ ֶש ִּכ ְּס ָתה‬
‫ֶאת ֻח ְר ׁ ַשת ִמנְ זָ ר ַסן ִסימוֹ ן‬
‫ׁ ֶש ָ ּגבְ לָ ה ַּב ִּבנְ יָ ן ּבוֹ ַ ּג ְר ִּתי‬
‫וְ ֵא ְ‬
‫יך ָעלִ ִיתי ְּב ִר ַיצת ָאמוֹ ק‬
‫ֶאת ַה ַּמ ְד ֵרגוֹ ת לְ בֵ ִיתי‬
‫לְ ַה ְס ּ ִפיק ֶאת ָהאוֹ ר ַהדּ וֹ לֵ ק‬
‫כְ בָ ר ׁ ָשנִ ים ַר ּבוֹ ת‬
‫הוֹ ַרי ֵאינָ ם ַמ ְמ ִּתינִ ים לְ בוֹ ִאי עוֹ לֶ ה ַּב ַּמ ְד ֵרגוֹ ת‬
‫וְ ָת ִה ִיתי ִאם ְּב ֶמ ְר ַחק ַה ְ ּז ָמן‬
‫ֲאנִ י ֵמבִ ין ַא ֶח ֶרת ֶאת ׁ ֶש ִה ְת ַר ֵח ׁש‬
‫ּ ַפ ַעם ָר ִא ִיתי ִמ ְפ ָרץ ָ ּגדוֹ ל ְּבחוֹ ף ַה ָ ּים‬
‫ְמכֻ ֶּסה ַּב ֲע ֵר ַמת ְצ ָד ִפים‬
‫ְ ּדמ ּו ָת ּה‬
‫ְּכ ִא ּל ּו ֵהם ה ּובְ א ּו לְ ֶקבֶ ר ַא ִחים‬
‫ַא ֲח ֵרי ׁ ֶש ָה ְרכִ יכוֹ ת ֵמת ּו ְּבתוֹ כָ ם‬
‫ַא ְּת יוֹ ַד ַעת לָ ַא ֲחרוֹ נָ ה ֲאנִ י ֶמלַ נְ כוֹ לִ י‬
‫חוֹ ׁ ֵשב ַעל ָה ַאכְ זָ בוֹ ת מוֹ נֶ ה ֶאת ַה ִּכ ׁ ְשלוֹ נוֹ ת‬
‫ְּכמוֹ ְּכלַ בְ לַ ב ׁ ֶשרוֹ ֵדף ְּב ַמ ְע ָ ּגל‬
‫ַא ֲח ֵרי ָה ְרצו ָּעה ַה ְ ּק ׁשו ָּרה לְ ַצ ָ ּוארוֹ‬
‫וְ נוֹ בֵ ַח ַעל ַהח ׁ ֶֹש ְך‬
‫ׁ ֶשלֹא ִּכ ׁ ְשעוֹ ת ַהח ׁ ֶֹש ְך וְ ָהאוֹ ר‬
‫ַה ַח ִ ּיים ֵאינָ ם ַמ ְחזוֹ ִר ִ ּיים‬
‫ֵהם ַרק הוֹ לְ כִ ים ו ִּמ ְת ַק ְ ּצ ִרים‬
‫ַ ּגם ַה ִ ּזכְ רוֹ נוֹ ת ׁ ֶש ָ ּלנ ּו‬
‫יִ ְחי ּו ַרק ַעד מוֹ ֵתנ ּו‬
‫ִהיא ִא ׁ ּ ָשה יָ ָפה‬
‫ּובַ ח ֶֹרף ִהיא יָ ָפה‬
‫ַאף יוֹ ֵתר‬
‫ְמ ִעילָ ּה ָה ָארֹךְ‬
‫ַמ ָ ּג ֶפ ָיה ַה ְ ּגבוֹ ִהים‬
‫ָהרו ַּח ַה ּפוֹ ֵר ַע‬
‫ֶאת ְ ׂש ָע ָר ּה‬
‫ִט ּפוֹ ת ַה ֶ ּג ׁ ֶשם‬
‫ַעל ּ ָפנֶ ָיה‬
‫ַה ּקוֹ ר ַה ַּמבְ ִריק‬
‫ֶאת ֵעינֶ ָּיה‬
‫ְּב ָר ִקים‬
‫ִצלְ צוּל ּ ַפ ֲעמוֹ נִ ים‬
‫ֲהלִ יכָ ָּתה‬
‫נורית צדרבוים‬
‫ָל ָּמה ַא ְּת ָּכאן?‬
‫ֵע ְר ַות ׁ ָש ְוא‬
‫ָהעוֹ לָ ם אוֹ ִתי ׁ ָש ַאל לָ ָּמה ַא ְּת ָּכאן?‬
‫ְּת ׁש ּובָ ה ַמ ָּמ ׁ ִשית ִה ִ ּג ָיעה ֵאלַ י ִמ ּׁ ָשם ַא ֲח ֵרי לִ ּמוּד ְמ ָפ ֵרךְ‬
‫ְּכ ֵדי לְ ַח ּ ֵפשׂ ֶאת נַ ְפ ׁ ִשי ׁ ֶש ָא ֲהבָ ה לְ ַ ׂש ֵחק ִע ֵּמי ַמ ְח ּבוֹ ִאים‬
‫ׁ ָש ַמ ְע ִּתי אוֹ ְמ ִרים — ֵאין זֶ ה ִמ ְ ׂש ָחק יְ לָ ִדים‬
‫ֹאמר ָמה ׁ ֶש ֲאנִ י רוֹ ֶאה זֶ ה ָמה ׁ ֶש ֵ ּי ׁש‬
‫לֹא ּת ַ‬
‫ֹאמר ָמה ׁ ֶש ֲאנִ י רוֹ ֶאה ַמ ְס ִּתיר ֶאת ָה ֵאין‬
‫ּת ַ‬
‫ַאל ִּת ֵּתן לְ בֶ ן ָא ָדם לְ ַע ֵ ּור ֵעינֵ ָ‬
‫יך ַה ּסוּמוֹ ת ִמ ֵּמילָ א‬
‫ַאל ִּת ֵּתן לְ ֶמ ֱחוָ ה נְ אוֹ ָרה לְ ַה ֲע ִמיד אוֹ ְת ָך ַּב ֲא ֵפלָ ה‬
‫ַאל ָּתנו ַּח ַעל זֵ ִרים ׁ ֶש ָ ּל ֶהם ְדּ ָפנוֹ ת ְצבו ִּעים זָ ָהב‬
‫ִּכי רֹב ַה ּנוֹ ֵצץ ְצפ ּויִ ים לְ ִה ְת ַ ּגלוֹ ת ְּכ ֵע ְרוַ ת ׁ ָשוְ א‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:41‬‬
‫‪ 2015.indb 30‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫עדה אהרוני‬
‫ְּבטוֹ ֶלדוֹ‬
‫"לִ ִּבי ַּב ִּמזְ ָרח וְ ָאנֹכִ י ְּבסוֹ ף ַמ ֲע ָרב" — יהודה הלוי‬
‫ׁשוּב וָ ׁשוּב ֲאנִ י ְּבסוֹ ף ַמ ֲע ָרב‬
‫ַאף ׁ ֶש ָאנֹכִ י ַּב ִּמזְ ָרח —‬
‫ְּב ַמ ְר ֵּתף יַ יִ ן יָ ׁ ָשן‬
‫ְמנַ ְפנֶ ֶפת א ֶֹדם ְצ ִע ִיפי‬
‫וַ אי ֶדּ ה ִמי‪ ,‬וַ אי ֶדּ ה ִמי‪,‬‬
‫ְּב ִ ּנבְ כֵ י ּ ְפרוֹ זְ דּ וֹ ר ָח ׁשו ְּך סוֹ ִדי‬
‫ַה ּמוֹ בִ יל ֶאל נָ ָהר ַמ ִ ּציל‬
‫ְּבטוֹ לֶ דוֹ ‪ְּ ,‬בטוֹ לֶ דוֹ‬
‫ְמ ָאז ׁ ֶש ַּב ַעל ַה ַּמ ְר ֵּתף ׁ ְשתוּם ָה ַעיִ ן נִ ְפנֵ ף‬
‫ְמנוֹ ָרה ֲחב ּויָ ה ַּבת ׁ ִשבְ ָעה ָקנִ ים‬
‫ׁ ֶש ִ ּנ ׁ ְש ְמ ָטה ִמ ֵידי ֲאבוֹ ַתי ַה ּבוֹ ְר ִחים —‬
‫ׁ ִש ֵ ּני ָה ִאינְ ְקוִ יזִ ְיציָ ה ַה ְ ּצ ֵמאוֹ ת‬
‫ָח ְדר ּו ְּבתוֹ ְך ְּב ָ ׂש ִרי —‬
‫וַ אי ֶדּ ה ִמי‪ ,‬וַ אי ֶדּ ה ִמי‪,‬‬
‫וַ ֲאנִ י ּבוֹ ַר ַחת ֲעצו ַּרת נְ ׁ ִש ָימה‬
‫ִעם ַא ְחיוֹ ַתי ַה ּבוֹ כִ ּיוֹ ת‬
‫ַה ְּמנַ ְפנְ פוֹ ת ִמ ְט ּ ָפחוֹ ת ֲא ֻד ּמוֹ ת —‬
‫לַ ָ ּנ ָהר‪ ,‬לַ ָ ּנ ָהר‪,‬‬
‫ְּבטוֹ לֶ דוֹ ‪ְּ ,‬בטוֹ לֶ דוֹ‬
‫ְר ִע ָידה ַע ָזּה ִמ ׁ ְש ַּת ּ ֶפכֶ ת ְּבחוּט ׁ ִש ְד ָר ִתי‬
‫ַּכ ֲא ׁ ֶשר ֶחבֶ ל ָה ִאינְ ְקוִ יזִ ִיציָ ה‬
‫ְמנַ ֶּסה לְ ַה ּ ִ ׂשיג אוֹ ִתי‬
‫ּארי‬
‫וְ לִ כְ ר ְֹך ֶאת ַצ ָו ִ‬
‫וְ ׁ ִש ָ ּניו ָה ֲא ֻרכּ וֹ ת ְמנַ ּסוֹ ת‬
‫לִ נְ ּגֹס ְּב ָמ ְתנַ י‬
‫וַ ִאי ֶדּ ה ִמי‪ ,‬וַ אי ָדּ ֵמנ ּו —‬
‫פנינה עמית‬
‫יונתן גורל‬
‫ָעפ ּו ִלי ַה ׁ ּ ָש ַמ ִים‬
‫אוֹ תוֹ ת ַה ְ ּז ַמן‬
‫ֵא ְ‬
‫יך ָעפ ּו לִ י ַה ׁ ּ ָש ַמיִ ם‬
‫וְ נָ ְפל ּו ָה ֲענָ נִ ים!‬
‫ִמ ָּמה נִ בְ ֲהל ּו ַה ִ ּצ ּ ֳפ ִרים?‬
‫ַה ׁ ּ ְשל ּולִ ית ַה ְ ּק ַט ָ ּנה ׁ ֶשאוֹ ִתי ׁ ִש ְ ּק ָפה?‬
‫ַרגְ לִ י ׁ ֶש ֶּט ֶרם ָדּ ְרכָ ה ָּב ּה?‬
‫ַּכ ְפ ּתוֹ ר ְמ ִעילִ י נִ ְתלַ ׁש‬
‫וְ ִה ְת ַ ּגלְ ֵ ּגל לַ ִ ּנ ּקוּז‬
‫ִמ ּׁ ָשם ָהלְ ָאה‬
‫ֲענָ ִקים‪ֶ ,‬ה ֱא ַמנְ ִּתי ּ ַפ ַעם‪ ,‬יָ ְרד ּו ִמ ׁ ּ ָש ַמיִ ם‬
‫לָ ַד ַעת ֶאת ְּבנוֹ ת ָה ָא ָדם‪.‬‬
‫ּוכְ בָ ר לֹא‪.‬‬
‫וְ ַהיְ ׁשו ָּעה?‬
‫לֹא ֵמ ַא ֲהבָ ה ָּתבוֹ א‬
‫‪25/03/2015 11:27:41‬‬
‫לְ ֶפ ַתע ַה ְּמנוֹ ָרה נִ ׁ ְש ֶמ ֶטת ִמ ָ ּי ִדי‬
‫וְ טוֹ בֶ לֶ ת‪ְּ ,‬בטוֹ לֶ דוֹ ‪ְּ ,‬בטוֹ לֶ דוֹ ‪...‬‬
‫ֲאנִ י ֲע ַדיִ ן ׁ ָשם‪ָ ,‬ר ָצה‬
‫ְּבטוֹ לֶ דוֹ ִעם ּ ֶפ ַצע ּ ָפעוּר ְּב ִצ ִדּ י‬
‫וַ אי ֶדּ ה ִמי‪ ,‬וַ אי ָדּ ִמי‬
‫ִמ ַּת ַחת לִ ְצ ִעיף‬
‫ֵמ ַעל ָמ ְתנַ י —‬
‫ָא ְמ נָ ם ֲא נִ י ַּב ִּמ זְ ָר ח ‪,‬‬
‫ַא ְך לִ ִּבי ְּבסוֹ ף ַמ ֲע ָרב —‬
‫ֲאנִ י ָּכאן‪,‬‬
‫ַא ְך ֲאנִ י ׁ ָשם‬
‫ְּבתוֹ ְך ּתוֹ לְ דוֹ ַתי‬
‫ְּבטוֹ לֶ דוֹ ‪ְּ ,‬בטוֹ לֶ דוֹ ‪...‬‬
‫ַה ְ ּז ַמן לֹא ּפוֹ ֵס ַח‬
‫ַעל ִא ׁיש‬
‫ֲחרו ִּתים אוֹ תוֹ ָתיו‬
‫ַ ּגלְ ַ ּגל ָהרו ַּח ֵמ ִעיף‬
‫נְ יָ ר ִּב ְקלִ ילוּת‬
‫ְּכתוֹ בוֹ ת ַּב ֲאוִ יר‬
‫ַה ּיוֹ ם נוֹ ֵקף ְּכמוֹ ֶק ַרח‬
‫ַּב ּׁ ֶש ֶמ ׁש‬
‫נוֹ ֵטף ִמ ְת ַא ֶדּ ה‬
‫‪31‬‬
‫‪ 2015.indb 31‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫ציפי לידר‬
‫ׁ ֶש ֶלג ַעל ִע ִירי‬
‫‬
‫לאנה המלאכית‬
‫ׁ ֶשלֶ ג ַעל ִע ִירי —‬
‫ְּכמוֹ ֶּכלֶ ב ׁ ָשחוֹ ר נוֹ בֵ ַח ַּב ַ ּליְ לָ ה‪.‬‬
‫ַמ ָּבט ְּב ַה ְק ּ ָפ ָאה‬
‫ִח ּיו ְּך ְּב ַה ְק ּ ָפ ָאה‬
‫נְ ׁ ִש ָימה ְּב ַה ְק ּ ָפ ָאה‬
‫ׁ ִשיר ְּב ַה ְק ּ ָפ ָאה‬
‫אוֹ ִת ּיוֹ ת קוֹ ְפאוֹ ת ָּב ֲאוִ יר‪.‬‬
‫ְדּ ָמ ָמה לְ בָ נָ ה‪.‬‬
‫ַה ְט ִּב ִיעי‬
‫ֶאת ְּב ִדידו ֵּת ְך ָה ֶע ֶרב‬
‫ְּבתוֹ ְך‬
‫ְּב ִדידו ִּתי‬
‫ְּב ֵס ֶפל ָק ֶפה‬
‫ַקר‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫ציור מאת ברוך תור‪-‬רז‬
‫‪25/03/2015 11:27:42‬‬
‫ְ ׂש ָפ ַתי ַה ֲחת ּומוֹ ת‬
‫‬
‫לד"ר ביל סיגל ז"ל‬
‫‪1‬‬
‫ְ ׂשפָ ַתי ַה ֲחתוּמוֹ ת‬
‫ַּכ ֵּספֶ ר‬
‫ֶה ָחתוּם‬
‫ְמגִ ּלוֹ ת ְ ּגנוּזוֹ ת ְּביַ ם ַה ֶּמלַ ח‬
‫ַה ִּמ ִּלים‬
‫ְּתהוֹ ם נִ פְ ֶע ֶרת ְּכמוֹ ְּת ִמ ָיהה‬
‫ַה ׁ ְש ִתיקוֹ ת‬
‫ְּכמוֹ‬
‫חוֹ ף‬
‫ַמ ְת ַא ֵּבד‬
‫ְּבגֵ אוּת ֵמי ַה ָ ּים‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫ּג ּופַ ת ָה ֲעלָ ָטה ִעם ּג ּופַ ת ָהאוֹ ר‬
‫ִה ְת ַא ֲחד ּו‬
‫ְּב ׁ ֶש ֶקט‬
‫ִעם ּג ּופַ ת ַה ֵ ּצל‬
‫ְּבצֵ ל‬
‫ֶר ֶחם ַה ְס ָע ָרה‬
‫ַעל ְ ׂשפַ ת ַה ָ ּנ ָהר‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫לָ צוּד‬
‫ׁ ְשפַ ֵ ּני ׁ ֶש ֶמ ׁש‬
‫ַא ְר ְמנוֹ ת יַ ם‬
‫ֵּבין‬
‫ַה ַ ּגלִ ים‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫עוֹ ְרבִ ים ׁ ְשחוֹ ִרים‬
‫ּתוֹ לְ ׁ ִשים‬
‫ֹאשי‬
‫יוֹ נִ ים לְ בָ נוֹ ת ִמ ּ ַ ׂש ֲערוֹ ת ר ׁ ִ‬
‫ֵמ ֶהבֶ ל ּ ִפי‬
‫ַה ַחם‬
‫ִמ ִ ּקירוֹ ת ַה ְּספָ לִ ים ַהחו ִּמים‬
‫ְּבבֵ ית ַה ָ ּקפֶ ה‪.‬‬
‫‪ 2015.indb 32‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫דוד ברבי‬
‫ּ ִפ ְר ֵחי ח ֶֹרף‬
‫ַעל ְ ּג ַדת ַנ ַחל ְּת ֵא ִנים‬
‫ֶא ְתמוֹ ל ָהיָ ה ֶ ּג ׁ ֶשם וְ ַה ּיוֹ ם‪ ,‬לְ אוֹ ָר ּה ׁ ֶשל ׁ ֶש ֶמ ׁש ְמ ִצ ָיצה‪,‬‬
‫ֲאנִ י רוֹ כֵ ן ֶאל ֵעץ ָה ֲא ַפ ְר ֵסק ַה ָ ּצ ִעיר ׁ ֶש ּׁ ָש ְתלָ ה ִּב ִּתי‪.‬‬
‫ּ ְפ ָר ִחים וְ ֻר ִדּ ים ַמ ִּב ִיטים ִּבי‪ַ ,‬ה ּיוֹ ם יוֹ ם ֻה ַ ּל ְד ָּת ּה‪.‬‬
‫לִ ִימינוֹ ֶה ָה ָדר ׁ ֶש ִ ּנ ׁ ְש ַּתל ְּבלֵ ָד ָת ּה‪ֵ ,‬אינוֹ ְמ ַמ ֵהר לְ בַ ּ ֵ ׂשר ֶאת ָה ָאבִ יב‬
‫וְ לִ ְ ׂשמֹאלוֹ — ֵעץ ַה ּׁ ֶש ֶסק ְּכבָ ר ָחנַ ט ֶאת ּ ִפ ְר ֵחי ְס ָתווֹ ‪,‬‬
‫וְ ַה ְדּ בוֹ ִרים ֵּת ָאבַ ְקנָ ה ָּכל ֵעץ ְּב ִע ּתוֹ ‪ְּ ,‬בלִ י ֶהבְ ֵדּ לֵ י ֶ ּגזַ ע‪.‬‬
‫וְ ִ ׂש ַיחת ָה ֵע ִצים ַּת ְר ִ ּג ַיע ֶאת ַה ִ ּצ ּ ֳפ ִרים ַה ָ ּנחוֹ ת ַעל ַצ ְּמרוֹ ֵת ֶיהם‬
‫וְ ָהי ּו ְּכמוֹ ַ ּגן ָה ֵע ֶדן ֲעלֵ י ֲא ָדמוֹ ת‪.‬‬
‫וְ ַה ָ ּג ֵדר לְ יָ ָדם ַּתזְ ִּכיר ֶאת ָה ָא ָדם ׁ ֶש ָאכַ ל ֵמ ַה ּ ְפ ִרי‬
‫וְ ֵאינוֹ ַמבְ ִחין ֵּבין ְ ׂשמֹאלוֹ לְ בֵ ין יְ ִמינוֹ ‪,‬‬
‫ׁ ֶש ֵאינוֹ יָ כוֹ ל לְ ַח ֵּבר ֵּבינֵ ֶיהם‪...‬‬
‫ַעל ְ ּג ַדת נַ ַחל ְּת ֵאנִ ים ֲאנִ י וְ ַה ַּכ ָ ּלנִ ית ָה ֲא ֻד ָּמה‬
‫וְ ָה ֲא ָד ָמה ַה ְ ּי ֻר ָ ּקה ַמ ִּב ָיטה ַּב ַּמיִ ם ָהעוֹ ְמ ִדים‬
‫יְ כוֹ לִ ים ֵהם לִ ְהיוֹ ת לְ ֵעזֶ ר ַרב ְּב ׁ ָשנָ ה ׁ ְשח ּונָ ה‬
‫וְ ֶאת ׁ ָש ְר ׁ ֵשי ָה ֲע ָ ׂשבִ ים לְ ַה ׁ ְשקוֹ ת ְּב ַמיִ ם צוֹ נְ נִ ים‬
‫חגית בת־אליעזר‬
‫וְ עוֹ פוֹ ת ַה ַּמיִ ם ׁ ָש ִטים ִּב ְמ ִהירוּת ִעם ְּכנָ ַפיִ ם‬
‫ְמנַ ְ ּצלִ ים ֶאת ַה ְ ּז ַמן ׁ ֶש ַ ּי ֲהפ ְֹך לִ ׁ ְשל ּולִ ית ְק ַט ָ ּנה‬
‫ֲאגַ ם ׁ ֶש ִה ְפלִ יא אוֹ ָתנ ּו ַּב ֶ ּג ׁ ֶשם ׁ ֶש ָ ּי ַרד ִמ ּׁ ָש ַמיִ ם‬
‫נֶ ֱא ַסף ֵמ ֶא ֶרץ ַא ֶח ֶרת ְּכמוֹ ָּכ ְך הוּא א ּולַ י ַמ ָּתנָ ה‬
‫ִא ּל ּו ָהיָ ה נָ ָהר ו ְּס ִפינוֹ ת ָהי ּו ׁ ָשטוֹ ת לְ ָא ְרכּ וֹ‬
‫ַה ִאם ָהי ּו ַמ ְמ ׁ ִשיכוֹ ת לָ ׁשוּט ָהלְ ָאה ְּכמוֹ ָהעוֹ פוֹ ת‬
‫אוֹ נֶ ֱע ָצרוֹ ת ַעל ַקו ַה ַּמיִ ם ַה ָ ּירֹק יָ רֹק לְ יָ דוֹ‬
‫זֹאת ָּת ִמיד נִ ׁ ְש ַאל לְ לֹא ְּת ׁש ּובָ ה לְ כָ ל ַה ֵדּ עוֹ ת‬
‫ַעל ְ ּג ַדת נַ ַחל ְּת ֵאנִ ים ֲאנִ י וְ ַה ַּכ ָ ּלנִ ית ָה ֲא ֻד ָּמה‬
‫ׁשוֹ כְ בִ ים ֲעיֵ ִפים לְ לֹא ְּת ׁשוּבוֹ ת ַעל ָה ֲא ָד ָמה‬
‫ֲא ִני ִל ְפ ֵני ׁ ִש ִירי‬
‫ִה ַּכ ְר ִּתי ְמ ׁשוֹ ֵרר‬
‫ׁ ָשלַ ְח ִּתי לוֹ ׁ ִשיר‬
‫ֲ"אנִ י ַח ָ ּיב לִ ְפ ׁשֹט ֶאת ִח ָּב ִתי ְּכלַ ּ ַפיִ ְך‬
‫ְּב ֶט ֶרם א ּוכַ ל לְ ַה ֲע ִר ְ‬
‫יך ֶאת ׁ ִש ֵיר ְך"‪.‬‬
‫ֲעצֹר‬
‫ַאל ִּת ְת ּ ַפ ּׁ ֵשט‬
‫ַּב ּמ ּובָ ן ַה ֻּמ ְפ ׁ ָשט ַה ֶ ּזה‬
‫נִ ְפלְ ַא ָתה ִח ָּב ְת ָך לִ י‬
‫ֵמ ַה ֲע ָרכַ ת ִש ִירי‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:42‬‬
‫ִר ַּנת מצליח‬
‫ִצ ּפוֹ ר ַה ֶ ּנ ֶפ ׁש ַה ְ ּקס ּו ָמה‬
‫קוֹ ֵראת ֵאלַ יִ ְך ִמ ֶּמ ְר ַח ִ ּקים ִצ ּפוֹ ר ְקסו ָּמה וַ ֲעלו ָּמה‬
‫ָהנִ ִיעי ֶאת ְּכנָ ַפיִ ְך‪ ,‬לַ ֲח ׁ ִשי לִ י ֶאת ָרזֵ י ִק ְס ֵמ ְך‬
‫ָהנִ ִיחי לִ י נוֹ ָצה‪ֻ ,‬קלְ מוּס לִ כְ ִתיבָ ה‬
‫לִ כְ ּתֹב ָּב ּה ֶאת ׁ ִש ַירי ַה ְּטמ ּונִ ים ַּב ֵ ּלב‬
‫וְ נִ ּגוּן ָחלִ יל יִ ְתנַ ֵ ּגן ְּבגו ִּפי ֵעת ֶאכְ ּתֹב ִמ ִּלים‬
‫יְ לַ ֵ ּונִ י וְ יִ ּ ָ ׂש ֵאנִ י לְ ִמ ְק ָסם ַה ְ ּצלִ ילִ ים‬
‫אתי ֶאת יְ קוּם ַה ֶ ּנ ֶפ ׁש‬
‫וְ ֵא ַדע ִּכי ָּב ָר ִ‬
‫ְּב ִמ ּלוֹ ַתי‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫‪ 2015.indb 33‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫יון דרגושנו‬
‫תרגום מרומנית‪ :‬מנחם מ' פאלק‬
‫ֵּבית ָע ְל ִמין ְל ִמיתוֹ ִסים ׁ ֶש ִ ּנ ְר ְצח ּו‬
‫ַי ַחד ִעם ַ ּד ּ ֵפי ל ּו ַח ַה ׁ ּ ָש ָנה‬
‫ַרק ַעכְ ׁ ָשו ִה ְצלַ ְח ִּתי לְ ָהבִ ין‬
‫ַעד ַּכ ָּמה ָה ַאכְ זָ בוֹ ת ַמ ֲענִ יקוֹ ת כּ ַֹח לַ ַח ִ ּיים‪,‬‬
‫ַה ִ ּצ ּ ֳפ ִרים נָ ְפל ּו לְ תוֹ ְך ָדּ ָמם ׁ ֶשל ֲאבוֹ ֵתינ ּו‬
‫וְ ַה ּׁ ָש ַמיִ ם נוֹ ְתר ּו ִּכ ְמ ַה ְדּ ֵקי ׁ ֶשלֶ ג‪.‬‬
‫ישי ֶא ָחד‪,‬‬
‫ֲאנִ י ֵמבִ ין ׁ ֶש ּנוֹ לַ ְד ִּתי ְּביוֹ ם ׁ ְשלִ ׁ ִ‬
‫וַ ֲאנִ י יָ כוֹ ל לִ ְמצֹא ַע ְצ ִמי ְּבכֶ לֶ א ָעמֹק‪,‬‬
‫ְּב ַדף ָּכלְ ׁ ֶשה ּו ׁ ֶשל לו ַּח ַה ּׁ ָשנָ ה‬
‫ָּת ִמיד ָחנוּק ַעל־יְ ֵדי ׁ ֶשלֶ ג;‬
‫ַרק ַע ָּתה ֵאינִ י ְמזַ ֶהה ַע ְצ ִמי‬
‫ֵמ ֵעבֶ ר לְ ַד ּ ֵפי ַה ֵּס ֶפר ׁ ֶש ּלֹא נִ כְ ַּתב‬
‫ַה ֵּס ֶפר ַההוּא ַה ּמו ָּדע‪ָ ,‬ה ַעז‪,‬‬
‫ֵּבית ָעלְ ִמין לְ ִמיתוֹ ִסים ׁ ֶש ִ ּנ ְר ְצחוּ‪.‬‬
‫ֵהבַ נְ ִּתי ׁ ֶש ַה ּׁ ָשעוֹ ת נַ ֲעשׂ ּו לִ י לַ ּׁ ַשלְ ׁ ְשלָ אוֹ ת‪,‬‬
‫ֲע ַדיִ ן ׁשוֹ ֵמ ַע אוֹ ָתן רוֹ ֲעמוֹ ת ְּב ֶה ַּסח ַה ַדּ ַעת‬
‫ֲאנִ י מוֹ ׁ ֵש ְך אוֹ ָתן ֲע ַדיִ ן יַ ַחד ִעם ַה ֵ ּצל‬
‫ֶאל ֵעבֶ ר א ֶֹפק ַה ּׁ ֶשלֶ ג ַה ַדּ ק‬
‫ַה ֵּס ֶפר ּבוֹ ָחיִ ִיתי מוֹ לָ דוֹ ת‪ָ ,‬דּ תוֹ ת‪,‬‬
‫ַמ ְק ִריב ַע ְצ ִמי לְ ַמ ַען ַא ׁ ְשלָ יוֹ ת נוֹ ְדדוֹ ת‪,‬‬
‫ַהח ֶֹפ ׁש הוּא ַה ּׁ ַש ְר ׁ ֶש ֶרת אוֹ ָת ּה ֲאנִ י ָ ׂשם לַ ְ ּצבו ִּעים‬
‫יַ ַחד ִעם ַהחֹק ֲח ַסר ַה ֻח ִ ּק ּיוּת‪.‬‬
‫ֵמ ֵעבֶ ר לְ כָ ְך לֹא ַק ָ ּים ָדּ בָ ר‪,‬‬
‫ַה ֶּטבַ ע הוּא ִּת ְקוָ ה‪ֱ ,‬אל ִֹהים ָרחוֹ ק ִמ ַדּ י‪,‬‬
‫כּ ֹה ָרחוֹ ק ׁ ֶש ֵא ַדע אוֹ תוֹ‬
‫ְּכ ִפי ׁ ֶש ֲאנִ י ָח ׁש אוֹ תוֹ ‪ְּ ,‬כ ִפי ׁ ֶשהוּא ַּב ָּמוֶ ת‪.‬‬
‫וְ ַקר לִ י ִמ ָּכל ָּכ ְך ַה ְר ֵּבה ׁ ְשלָ גִ ים‬
‫ְס ָערוֹ ת חוֹ זְ רוֹ ת ְּבכֶ לֶ א ַה ּיוֹ ם‬
‫ּבוֹ ַה ִ ּקירוֹ ת ֵה ֵח ּל ּו לְ ִה ְתמוֹ ֵטט‬
‫ְּכ ִא ּל ּו ָהי ּו לִ ׁ ְשלָ גִ ים‪,‬‬
‫ַא ֶח ֶרת לֹא ָהיִ ִיתי ַחי ֶאת ַהח ֶֹפ ׁש‬
‫ְּכמוֹ ַה ְר ָח ָקה נִ ְצ ִחית‬
‫וְ לֹא יִ ָ ּק ַרע ִמ ֶּמ ִ ּני יוֹ ֵתר ַה ּׁ ֶשלֶ ג‬
‫יַ ַחד ִעם ַדּ ּ ֵפי לו ַּח ַה ּׁ ָשנָ ה‬
‫יון דרגושנו — משורר‪ ,‬סופר‪ ,‬הוגה‬
‫‪34‬‬
‫מתגורר בסוצ'אבה‪ ,‬בוקובינה‪ ,‬רומניה‪ .‬פועל נמרצות לפרסום ושימור מורשתם של יוצרים נשכחים מחבל בוקובינה‪ .‬ארגן מעל לתשעה פסטיבלים‪ ,‬חלקם‬
‫בינלאומיים‪ ,‬בתחום האומנות‪ ,‬הספרות והפולקלור‪ ,‬וכן עוד כעשרה אירועי פולקלור חשובים‪ .‬פרסם קרוב לעשרים ספרים פילוסופיים והיסטוריים־‬
‫ספרותיים על מחוז בוקובינה ויוצריו השונים‪ .‬פועל לזכרם ופרסומם של סופרים ומשוררים יהודים ילידי בוקובינה ובהם‪ :‬אלפרד מרגול ספרבר‪ ,‬רוז‬
‫אוסלנדר‪ ,‬איציק מנגר‪ ,‬יונה גרובר‪ ,‬קוביל וול‪ ,‬שלפרד גונג‪ ,‬פול צלאן‪ ,‬סלמה מיירבאום‪-‬איסינגר‪ ,‬אהרון אפלפלד‪ ,‬ולאחרונה מנפרד וינקלר ודן פגיס‬
‫שמבחר משיריו פרסם במהדורה דו־לשונית בתרגומו של מנחם מ' פאלק (‪ .)2014‬פרסם מעל חמישים ספרי מקור בפרוזה‪ ,‬שירה‪ ,‬הומור והגות‪ .‬בין‬
‫אחרי" ‪;2005‬‬
‫ספרי השירה הבולטים ניתן למנות את‪" :‬ציד הדובים"‪" ;1980 ,‬עיצרו את הכוכב‪ ,‬אני רוצה לרדת"‪" ;1998 ,‬אלגיות"‪" ;2002 ,‬החולצות של ֵ‬
‫"השירים"‪."2011 ,‬‬
‫במהלך העשור האחרון ערך וכתב הקדמות לכשמונה מאות כותרים‪ ,‬וכן פרסם כמאה וחמישים מאמרים ורצנזיות‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:42‬‬
‫‪ 2015.indb 34‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫שלמה גנאור‬
‫ַה ְּכ ִב ׁיש ַה ָּמ ִהיר ַה ׁ ּ ָשחוֹ ר‬
‫ַה ְּכבִ ׁיש‬
‫ַה ְּכבִ ׁיש ַה ָּמ ִהיר‬
‫ַה ְּכבִ ׁיש ַה ָּמ ִהיר ַה ׁ ָשחוֹ ר‬
‫ׁ ְשל ׁ ָֹשה נְ ִתיבִ ים‬
‫מוֹ לִ יכִ ים ֶאל ָה ִעיר‬
‫ו ׁ ְּשל ׁ ָֹשה נְ ִתיבִ ים‬
‫ִמ ֶּמ ָ ּנה וָ ָהלְ ָאה‬
‫וַ ֲעלֵ ֶיהם‬
‫ְּתנו ָּעה ַמ ְת ֶמ ֶדת‬
‫ָהלוֹ ך וָ ׁשוֹ ב‬
‫יוֹ ָמם וָ לַ יְ לָ ה‬
‫ׁ ֶשל אוֹ טוֹ ּבו ִּסים ו ַּמ ּ ָ ׂש ִא ּיוֹ ת‬
‫ֶטנְ ֶד ֶרים וּמוֹ נִ ּיוֹ ת‬
‫ְּתכ ּולָ ָתם מוֹ בִ ילִ ים‬
‫ֵמ ִעיר ֶאל ִעיר‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ַעל ְ ׂש ַפת ַה ְּכבִ ׁיש ּ ִפ ְר ֵחי ָאבִ יב‬
‫ּובַ ְּס ָתיו יֶ ׁ ְשנוֹ ג ֶֹד ׁש ּ ֵפרוֹ ת —‬
‫ַה ֶ ּנ ָהג לֹא רוֹ ָאם‬
‫הוּא ָאץ וָ ָרץ ְּב ִח ּ ָפזוֹ ן‬
‫ֵמ ִעיר ֶאל ִעיר‬
‫ִמ ָ ּנ ִתיב ֶאל נָ ִתיב‬
‫ִאם לֹא ָאזְ לַ ת ֶּבנְ זִ ין אוֹ ַמיִ ם‬
‫ַר ְמזוֹ ר ָאדֹם‬
‫ּבוֹ לְ מוֹ ת ֶאת ִר ָיצתוֹ ‪.‬‬
‫ַה ְּכבִ ׁיש‬
‫ַה ְּכבִ ׁיש ַה ָּמ ִהיר‬
‫ַה ְּכבִ ׁיש ַה ָּמ ִהיר ַה ׁ ּ ָשחוֹ ר;‬
‫ִה ֵ ּנה‪ְּ ,‬בזַ ק ַה ָּמוֶ ת‬
‫חוֹ ֶצה לָ ֶפ ַתע‬
‫ֶאת ַה ּ ַפס ַה ַדּ ק‬
‫ֵּבין נָ ִתיב וְ נָ ִתיב‬
‫וְ נִ ׁ ְש ַּכח ְּכ ֶה ֶרף‬
‫זֵ כֶ ר ַאיִ ן‬
‫ַעל ׁ ְשל ׁ ֶֹשת ַה ְ ּנ ִתיבִ ים ַה ְּכפ ּולִ ים‬
‫ׁ ֶש ֲעלֵ ֶיהם‬
‫ַה ְּתנו ָּעה ַה ַּמ ְת ֶמ ֶדת‬
‫ָהלוֹ ְך וָ ׁשוֹ ב‬
‫יוֹ ָמם וָ לַ יְ לָ ה‬
‫ׁ ֶשל אוֹ טוֹ ּבו ִּסים ַמ ּ ָ ׂש ִא ּיוֹ ת‬
‫ֶטנְ ֶדּ ִרים וּמוֹ נִ ּיוֹ ת‬
‫מוֹ ִבילִ ים ְּתכ ּולָ ָתם‬
‫ֵמ ִעיר ֶאל ִעיר‪.‬‬
‫ׁ ָשחוֹ ר‬
‫ׁ ָשחוֹ ר ַה ְּכבִ ׁיש‬
‫ַה ְּכבִ ׁיש ַה ָּמ ִהיר ְּב ׁ ָשחוֹ ר‬
‫‪35‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:43‬‬
‫‪ 2015.indb 35‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫רולף יעקובסון‬
‫כרמית רינצלר‬
‫תרגם מנורבגית לאנגלית‪ :‬אולב גרינדה‬
‫תרגם מאנגלית‪ :‬יעקב אלג'ם‬
‫ַּכ ּפוֹ ת ָי ַד ִי ְך‬
‫ַה ַּמ ְח ׁ ָשבוֹ ת; ַה ַּמ ֲע ִשׂ ים ׁ ֶש ְּל ָך‬
‫ַּכ ּפוֹ ת יָ ַדיִ ְך נוֹ ׁ ְשקוֹ ת לְ ׁשוֹ ׁ ַש ֵ ּני ַה ַּמיִ ם‪ ,‬‬
‫וְ יֵ ׁש ְּבלִ ּטו ָּפם אוֹ ר‪ֶ ׁ ,‬ש ֶמ ׁש וְ ׁ ָש ַמיִ ם‪.‬‬
‫ַּכ ּפוֹ ת יָ ַדיִ ְך יוֹ ְצרוֹ ת‬
‫ֲערוּגוֹ ת ׁ ֶשל זְ ַמן‬
‫ְּבתוֹ ְך ַה ִּבלְ ָע ִד ּיוּת ׁ ֶשל ַה ַ ּגן‪.‬‬
‫ַה ַּמ ְח ׁ ָשבוֹ ת ׁ ֶש ְּל ָך‪ַ ,‬ה ַּמ ֲע ִ ׂשים ׁ ֶש ְּל ָך‬
‫לֹא יָ מוּת ּו‬
‫ֲאבָ ל ַה ִּת ְקווֹ ת‪ׂ ִ ,‬ש ְמ ַחת ַח ֶ ּי ָ‬
‫יך‬
‫ַה ְ ּצ ָרכִ ים ׁ ֶש ְּל ָך‬
‫יָ מוּתוּ‪ְּ ,‬ת ׁשוּקוֹ ֶת ָ‬
‫יך‪ַ ,‬ה ְדּ ִר ׁישוֹ ת‬
‫ׁ ֶש ְּל ָך יָ מוּתוּ‪ַ ,‬א ְך לֹא‬
‫ַמה ּׁ ֶש ָע ִ ׂש ָית‬
‫לַ ְמרוֹ ת ַהכּ ֹל‬
‫א ּולַ י ְּבב ׁ ֶֹשת ַמה‬
‫ִּכי ַדּ ל ָהיָ ה‬
‫וְ ַחי‬
‫יָ כֹלְ ָּת לַ ֲעשׂ וֹ ת יוֹ ֵתר;‬
‫ָא ְמנָ ם הוּא ַחי‬
‫ֲאבָ ל ַה ְּת ׁשוּקוֹ ת ׁ ֶש ְּל ָך‬
‫יָ מוּתוּ‪ִּ ,‬ת ְקווֹ ֶת ָ‬
‫יך ְּב ָקרוֹ ב‬
‫יִ גְ וְ ע ּו ַ ּגם ֵהם‪ֲ ,‬אבָ ל‬
‫ַה ַּמ ְח ׁ ָשבוֹ ת ׁ ֶש ְּל ָך‪,‬‬
‫ֶמה ָהי ּו ַמ ְח ׁ ְשבוֹ ֶת ָ‬
‫יך‬
‫ׁ ֶש ִ ּי ְחיוּ‪ָ ,‬מה ַה ַּמ ֲע ִ ׂשים ֲא ׁ ֶשר ָע ִ ׂש ָית‬
‫לַ ֲעזָ אזֵ ל‪ֵּ ,‬כן ָמה‬
‫ַא ָּתה ָע ִ ׂש ָית‪ֵּ ,‬כן‪,‬‬
‫ַא ָּתה‬
‫ַּכ ּפוֹ ת יָ ַדיִ ְך ְמ ַד ְּברוֹ ת‬
‫ְּב ַעד ַע ְצ ָמן;‬
‫וְ יֵ ׁש ָּב ֶהם ִס ּפוּר‬
‫ָעלוּם ׁ ֶשל ַא ֲהבָ ה נוֹ ֶא ׁ ֶשת‪,‬‬
‫ֶאת נְ ִחילֵ י ַה ֵ ּלב‪ ‬‬
‫ו ְּתהוֹ ם ַה ְ ּנ ׁ ָשמוֹ ת חוֹ ֶרכֶ ת‪...‬‬
‫ַּכ ּפוֹ ת יָ ַדיִ ְך‬
‫ׁ ֶש ּנוֹ גְ עוֹ ת לֹא נוֹ גְ עוֹ ת‪,‬‬
‫ְמ ַט ְ ּילוֹ ת ַעל נְ ִהי ַה ֶדּ ַמע‪,‬‬
‫יוֹ ְצרוֹ ת ִ ׂש ְמ ַחת ַח ִ ּיים‬
‫ו ְּתקו ָּמה‪,‬‬
‫זוֹ ְרעוֹ ת ִח ּיוּת‪.‬‬
‫ּובֵ ין ׁ ֵש ֶפל לְ גֵ אוּת‬
‫יֵ ׁ ְשנוֹ ַה ַ ּגל‬
‫ַה ּסוֹ ֵער ׁ ֶש ֶאל‬
‫יָ ַדיִ ְך חוֹ ֵתר‬
‫וְ נוֹ ׁ ֵשק לָ ֶהם‪ ‬‬
‫לְ אוֹ ת ּתוֹ ָדה‬
‫ַמה ַדּ ְע ֵּת ְך?!‬
‫‪36‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:43‬‬
‫‪ 2015.indb 36‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫יואל נץ‬
‫"א ִני סוֹ ֵבל‪ַ ,‬מ ׁ ְש ָמע ַק ָ ּים"‬
‫ֲ‬
‫‬
‫לעפרה‬
‫ִּב ְמ ִציאוּת ֲהז ּויָ ה ׁ ֶש ָּכזוֹ —‬
‫ַמ ְת ִמ ָיהה ַה ְּת ִמ ָיהה ִאם מוֹ ַתר ָה ָא ָדם‪...‬‬
‫ִ"ק ׁיש ִק ׁיש!" ָק ְריָ א‪,‬‬
‫ָּכמוֹ ה ּו ְּכ ִא ְס ְּת ָרא ַ ּגלְ מוּד‬
‫ׁ ֶש ַּמ ְר ִע ׁיש לְ ִח ָ ּנם ְּבלָ גֵ ינָ א‪.‬‬
‫ֵאין לִ י ְּב ָדל ׁ ֶשל ֻמ ּ ָ ׂשג ַמה ּו סוֹ ד ַה ַח ִ ּיים‪,‬‬
‫ֵאין ֶה ְס ֵּבר לִ י לְ ַמ ׁ ְש ָמעו ָּתם‪...‬‬
‫נִ ְ ׂש ָ ּגבִ ים ַעד ֵא ָימה‪,‬‬
‫ֵאין ּבוֹ לֵ ם לִ זְ ִר ָימה‪,‬‬
‫ַא ְך ָּכ ֵה ָ ּנה זוֹ ְר ִמים וְ כָ ֵה ָ ּנה‪.‬‬
‫ֶּבן ָא ָדם ְמ ׁ ַש ֵ ּיט ְמ ֻד ּׁ ָשן —‬
‫ׁ ֶש ֲה ֵרי ְּב ַצלְ מוֹ ׁ ֶשל ֱאלוֹ ַּה נִ בְ ָרא‪,‬‬
‫ַא ְך זוֹ ֵעק לַ ּׁ ָש ַמיִ ם ִּבכְ ֵאב ּובְ ׁ ֶשבֶ ר‬
‫ׁ ָש ָעה ׁ ֶש ָ ּקם ַקיִ ן ַעל ֶהבֶ ל‪:‬‬
‫ַָמה ֶח ְט ִאי‪ַ ,‬אלְ לַ י?‬
‫ָמה עוֹ לַ לְ ִּתי‪ֲ ,‬אבוֹ י?‬
‫יֵ ׁש ִס ָּבה לַ ַּתגְ מוּל ַה ּנוֹ ָרא?‪..‬‬
‫וְ טוֹ ְר ִדים ֶאת רו ִּחי ִּת ָּמהוֹ ן ו ְּת ִמ ָיהה‬
‫ָּכל ֵא ַימת ׁ ֶש ִ ּנ ָ ּצב ֳקבָ ל ֵסבֶ ל!‬
‫ֵּכן‪ַ ,‬ה ְדּ וַ י וְ ַה ֵּסבֶ ל ֵהם ָּכאן וְ ַעכְ ׁ ָשו —‬
‫ַמ ָּמ ׁשוּת ְּבלֹא ַּכ ַחל ּובְ לֹא ְ ׂש ָרק‪.‬‬
‫ֲ"אנִ י סוֹ בֵ ל ַמ ׁ ְש ָמע ַק ָ ּים"‪,‬‬
‫ָּכ ְך ָּכ ַתב ּ ְפ ִרימוֹ לֵ וִ י* —‬
‫הוּא ָצ ְפנַ ת ּ ַפ ְענֵ ַח‪.‬‬
‫ִמי ָחכָ ם וְ יָ ׁ ִשיב נְ כוֹ ָחה‪,‬‬
‫ִאם ִסבְ לוֹ ׁ ֶשל ָא ָדם הוּא ְּב ִדין‪ ,‬הוּא ֻמ ְצ ָדּ ק?‬
‫ִּכי ַה ֵּסבֶ ל א ּולַ י לֹא נוֹ ַעד ֶא ָ ּלא ַרק‪...‬‬
‫ֶאת ַה ֵ ּי ׁש לְ ַה ֵ ּלל ּולְ ׁ ַש ֵּב ַח‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:44‬‬
‫ציור מאת ברוך תור‪-‬רז‬
‫* "‪...‬סביר להניח כי אותו הוגה דעות צרפתי‪ ,‬ששמו נשמט מזכרוני‪,‬‬
‫[הלוא הוא ֶרנֶ ה ֶד ַק ְרט בספרו 'הגיונות'‪' :‬אני חושב‪ ,‬משמע אני קים'‬
‫— י‪.‬נ‪ ].‬לא סבל רבות בחייו‪ ,‬שאם לא כן‪ ,‬היה משיח את מצודת‬
‫הוודאויות שלו על בסיס אחר‪ .‬למעשה‪ ,‬לעתים קרובות אין החושב‬
‫בטוח שהוא חושב‪ ,‬מחשבתו נודדת בין התבוננות לחלום‪ ,‬חומקת‬
‫מבין ידיו‪ ,‬מסרבת להלכד ולהינעץ בניר בדמות מלים‪ .‬לא כך הסובל‪,‬‬
‫לסובל אין שום ספקות‪ ,‬הסובל בטוח תמיד‪ ,‬בטוח שהוא סובל‬
‫ולפיכך קים‪"...‬‬
‫מתוך "זמן שאול" מאת פרימו לוי‬
‫‪37‬‬
‫‪ 2015.indb 37‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫נעמה ארז‬
‫ניקולא יוזגוף‪-‬אורבך‬
‫ְל ַק ֵ ּלל‬
‫ִא ָּמא‬
‫לֹא ׁ ֶש ֵאינֶ ִ ּני יוֹ ַד ַעת לְ ַק ֵ ּלל‬
‫עוֹ ד ֵא ְ‬
‫יך ֲאנִ י יוֹ ַד ַעת ַעד ַּכ ָּמה ַקל לְ ַק ֵ ּלל‬
‫ו ַּמה ּ ָפ ׁשוּט ִמ ָ ּל ֵתת לַ ַ ּג ֲח ָמה‬
‫לְ ִה ְת ּ ָפ ֵרץ ֵמ ַה ּגוּף‬
‫ֶדּ ֶר ְך ַה ּ ֶפה אוֹ ֶדּ ֶר ְך ָה ֶא ְצ ָּבעוֹ ת ַעל ַה ִּמ ְקלֶ ֶדת‪.‬‬
‫ְדּ ָמ ָמה ׁ ֶש ּ ָשנִ ים ִּל ַ ּק ְט ְּת ַּב ּ ָ ׂשדוֹ ת‬
‫נֶ ֶאגְ ָרה ְּב ִצנְ ָצנוֹ ת ִר ָּבה ֲא ֻד ּמוֹ ת‪.‬‬
‫ִמ ֵדּ י ֶע ֶרב‬
‫ָמ ַר ְח ְּת ְדּ ָמ ָמה ַעל ַ ּגב ְ ּצנִ ִימים ו ָּמזַ גְ ְּת‬
‫ְדּ ָמ ָמה ַ ּגם לִ ְק ֵד ַרת ַה ָּב ָ ׂשר ּולְ יֶ ֶתר ַה ַּתבְ ׁ ִשילִ ים‪.‬‬
‫אתנוּ‪ַ ׁ ,‬שבְ ְּת לְ לַ ֵ ּקט ְדּ ָמ ָמה‬
‫ַּב ּב ֶֹקר‪ְּ ,‬ב ֵצ ֵ‬
‫ּוכְ ׁ ֶש ּׁ ַשבְ נ ּו ׁשוּב ִדּ ַּמ ְמ ְּת‬
‫ְדּ ָמ ָמה‬
‫וְ ָאגַ ְרנ ּו לְ ַמ ֲענֵ ְך ֶאת ׁ ְש ֵא ִר ּיוֹ ת ַה ְדּ ָמ ָמה ׁ ֶש ּנוֹ ְתר ּו ָּב ְך‬
‫ַּב ִ ּצנְ ָצנוֹ ת ָה ֲא ֻד ּמוֹ ת‪.‬‬
‫ַרק ַּב ַ ּליְ לָ ה‬
‫ִעם ׁשוּבוֹ ‪...‬‬
‫ִה ְתנַ ּ ְפצ ּו ִצנְ ְצנוֹ ת ָה ִר ָּבה ָה ֲא ֻד ּמוֹ ת‬
‫וְ קוֹ ל זַ ֲע ָק ֵת ְך ָּב ַקע‬
‫ִמ ֵּבין ַה ּׁ ְשבָ ִרים‬
‫ּובָ כָ ה‪.‬‬
‫יוֹ ֵתר ָק ׁ ֶשה לְ ִה ְת ּבוֹ נֵ ן ָּב ּה‬
‫ּולְ ַה ְחזִ יק אוֹ ָת ּה‬
‫ֶרגַ ע ְּבתוֹ ְך ַּכף ַה ָ ּיד‬
‫לִ ְמדּ ֹד אוֹ ָת ּה ָּב ֶא ְצ ָּבעוֹ ת‬
‫לִ ְטעֹם אוֹ ָת ּה ְּב ֶעזְ ַרת ַה ָ ּל ׁשוֹ ן‬
‫לִ נְ ּגֹס ָּב ּה ְק ָצת ְק ָצת‬
‫נוק ׁשוֹ ת‪.‬‬
‫ִעם ַה ּׁ ִש ַ ּניִ ם ַה ְ‬
‫ַעכְ ׁ ָשו ֲאנִ י ְמבִ ינָ ה אוֹ ָת ּה‬
‫ִמי ִהיא‬
‫ָמ ַתי ִה ִ ּג ָיעה‬
‫ַמה ִהיא רוֹ ָצה ִמ ֶּמ ִ ּני‪.‬‬
‫ַה ַ ּג ֲח ָמה ִהיא טוֹ ָטלִ ית‬
‫ֲאבָ ל ֲאנִ י לֹא ַה ַ ּג ֲח ָמה ׁ ֶש ִּלי‪.‬‬
‫מיכל ארנון‪-‬אפרת‬
‫ֵלב‬
‫‪38‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:44‬‬
‫ִמ ָּסבִ יב לַ ֵ ּלב‬
‫יֵ ׁש ּגוּף כּ וֹ ֵאב‬
‫וְ ַה ֵ ּלב ׁשוֹ לֵ ַח ׁ ְשלוּחוֹ ת‬
‫ׁ ֶשל ָדּ ם ו ְּד ָמעוֹ ת‬
‫לֹא לְ ִה ָ ּו ֵתר‬
‫לֵ ב לְ בַ ד‬
‫מוּל‬
‫ַע ְצמוֹ ‪.‬‬
‫‪ 2015.indb 38‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫יאיר בן־חיים‬
‫ָח ַז ְר ִּתי ַל ּ ָ ׂש ָפה ַה ִ ּק ְד ִמית‬
‫ֲח ֻנ ּ ָפה‬
‫ָחזַ ְר ִּתי לַ ּ ָ ׂש ָפה ַה ִ ּק ְד ִמית ַה ְּמסוֹ כֶ כֶ ת ַעל ּ ִפגְ ֵעי ַהיוֹ ְמיוֹ ם‬
‫ל ּו יָ כֹלְ ִּתי ְּבנָ ֵקל לְ ַה ׁ ְש ִמיט ִמ ָ ּי ַמי ֶאת ַה ָּט ֵפל ַה ּנוֹ ָרא ָה ָאיֹם‬
‫ָהיִ ִיתי רוֹ ֵקד ָּב ֲאוִ יר ָהיִ ִיתי ׁשוֹ ֵקד ו ַּמ ְק ּ ִפיד ַעד לְ ַה ְחוִ יר‬
‫ַעד יִ ָּמ ֵתג ַה ָּס ֵפק ַה ְּמ ֻצ ְח ָצח ְּביֶ ֶתר ְ ׂש ֵאת ֵמ ַעל ַה ָּסבִ יר‪.‬‬
‫ַה ֲחנֻ ּ ָפה ׁ ֶש ִּלי ֵאינָ ּה ְמ ֻת ְר ֶ ּגלֶ ת ַדּ ָ ּי ּה‬
‫לָ ֵצאת וְ לִ ְרעוֹ ת ִּב ְ ׂשדוֹ ת ׁ ְש ָק ִרים‬
‫ַח ּ ָפה ֵמ ֶר ׁ ַשע ָר ָפה ִמ ְדּ ָאגָ ה‬
‫לִ בְ חֹן ֶאת ָע ְצ ָמ ָת ּה ַּב ִ ּנ ְס ָּת ִרים‪.‬‬
‫ָּב ַר ְח ִּתי ֵמ ַה ּ ָ ׂש ָפה ַה ְּס ָת ִמית ַה ְּמ ֻסכְ ֶסכֶ ת ִעם ִרגְ ֵעי ַה ּׁ ִשגְ ָרה‬
‫ל ּו יָ כֹלְ ִּתי לְ ַס ֵּכל ִר ׁ ְש ִמית ִמ ֵ ּלילִ י ֶאת ָה ָא ֵפל ַה ּקוֹ ֵדר ׁ ֶש ִ ּנבְ ָרא‬
‫ָהיִ ִיתי לוֹ כֵ ד ו ַּמ ְס ִּתיר ָהיִ ִיתי ּפוֹ ֵקד ו ַּמ ְח ִסיר ֶאת נְ ֻק ַדּ ת ַה ֻּת ְר ּ ָפה‬
‫ֶא ְת ַמ ֵּסר לַ ּ ָ ׂש ָפה וְ ַאכְ ִּתיר ִּבכְ ָפ ָפה ֶאת ַה ֶהבֶ ל ַה ֵחן וְ ַה ֻח ְצ ּ ָפה‬
‫ִהיא הוֹ לֶ כֶ ת לְ ִא ּבוּד וְ זוֹ נַ ַחת‬
‫ֶאת מוֹ ֶר ׁ ֶשת ֵאם ַה ַה ְחנָ פוֹ ת‬
‫ׁשוֹ כַ ַחת וְ א ּולַ י ַאף ּבוֹ ַר ַחת‬
‫ֵאינָ ּה יוֹ ַד ַעת לְ ִה ְתיַ ּפוֹ ת‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:45‬‬
‫‪ 2015.indb 39‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫שער העיון והביקורת‬
‫שמאי גולן‬
‫קורבן השואה איננו אחד חלקי‬
‫שישה מליון‬
‫למשורר יעקב ברזילי עם זכייתו בפרס‬
‫מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומתו ליצירה‬
‫הישראלית ולהנצחת זכר השואה בשירתו‬
‫ס‬
‫‪40‬‬
‫פרו של המשורר יעקב ברזילי "מחכה לאבי"‪ ,‬שב‬
‫ומוכיח כי אימי השואה‪ ,‬אשר אותם חווה בנערותו‬
‫עם משפחתו‪ ,‬ובה נרצח אביו‪ ,‬עדיין קיימים בנוכחות חיה‬
‫ומייסרת את נפשו‪ ,‬ואין היא מניחה לו להימלט ממנה אל‬
‫הוויית החיים הישראלית שבנה כאן‪ .‬אין היא מניחה לו לחדול‬
‫מחשבון נפש מתמיד עם מחוללי השואה‪ ,‬עם אירועיה‪ ,‬עם‬
‫האלוהים שהרשה לרצוח את בני עמנו‪ ,‬ובתוכם אף את אביו‪.‬‬
‫ובשיריו הוא שב ומביע את געגועיו לאביו‪ ,‬כמו גם לבני‬
‫משפחתו וכן לעם היהודי שנרצחו‪.‬‬
‫כניצול מחנה־ההשמדה ברגן־בלזן הוא חש שנשאר בחיים‬
‫כדי לספר‪" :‬קמתי לתחייה לספר את מותי"‪ .‬כלומר‪ ,‬הוא‬
‫ניצל כדי לתת ביטוי לנרצחים‪ ,‬לכאב המחאה הגדולה כלפי‬
‫האלוהים‪" :‬אני רציתי להחזיק ‪ /‬בידו של אלוהים ‪ /‬והוא הושיט‬
‫אותה לאחרים"‪ ,‬הוא כותב בשירו "ממזר"‪ ,‬כשהוא מגדיר כך‪,‬‬
‫בסרקאזם מר‪ ,‬את יחסו של האל כלפיו וכלפי העם היהודי‪.‬‬
‫לפי דברי המשורר‪ ,‬רק אירוניה וסרקאזם חד ומר עשויים‬
‫לבטא את עמדת הניצול ששרד את התופת‪ ,‬כי המילים דלות‬
‫מלבטא את הכאב ואת הייסורים‪ .‬אכן‪ ,‬שיריו בעלי העוצמה‬
‫האלה קרובים לליבי‪ ,‬משום שאני‪ ,‬כניצול השואה‪ ,‬שכל ימיו‬
‫כותב על נושא זה‪ ,‬אם בסיפורים וברומנים ואם במאמרים‬
‫ובעריכת אנתולוגיה‪ ,‬מיטיב להבין ולחוש את הכאב העצום‬
‫שבבסיס השירים‪.‬‬
‫המשורר חש שהוא נשאר בחיים לא מפני שאלוהים אהב‬
‫אותו‪ ,‬או משום שבני־אדם ריחמו עליו‪ ,‬אלא מפני שהתחבא‬
‫מפניהם‪ ,‬הסתתר מפני אלוהים ואדם‪ .‬הוא השתדל לעקוף‬
‫אותם כאותו נוסע סמוי‪ ,‬ברכבות שהסיעו את היהודים אל‬
‫מותם‪ ,‬כפי שהוא כותב בשירו "נוסע סמוי"‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:45‬‬
‫על העטיפה האחורית של ספרו "מחכה לאבי" כתוב‪:‬‬
‫"בשפה שירית‪ ,‬לא מינורית‪ ,‬יעקב ברזילי מאפשר לנו לחוש‬
‫ולחוות את המאורע המדהים והנורא‪ ,‬הקרוי בפינו שואה‪,‬‬
‫באופן אישי־קרוב"‪ .‬אכן משפט זה מבטא במידה רבה את‬
‫אשר חש הקורא‪.‬‬
‫אבל המשורר נעזר גם במטאפוריקה שירית כדי לנסות‬
‫להעביר אלינו‪ ,‬הקוראים‪ ,‬את אשר הוא חש על בשרו‪ .‬וכבר‬
‫שם הספר מכניס את הקורא למרכז הנושא‪" :‬מחכה לאבי"‪,‬‬
‫מצד אחד — הציפייה המשיחית להופעתו של האב שנרצח‬
‫בברגן־בלזן‪ ,‬ומצד שני — הידיעה שהוא לא יבוא‪ .‬ואכן‪ ,‬בשירו‬
‫"השיבה לברגן בלזן" משתמש ברזילי בפרשנויות חז"ל על‬
‫ימות המשיח‪ ,‬כפי שבאה לביטוי במקורות היהודיים‪ ,‬החל‬
‫בתנ"ך‪ ,‬ובעיקר ספר יחזקאל וחזון העצמות היבשות‪.‬‬
‫המטאפוריקה באה להדגיש ולהעצים את החוויה‪,‬‬
‫שהמשורר מבקש להעביר אלינו‪ ,‬הקוראים‪ .‬הוא משתמש‬
‫לעתים בהשאלות‪ ,‬במילים במשמעות נרחבת יותר‬
‫ממשמעותן המילונית הרגילה‪ ,‬והן שמעניקות ללשונו‬
‫ציוריות "מרוכזת"‪ .‬ככל השאלה ודימוי‪ ,‬כך אף אצל ברזילי‪,‬‬
‫היא נובעת ממציאות מוכרת — אל ההפשטה ואל הרב־‬
‫משמעות‪ .‬האסוציאציות בשירתו מעוררות בלב הקורא‬
‫חוויה אינטימית עם המתואר‪ ,‬ועם זאת גם מתח פיוטי‪.‬‬
‫כמובן שהשימוש בסמלים‪ ,‬מצד אחד — מתקופת השואה‪,‬‬
‫ומצד שני — מתחום היהדות‪ ,‬אף מוסיף לשירים משמעויות‬
‫מעמיקות‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬למשורר שיג ושיח עם האלוהים‪ ,‬שעיקרו הטחות‬
‫אשמה כלפיו‪ .‬האלוהים העניש את המשורר‪ ,‬בכך שלקח‬
‫ממנו את אביו בגיל כה צעיר‪ ,‬ולא עוד אלא אף העלים‬
‫אותו בתוך מיליוני המומתים‪ ,‬ובכך אף ניסה למחוק את‬
‫זכרו‪ .‬המשורר מתקומם אף נגד הניסיון להשכיח את מעשי‬
‫הרצח של הפרטים‪ ,‬של היהודי הבודד‪ ,‬של הילד שאף לא זכה‬
‫עדיין למקום בעולם‪ ,‬והוא כותב‪" :‬אלוהים העניש אותי‪ ,‬ואני‬
‫מאניש את אבי‪ ,‬יחדל להיות ִמ ְס ּ ָפר‪ ,‬אחד חלקי שישה מליון"‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬בזכירת קורבנות השואה מחובתנו‪ ,‬השרידים‪ ,‬לזכור‬
‫את המתים כבני אדם בשר ודם‪ .‬וכן לתאר את חייהם ומותם‬
‫במליאותם‪ .‬ואף כתבתי על כך במבוא לאנתולוגיה שערכתי‬
‫"השואה — פרקי עדות וספרות" אשר ראתה אור בשיתוף עם‬
‫"יד ושם" לפני כשלושים וחמש שנה‪ ,‬וציינתי שם במבוא‪,‬‬
‫שאף־על־פי שהמעשים שבוצעו חורגים מעבר לתפיסה‬
‫‪ 2015.indb 40‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫האנושית‪ ,‬אף־על־פי־כן‪ ,‬מצווה עלינו לספר — ולו בשפת‬
‫אנוש דלה"‪ .‬כי אכן המתים חייבים להופיע כבני אדם שחיו‬
‫ופעלו כמונו וככל האדם — כל אחד ואופיו המיוחד והתנהגותו‬
‫האישית‪ .‬וגם ברזילי מדגיש במבוא לספרו "מחכה לאבי"‪:‬‬
‫אסור שהקורבן ייהפך ל"אחד חלקי שישה מליון"‪ .‬אלא "הוא‬
‫שוב יהיה אדם‪ ,‬מאה אחוז אדם‪ ,‬שהיו לו שם וכתובת‪ ,‬גובה‬
‫ומשקל‪ ,‬וחלומות שלא עלה בידו להגשים כי נולד יהודי"‪.‬‬
‫הבן־המשורר מבטיח לאביו‪ ,‬באותן מילים שפתח במבוא‪,‬‬
‫אך בשינוי קל‪ ,‬כמשלים‪" :‬אם אהיה נהר‪ ,‬אזכור‪ ,‬אם אהיה‬
‫אבן‪ ,‬אכאב‪ ,‬ואם ייגזר עלי להיות אילן‪ ,‬אתאבל‪ / .‬אני אהיה‬
‫לו מצבתו ‪ /‬עד עולם"‪ .‬המטפוריקה באה להדגיש שתמיד‪,‬‬
‫לעולם ולנצח‪ ,‬כל עוד המשורר יחיה‪ ,‬ובצורה מטפורית גם‬
‫בגלגולים אחרי מותו‪ ,‬הוא ימשיך לזכור את אביו ולספר‬
‫עליו‪.‬‬
‫בשיר "כשאבי יקום לתחייה"‪ ,‬מדמה את עצמו המשורר‬
‫לאיילה שלוחה‪ ,‬שירוץ לפגוש את אביו‪ ,‬וליבו המלא על‬
‫גדותיו אהבה וגעגועים אליו ידמה לסכר גבוה‪ ,‬הממתין‬
‫לפתוח את "מגופי הסכרים" כדי להציף את אביו באהבה‪.‬‬
‫ואביו יופיע כדמות בשר ודם‪ ,‬אף יעמוד "כימים ימימה אצל‬
‫שולחן הגזירה"‪ .‬כך מבקש המשורר לזכור את אביו‪ :‬כאדם‬
‫בשר ודם הממשיך במלאכתו וחי את חייו‪.‬‬
‫הסכנה האורבת למשורר ולסופר המבקשים לתאר את‬
‫השואה באופן ישיר‪ ,‬תוך הסתמכות על המציאות האכזרית‪,‬‬
‫תוך פירוט האירועים‪ ,‬היא סכנת הבנליזאציה של השואה‪,‬‬
‫ואולם מי שבורח מתיאור המציאות כפי שהייתה‪ ,‬ומבקש‬
‫לתאר את השואה רק בעזרת סמלים‪ ,‬השאלות ודימויים‪,‬‬
‫מסתכן באובדן העיקר — האדם עצמו‪ ,‬הקורבן‪ ,‬ואף בתיאורו‬
‫הקונקרטי של הרוצח‪ .‬הקורא אמנם אולי יתפעל מיפי‬
‫התיאורים‪ ,‬מן האמצעים הספרותיים‪ ,‬אך ייתכן שתוך כך‬
‫ישכח את התכלית‪ ,‬שהיא זכירתם של הנרצחים‪ ,‬וזכירתם‬
‫של הרוצחים מעניהם‪.‬‬
‫ואילו יעקב ברזילי‪ ,‬על ידי שאינו מפליג יותר מדי‬
‫בקונבנציות ספרותיות‪ ,‬מצליח להציג את הקורבן כפי שהיה‪,‬‬
‫חי ופעל‪ .‬האב הוא דמות אדם החי ופועל‪ ,‬חי עם משפחתו‬
‫ומצפה לעתיד טוב יותר‪ .‬דמות ממשית זו נחרתת בנו‪ .‬אבל‬
‫כאשר המשורר חוזר לברגן־בלזן אחרי שישים ושלוש שנים‪,‬‬
‫הוא מציין בראש ובראשונה את העובדה שאביו איננו שם‪,‬‬
‫אלא מה שנותר כזיכרון‪ :‬רק "האדמה הארורה" שעצמותיו‬
‫של אביו מדשנות אותה "ואפרו משייט בנהרות"‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬אחד מפרקי הספר נקרא "לאלוהים"‪ .‬ובפרק זה‬
‫גם נשמעת התלונה "האיובית" הנצחית כשמעל מרחפת‬
‫השאלה — היכן הצדק? המשורר אף פונה בלגלוג‪" :‬אלוהים‬
‫‪25/03/2015 11:27:45‬‬
‫יקר‪( ",‬בשיר "אלוהים יקר") ומטיח בו‪" :‬אולי אתה מתחרט ‪/‬‬
‫שבחרת בנו?" — ובהמשך הוא שואל באותה נימת לגלוג‪:‬‬
‫"עשינו לך בושות ‪ /‬בווארשה‪ ,‬בסוביבור‪ / ,‬לא התנהגנו‬
‫כמצופה"‪ .‬המשורר מניח שכל קורא מכיר שני מקומות‬
‫אלה ויודע על מרד היהודים הנואשים בגיטו ורשה ועל‬
‫מרד הנידונים למוות במחנה ההשמדה בסוביבור‪ .‬ובכל זאת‪,‬‬
‫לקראת סוף השיר‪ ,‬מבקש הוא קצת אהבה מאלוהים‪ ,‬אך‬
‫שיהיה בה די "לאהוב גם אותך"‪ ,‬ומבקש בכניעה את כברת‬
‫"הארץ הקטנה" עד "אחרית הבריאה"‪.‬‬
‫אף בשיר "בן מאומץ" מזכיר המשורר את המוות בתאי‬
‫הגזים‪ ,‬שבהם נערכה עקדת יצחק האמיתית‪ .‬הפעם הזאת‬
‫אכן מחכים המלאכים לבן הנרצח הלא הוא יצחק‪ ,‬כלומר העם‬
‫היהודי‪ ,‬שיגיע מתוך הארובה בדמות עמוד עשן‪ .‬והמלאכים‬
‫הטהורים בבגדים לבנים ישאו את הקורבן "להיות בן מאומץ‬
‫לאלוהים"‪ .‬הפעם הזאת נערכה העקידה‪ ,‬והאייל לא חיכה‬
‫בסבך‪ ,‬והאלוהים קיבל את מבוקשו‪ ,‬מטיח המשורר‪.‬‬
‫וכמו שהתחלתי את דבריי בשיר "נוסע סמוי"‪ ,‬כך גם‬
‫אסיים‪ ,‬תוך עיון נוסף בו‪ .‬כאמור‪ ,‬המשורר לועג וכועס בשיר‪,‬‬
‫וכותב‪" :‬אלוהים יקר‪ ,‬אתה זוכר? ‪ /‬כשאני הייתי ילד קטן ‪/‬‬
‫אתה היית נהג קטר ‪ /‬היית נוסע למקומות אקזוטיים‪/ :‬‬
‫אושוויץ‪ ,‬בירקנאו‪ ,‬מיידנק‪ ,‬ברגן־בלזן‪ ".‬אך המשורר ניצל‬
‫מאותם מקומות זוועה ורצח "אקזוטיים" הודות לעובדה‬
‫שהוא‪ ,‬כביכול נסע כנוסע סמוי‪ ,‬ולכן לא היה מחויב לרדת‬
‫באותן תחנות המוות‪ .‬ועולה התחושה כי מתוך אמונה דתית‬
‫‪‬‬
‫עמוקה הוא בא בטענות אל אלוהים‪ .‬‬
‫ציור מאת ברוך תור‪-‬רז‬
‫‪41‬‬
‫‪ 2015.indb 41‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫ד"ר שירלי אברמי‬
‫ּ‬
‫קסמה של השירה‬
‫על‬
‫“— ו ַּמה ַל ֲעשׂ וֹ ת ְּבסו ִּסים ַּב ֵּמ ָאה ָה ֶע ְ ׂש ִרים?‬
‫ו ָּב ַא ָ ּילוֹ ת‪ ,‬ו ָּב ֲא ָב ִנים ַה ְ ּגדוֹ לוֹ ת ֶש ְּב ָה ֵרי ְירו ׁ ָּש ַל ִים?"‬
‫(לאה גולדברג‪ ,‬בתשובה לשאלה לשם מה‬
‫נחוצים שירים)‬
‫מ‬
‫‪42‬‬
‫ּ‬
‫קסמה של השירה? מה מיוחד בלכתוב שירים‪,‬‬
‫ה‬
‫לקרוא שירים‪ ,‬מה סוד הקסם?‬
‫התשובה הפשוטה‪ ,‬לכאורה‪ ,‬היא זו של לאה גולדברג‪.‬‬
‫השירה היא מקומם של החפצים והרעיונות‪ ,‬הפריטים‬
‫והרגשות‪ ,‬שאינם חלק מעולם המעשה‪ ,‬הפרקטיקה‪ ,‬של‬
‫חיי היום־יום‪ .‬מקומם של הדברים שעיקרם ביופיים‪ ,‬ולאו‬
‫דווקא בשימוש שאנו יכולים לעשות בהם‪ .‬ולכן השאלה‬
‫בעצם צריכה להיות לשם מה יש יופי בעולם‪ ,‬ולא לשם מה‬
‫יש שירה; וגם כאן — אין ייעודו של היופי רק לגרום הנאה‬
‫למתבונן‪ ,‬להוות פסק זמן בתוך כיעור וזוהמה‪ ,‬גסות ואלימות;‬
‫ליופי יש בעיניי תפקיד שהוא הרבה מעבר לכך‪ ,‬תפקיד פיזי‬
‫של ממש‪ ,‬בהיותו בן בריתם של המוסיקה והאמנות‪ ,‬הפריחה‬
‫והלבלוב‪ :‬בהיותו מתנה לחושים‪.‬‬
‫לכאורה ניתן לקלוט את העולם ללא חושים כמעט‪ ,‬פרט‬
‫לחוש הראייה‪ ,‬שיאפשר לנו להתבונן ולקרוא‪ .‬אבל ישנן‬
‫תופעות רבות שעצם ההסתכלות עליהן אינה העיקר‪ ,‬אלא‬
‫יש לחוש אותן‪.‬‬
‫כזו‪ ,‬בין השאר‪ ,‬היא השירה‪.‬‬
‫ולכן בעיני השאלה הראשונה‪ ,‬ואולי היחידה בעצם‪ ,‬על‬
‫אמנות‪ ,‬היא — האם זה מרגש?‬
‫זהו המבחן‪ .‬ציור‪ ,‬פרוזה‪ ,‬מוסיקה‪ ,‬ולענייננו — שירה‬
‫— יכולים להיות מעניינים‪ ,‬חשובים‪ ,‬פורצי דרך‪ ,‬מנוסחים‪,‬‬
‫מצוירים או מולחנים היטב; אבל לפני הכול אתה‪ ,‬החווה‬
‫אותם‪ ,‬חייב להתרגש‪.‬‬
‫להתרגש — אלו דפיקות לב‪,‬‬
‫להתרגש — זה חיוך נוסטלגי‪,‬‬
‫להתרגש — זה להישען לאחור‪ ,‬להסיט לרגע את‬
‫המשקפיים ולהתערסל בתוך מה שהאמנות מאפשרת לנו‪,‬‬
‫אם רק ניתן לה‪.‬‬
‫ולכן השאלה אם מישהו "מבין" שירה אינה השאלה‬
‫הנכונה‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:46‬‬
‫לאה גולדברג‬
‫השאלה היא האם השירה טעימה לו‪ .‬ערבה לאוזניו‪.‬‬
‫כמו מוסיקה‪ .‬כמו יין‪ .‬כמו ממתק‪.‬‬
‫גם במוסיקה טובה‪ ,‬או יין טוב‪ ,‬כדאי להבין‪ .‬הכרת איכויות‬
‫שנות בציר‪ ,‬או הרמוניה של סולמות‪ ,‬מעמיקה את חוויית‬
‫לפנות את החושים‪:‬‬
‫המשתמש‪ ,‬אבל לפניה צריך ַ‬
‫לוותר על הציניות‪ ,‬על מבט־העל‪ .‬להיות‪ ,‬לרגע‪ ,‬הילד‬
‫שהיית פעם לקרוא שירה כחוויה ראשונית‪ ,‬בראשיתית‪.‬‬
‫ואולי זה‪ ,‬בעצם‪ ,‬קסמה של השירה — היכולת שלה‬
‫לברוא‪ ,‬באמצעות המטאפורות‪ ,‬עולמות שלא היו קיימים‬
‫לפניה; חיבורים שאותם רואה רק משורר‪ ,‬ויכול לחוות רק‬
‫קורא שירה‪.‬‬
‫כך‪,‬‬
‫תוכל לערסל את מילותיו של המשורר על הלשון‬
‫אפילו לא להבין הכול‪ ,‬אלא רק את הבקשה שלו ממך‪,‬‬
‫אנא‪ ,‬היה איתי‪ ,‬הנה אני מציע לך להתבונן על העולם‬
‫באופן שונה‪ ,‬חדש‪,‬‬
‫וכמו תמיד‪ ,‬הכול צפוי‪ ,‬והרשות נתונה‪.‬‬
‫הכול צפוי בהקשר הזה‪ ,‬פירושו שתמיד ניתן להגיד שמה‬
‫שהיה הוא שיהיה‪.‬‬
‫כל זה כבר היה כבראשונה‪ ,‬כמאמר קהלת‪ .‬ובד בבד‪,‬‬
‫הרשות נתונה‪.‬‬
‫להתבונן בעולם דרך עיניהן של המילים‪ ,‬מבעד לפריזמת‬
‫הצלילים‪,‬‬
‫להתנגן במוסיקה של השיר (לא להתבלבל עם הלחן‪.‬‬
‫לעיתים אין קשר בין השניים)‪,‬‬
‫במקצב‪ ,‬באופן שבו נופל עליו האור‪ ,‬בנקודה בחיים שבה‬
‫הוא פוגש אותך‪.‬‬
‫‪‬‬
‫ּ‬
‫קסמה של השירה‪.‬‬
‫וזה‪ ,‬ככלות הכול‪ ,‬סוד‬
‫‪ 2015.indb 42‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫ניצה בן־דב‬
‫הקול הפנימי‬
‫על ספרה של אילנה אבן טוב‪-‬ישראלי‪,‬‬
‫הקול הפנימי‪ :‬מסע אישי דרך קריאה‬
‫וכתיבה‪ ,‬ספרי עתון ‪ 159 ,2012 ,77‬עמ'*‬
‫ה‬
‫ספר של אילנה אבן טוב‪-‬ישראלי הקול הפנימי‬
‫הוא כולו נתינה‪ .‬כותרת הספר עלולה להטעות‪.‬‬
‫נדמה כאילו המחברת תיתן בו מבע לקול הפנימי שלה‪,‬‬
‫אבל לא היא‪ .‬בראשיתו של כל פרק היא נותנת קול‬
‫לסופרים ולמשוררים שאמרו דברים הנוגעים לנושא הפרק‪,‬‬
‫ודבריהם‪ ,‬המובאים על ידה‪ ,‬מצטרפים למקהלה אחת‪,‬‬
‫הרמונית‪ ,‬מורכבת ומרגשת‪ .‬עבודת הליקוט של האמירות‪,‬‬
‫המתכתבות זו עם זו‪ ,‬משלימות זו את זו ומביעות כל‬
‫אחת בדרכה אמת פנימית חדה‪ ,‬היא בבחינת נתינה‪ .‬מי‬
‫לא מבקש לעצמו ניסוחים פיוטיים לרגשות המתרוצצים‬
‫בקרבו באנדרלמוסיה ומחפשים להם מילים? מי לא היה‬
‫רוצה לדעת שגם זולתו חווה חוויות דומות לשלו והוא לא‬
‫לבד במערכה‪ ,‬במלחמת הקיום‪ .‬ספרה של אילנה אבן טוב‬
‫מספק ריבוא של עולמות פנימיים שנוסחו למען הקורא‬
‫וכמו הוצאו למענו מקרבו מזוקקים ומנוסחים לעילא‬
‫ולעילא‪.‬‬
‫אבל בכך לא תמה הנתינה של אילנה אבן טוב‪-‬ישראלי‪.‬‬
‫הלוא מטרתה היא לעורר את יצר הכתיבה של תלמידיה‬
‫האמיתיים או המדומים כדי לשחררם ממועקות העבר ולהחזיר‬
‫לאדם המהגר‪ ,‬השכול‪ ,‬היתום‪ ,‬הנטוש — את עצמיותו‪ ,‬את‬
‫כוחו ואת גאוותו על מי שהוא‪ .‬לשם כך מציידת המחברת את‬
‫קוראיה בכלים קונקרטיים שישמשו בידם להביע את עברם‬
‫וחלומותיהם בכתיבה‪ .‬והרי דוגמאות לכך מהפרק השלישי‪,‬‬
‫שכותרתו "הזיכרון כמקור לכתיבה"‪ .‬פרק זה משיק באופן‬
‫מפתיע לספרי חיים כתובים‪ :‬על אוטוביוגרפיות ספרותיות‬
‫ישראליות ולכן מצאתי בו עניין מיוחד‪.‬‬
‫בפרק זה מתמודדת אילנה אבן טוב‪-‬ישראלי עם סוגיות‬
‫שונות האופייניות לכתיבה האוטוביוגרפית ואלו הן‪ :‬היכן‬
‫להתחיל את סיפור הזיכרונות ואיך לפרושׂ אותן על דף‬
‫* דברים שנאמרו בקרון הספרים‪ ,‬טבעון‪.11.1.2015 ,‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:46‬‬
‫הנייר? מהו הזיכרון הראשון? מי הן דמויות המפתח שעולות‬
‫בכתיבה? מה הן הטראומות או הפצעים הפתוחים שעל‬
‫הכותב לסגור? ובהנחה ששמו של אדם הוא ראשית הזהות‬
‫שמקנים לו הוריו‪ ,‬או בלשון המקורות "שמו של אדם גורם"‬
‫(גורם את עתידו‪ ,‬גורם את גורלו‪ ,‬גורם את אופיו)‪ ,‬יכול‬
‫הכותב‪ ,‬לדעתה של אילנה‪ ,‬להתחיל את סיפור חייו בשמו‪.‬‬
‫כל אחת מהסוגיות המובאות בפרק משופעת בדוגמאות‪,‬‬
‫בציטוטים ובניתוחים מאלפים‪.‬‬
‫פרק זה מכיל גם את ההצעות הקונקרטיות‪ ,‬המעשיות‪,‬‬
‫שמציעה אילנה לכותבים‪ :‬להעלות את הזיכרון הראשון‬
‫כאילו נחווה עכשיו; להתבונן מפרספקטיבה של הווה על‬
‫הזיכרון הראשון; להציג את השם הפרטי שלך ואת הגלגולים‬
‫שעבר; להשתמש באלבום התמונות כמעורר זיכרונות‬
‫רדומים; לתת בכתיבה קול לאלה שלא הקשבנו להם בחייהם‪,‬‬
‫ולהיפך‪ ,‬לומר לדמויות משמעותיות בחיינו דברים שלא‬
‫יכולנו או לא הספקנו לומר להם בזמן אמת — פיצוי מאוחר‬
‫על רגשות אשמה או עכבות מסוגים שונים‪ .‬במסגרת הנתינה‬
‫האינסופית שלה — מביאה אילנה בשולי הפרק על הזיכרון‬
‫שני סיפורי זיכרון מרגשים של שני מונחים שלה‪ :‬של תלמה‬
‫עמיחי ושל אילנה לוין‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬הקול הפנימי‪ :‬מסע אישי דרך קריאה וכתיבה הוא‬
‫אכן ספר אישי מאוד של אילנה‪ ,‬אבל קולה שלה הפרטי‬
‫נמהל בתוך קהל הקולות של כל האנשים שהיא מצטטת‬
‫בספרה ומנתחת את דבריהם בהתאם לצרכים של קוראיה‪.‬‬
‫ובאשר אליה היא מסתפקת בסיפור אישי אחד בלבד‪ :‬סיפור‬
‫שם משפחתה הראשון "אבן טוב"‪.‬‬
‫"אבן טוב‪ ,‬ומדוע לא אבן טובה?"‪ ,‬נשאלת שאלה‪,‬‬
‫וההסבר מובא באריכות ובקסם רב בספר וכדאי לקרוא אותו‬
‫שם‪( .‬הקול הפנימי‪ ,‬עמ' ‪ .)62-61‬כאן אביא רק את תמצית‬
‫הדברים‪.‬‬
‫אבן טוב — כך היה חרות על חומשי התורה של סבה‪.‬‬
‫ומקור הצירוף "אבן טוב" ולא "אבן טובה" בסיפור שובה לב‬
‫של ר' נחמן מברסלב‪ .‬מעשה בעני מרוד שמצא אבן טוב‬
‫שהיה לו הפוטנציאל להוציאו מעניותו‪ .‬אלא שהאבן הטוב‬
‫הושלך בטעות לים‪ .‬העני לא נפל ברוחו ושידר "עסקים‬
‫כרגיל" ובזכות זאת רכש את אמונו של קפיטן האוניה בה‬
‫נסע‪ ,‬שביקש לקנות תבואה בלונדון‪ ,‬אך ביקש להעביר את‬
‫הקניין על שם העני כדי שלא ייחשד בגנבת הכסף‪ .‬וכשבאו‬
‫ללונדון‪ ,‬מת הקפיטן‪ ,‬ונשאר הכסף ביד העני‪" .‬והיה ערך‬
‫התבואה כפל כפליים מערכה של המרגלית"‪...‬‬
‫ומדוע זכה העני? "משום שהתחזק ולא נפל ברוחו‪".‬‬
‫"ראיתי עצמי"‪ ,‬אומרת אילנה אבן טוב בשולי הסיפור‬
‫‪‬‬
‫‪43‬‬
‫‪ 2015.indb 43‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫הברסלבי הקורא למרגלית אבן טוב‪" ,‬ראיתי עצמי כאותו עני‬
‫בסיפורו של ר' נחמן מברסלב‪ ,‬שבקיום החדש שנכפה עלי עם‬
‫מות בני‪ ,‬הייתי נדרשת לאסוף את כולי כדי להתחזק בקיומי‬
‫האבוד‪ ,‬לחיות" (הקול הפנימי‪ ,‬עמ' ‪ .)62‬זה כל מה שקולה‬
‫הפנימי האישי השכול התיר לה לומר על עצמה בפרק על‬
‫הזיכרון כמקור לכתיבה‪ .‬ודבריה הפרטיים והכואבים האלה‬
‫כמו נבלעו עם כל הדברים האחרים שהיא נתנה להם בפרק‬
‫זה קול וביטוי‪.‬‬
‫אילנה אבן טוב הסבירה את מקור שם המשפחה שלה‪,‬‬
‫אבל לא את שמה הפרטי‪ .‬והלוא היא מספרת לנו שהמסורת‬
‫האתיופית (עבודתה מתרכזת‪ ,‬בין השאר‪ ,‬בבני נוער יוצאי‬
‫אתיופיה) מייחסת משמעות מיוחדת לשם הפרטי‪ .‬אז כיוון‬
‫שהיא לא הביאה לנו הסבר לשמה‪ ,‬אדרוש אני את שמה‪.‬‬
‫שמה‪ ,‬אילנה‪ ,‬גרם לכך שהיא תניב פירות יצירה שלה ושל‬
‫בני נוער רבים‪ ,‬והיא עצמה תמשיך להיות מופת לנתינה‪,‬‬
‫תשתול ניגונים‪ ,‬תשלח פארות‪ ,‬תיתן צל ומחסה לנצרך‬
‫ולעייף כמו אם גדולה‪ ,‬כמו עץ נדיב‪ ,‬כמו אבן ירושלמית‬
‫טובה‪ .‬ויקטור פראנקל כותב בספרו השאיפה למשמעות‪:‬‬
‫"היות אנושי פירושו תמיד להיות מכוון וקשוב כלפי משהו‬
‫או מישהו‪ ,‬שאינו אתה עצמך"‪.‬‬
‫ולסיום וכנספח‪ ,‬הייתי רוצה להביא קטע מספרי‬
‫תהילת ָך שבו אני מנתחת את הזיכרון הראשון של‬
‫והיא‬
‫ֶ‬
‫עמוס עוז כפי שהוא מובא בספרו האוטוביוגרפי סיפור‬
‫על אהבה וחושך‪ .‬דברים אלה יתכתבו עם אחת ההצעות‬
‫של אילנה להתחיל סיפור חיים בזיכרון הראשון‪ ,‬אבל‬
‫בו־זמנית יחתרו במידה מסוימת תחתיהם‪ .‬הלוא להביא‬
‫זיכרון ראשון בחיבור אוטוביוגרפי הפך להיות קונוונציה‬
‫ומטעם זה ומטעמים אחרים יש לפקפק במהימנותו‪ .‬אבל‬
‫גם אם הזיכרון הראשון איננו ראשון וגם אם איננו כלל‬
‫זיכרון אלא קונסטרוקציה של זיכרון — הוא מעניק טעם‬
‫של התחלה‪ ,‬של ניסיון ראשון‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫כנראה בהשפעת יזהר — הפותח את ספרו האוטוביוגרפי‪,‬‬
‫מקדמות‪ ,‬בשאלה "ואיפה היה המקום הראשון? הראשון‬
‫הראשון? (מקדמות‪ ,‬עמ' ‪ — )7‬פותח עוז את הפרק‬
‫אשר בא בעקבות תיאור גלי הרגשות שהציפו אותו‬
‫אחרי מות האם‪ ,‬בשאלה‪" ,‬במה מתחיל הזיכרון שלי?‬
‫(סיפור על אהבה וחושך‪ ,‬עמ' ‪ .)253‬גם בתשובתו של‬
‫עוז‪" ,‬הזיכרון הראשון־הראשון הוא נעל‪ ",‬ניכרת הזיקה‬
‫ללשונו של יזהר‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬לשני הזיכרונות הקדומים‬
‫של שני הסופרים נקשרת האם‪ .‬אלא שאצל יזהר הוא‬
‫נישא כתינוק בחיקה ושואף אל קרבו את ריחה‪ ,‬ואילו‬
‫‪25/03/2015 11:27:46‬‬
‫אצל עוז הוא מונעל על ידה בנעל "קטנה חומה חדשה‬
‫וריחנית‪ ,‬עם שרוכים תאומים ועם לשון חמימה ורכה"‪,‬‬
‫נעילה שהיא בעילה‪ .‬קשה שלא לראות בתיאור הנעלת‬
‫הנעל בידי האם אקט מיני לכל דבר‪ ,‬חשוף ומוחלט; חוויה‬
‫מינית ראשונה‪.‬‬
‫"בתמונה הבאה אין קהל‪ ",‬פותח עוז את התיאור‬
‫הארוטי של ההנעלה‪ ,‬תוך הדגשת האינטימיות של‬
‫החוויה‪" .‬רק אימא גורבת לי גרב רך וחמים (כי קר‬
‫בחדר ההוא)‪ ,‬ואחר כך היא מתחילה לעודד אותי‪,‬‬
‫תדחף‪ ,‬תדחף חזק‪ ,‬יותר חזק‪ ".‬קולה הרך הסבלני‪,‬‬
‫המפתה והמשדל של האם‪ ,‬המעודד שוב ושוב "תדחף‪,‬‬
‫תדחף‪ ,‬רק עוד קצת‪ ",‬ושתי ידיה‪" ,‬האחת הודפת קלות‬
‫את רגלי עמוק עוד עמוק פנימה בעוד ידה השנייה‬
‫אוחזת מלמטה‪ַּ ,‬בסוליה‪ ,‬דוחפת־לוחצת בעדינות כנגדי‪,‬‬
‫לכאורה מתנגדת לתנועותיי אך באמת רק מסייעת‬
‫לקלוט את כולי עד הסוף"‪ ,‬מחוללים את הפורקן המיני‪:‬‬
‫"עד לרגע המתוק שבו‪ ,‬כמו כובש מעצור אחרון‪ ,‬מתגבר‬
‫פתאום עקב רגלי ונוגח נגיחה עזה אחרונה ומחליק כולו‬
‫מעדנות וממלא סוף־סוף את כל חלל הנעל בלי שום‬
‫רווח ומעכשיו כולך שם‪ ,‬בפנים‪ ,‬אפוף מלופף וחסוי"‬
‫(שם‪ ,‬עמ' ‪.)254‬‬
‫החדירה הראשונה של הרגל הבתולית לנעל הריחנית‪,‬‬
‫שריחה חריף‪ ,‬מסחרר‪ ,‬משכר — משל שנמשלו ברור —‬
‫היא חוויה שאיננה יכולה להישכח‪.‬‬
‫"עד היום"‪ ,‬כותב עמוס עוז‪" ,‬בכל פעם שאני‬
‫לוחץ את כף רגלי ונדחק לחדור אל תוך מגף או נעל‪,‬‬
‫ואפילו עכשיו בשעה שאני יושב וכותב זאת‪ ,‬שב אל‬
‫עורי תענוג חדירת כף־הרגל המגששת בחיק הדפנות‬
‫הפנימיות של הנעל הראשונה ההיא‪ :‬ריעוד הבשר‬
‫ההודף־נובר בפעם הראשונה בחייו בתוך מכמני מערה‬
‫אשר דופנותיה‪ ,‬קשויות ורכות‪ ,‬מלפפות ומענגות מכל‬
‫ומפלס ביניהן ודוחק‬
‫עבר בהתהדקן סביב בשרי ההולך ַ‬
‫ונדחק עוד ועוד פנימה בעוד קול אימי משדל אותי‪,‬‬
‫תהילת ָך‪,‬‬
‫רך‪ ,‬סבלני‪ ,‬תדחף‪ ,‬תדחף רק עוד קצת" (והיא‬
‫ֶ‬
‫עמ' ‪.)251-249‬‬
‫ובכן‪ ,‬צאו ושפטו האם הזיכרון הראשון של עוז הוא אכן‬
‫הנעלת הנעל בידי אימו‪ ,‬ואם אכן כן‪ ,‬האם לא סופר מבוגר‪,‬‬
‫מנוסה וידען המכיר את תסביך אדיפוס על כל השלכותיו‪,‬‬
‫והיודע באמצעות הלשון לכשף את קוראיו‪ִ ,‬שכְ ֵתב את‬
‫זיכרון הילדות הזה‪ ,‬שאולי חי עמו מאז ילדותו‪ ,‬ואולי הומצא‬
‫‪‬‬
‫לצרכים ספרותיים ואחרים‪.‬‬
‫‪ 2015.indb 44‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫ידידיה יצחקי‬
‫עוד על "ניצבת"‬
‫דברים שנישאו על הספר בבית הסופר —‬
‫‪27.1.2015‬‬
‫ב‬
‫מקור ברוך‪ ,‬זירת ההתרחשות העיקרית של הרומן‬
‫"ניצבת" עברו עליי שנות ילדותי ונעוריי‪ .‬בחרתי‬
‫שלא לעסוק בחומרי תשתית‪ ,‬סמליים או בין־טקסטואליים‪,‬‬
‫כיוון שמקור ברוך ואנשיה ממשיים מאוד בזיכרוני‪ :‬בבית‬
‫הסמוך לביתנו גר הרב מנחם אוורבוך‪ ,‬סבו של ידידנו פרופ'‬
‫מנחם ברינקר‪ .‬בבית ממול גרה משפחת שאולזון‪ ,‬היו לה‬
‫תאומים‪ ,‬משה ויהודה‪ ,‬לימים המשורר משה בן־שאול‬
‫ופרופ' יהודה בן־שאול‪ .‬ברחוב סמוך הייתה מתפרה של‬
‫מר קצ'לסקי‪ ,‬היו לו שני בנים‪ ,‬אהרן ואפרים‪ ,‬לימים קציר‪.‬‬
‫הייתה גם חנות מכולת של האדון והגברת ּב ּוגָ איֶ יר‪ .‬מאז‬
‫אותם ימים חלו שינויים רבים במקום‪ ,‬בעיקר באוכלוסייה‪.‬‬
‫במציאות שב"ניצבת"‪ ,‬בחנות שהייתה של מר קצ'לסקי מן‬
‫הסתם מוכרים היום מזוזות טליתות וספרי קודש‪ .‬בדירה של‬
‫משפחת שאולזון החילונית דרה משפחת פומרנץ החרדית‪,‬‬
‫או בדירה דומה‪ ,‬ואל מקומו של הזוג בוגאייר מהמכולת בא‬
‫הזוג רוזנקרנץ‪ .‬הם מעולם לא שמעו דבר על שייקספיר‪,‬‬
‫קל וחומר על סטופרד‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬השם רוזנקרנץ הטעון כל‬
‫כך מתאים כאן מאוד‪ ,‬לא כהשלכות בין־טקסטואליות אלא‬
‫משום שרוזנקרנץ חורז יפה עם פומרנץ‪ ,‬כמו בובצ'ינסקי‬
‫ודובצ'ינסקי‪ .‬רק שגם על גוגול האנשים הטובים האלה לא‬
‫שמעו מעולם‪ .‬אולי עורך הדין‪.‬‬
‫למיטב הבנתי‪ ,‬ועם שהפכתי בשאלה זו ימים רבים‪,‬‬
‫פרשת רוזנקרנץ לימדה אותי שהזיקות הבין־טקסטואליות‬
‫שהרומן עשיר בהן אינן מציעות פשר לספר‪ .‬גם הכותר‬
‫"ניצבת" מכיל את הספר רק במשמעויות המילוניות שלו‪,‬‬
‫ולא בהשלכות אלה או אחרות של הניצבות‪ .‬כך גם כותרים‬
‫של ספרים שמובלעים ברצף הטקסט כמו "אש ידידותית"‪,‬‬
‫"קופסה שחורה"‪" ,‬התגנבות יחידים"‪" ,‬החולה המדומה"‪,‬‬
‫שלא מצאתי בהם רמזים נושאי משמעות ל"ניצבת"‪ ,‬וכך‬
‫גם הארמזים הרבים המפוזרים ברומן‪ .‬אולי זו "מלכודת"‬
‫למבקרים שטמן בולי‪ ,‬משחק עם חוקר שיתייגע ליחס פשר‬
‫לדברים שאין להם פשר‪.‬‬
‫לדעתי‪ ,‬המשמעות העמוקה והמורכבת של הרומן‬
‫‪25/03/2015 11:27:46‬‬
‫נמצאת באירועים ובדיאלוגים המדברים בעד עצמם‪ ,‬ביחסים‬
‫עם אביה במיוחד‪ ,‬עם אימה ועם אחיה‪ .‬וכן גם בקטעי‬
‫הניצבות של נוגה‪ ,‬באביזרים המלווים את הסיפור — הנֵ בֶ ל‪,‬‬
‫המיטות‪ ,‬השוט‪ ,‬וכמובן החליפה של אבא‪ ,‬בחלומות שהיא‬
‫חולמת‪ ,‬וביצירות המוסיקליות שהיא מנגנת‪ ,‬או משתתפת‬
‫בנגינתן‪ ,‬כפי שהראה דן מירון‪ .‬סיפורו של הרומן והדיאלוגים‬
‫שלו מציגים נושא של שיבה הביתה‪ ,‬אם גם ארעית‪ ,‬עם‬
‫המשתמע מסיטואציה זו‪ .‬בסיפורי הניצבות נוצרו לה קשרים‬
‫ארעיים ומשמעותיים עם ניצבים אחרים‪ ,‬שופט בדימוס‬
‫וקצין משטרה בדימוס‪ .‬בבית שגרה בו‪ ,‬בית הוריה‪ ,‬חזרה‬
‫לקדמותה מערכת מיוחדת‪ ,‬חיובית ונעימה‪ ,‬אם גם בעייתית‪,‬‬
‫בין נוגה החילונית לשכנים החרדים וילדיהם‪ ,‬יחסים שנראים‬
‫כהשלכה מאורח החיים של נוגה עצמה‪.‬‬
‫תפקידיה כניצבת מאירים את מציאות חייה של נוגה‪.‬‬
‫הרעיון שהיא עשויה להיות נכה בנפשה‪ ,‬כהבנתו של‬
‫אוריה‪ ,‬בעלה לשעבר‪ ,‬מומחש בתפקידה כניצבת בצילומי‬
‫סדרה שמתרחשת בבית החולים‪ ,‬בה נוגה יושבה כנכה‬
‫מדומה בכיסא גלגלים‪ ,‬וכך מוצא אותה אוריה‪ .‬להוציא‬
‫את סצנת המעפילים היורדים אל החוף‪ ,‬בה היא משחקת‬
‫תפקיד של עולה שנהרגה בירי של הבריטים‪ ,‬יתר תפקידי‬
‫הניצבות שלה קשורים בנישואים במשבר‪ ,‬בבעיות בזוגיות‪.‬‬
‫בתפקידה השני כניצבת היא יושבת בחבר מושבעים במשפט‬
‫של אישה שרצחה את בעלה‪ ,‬כנראה כיוון שבגד בה; היא‬
‫מופיעה באופרה "כרמן" שבה המאהב דון חוזה רוצח את‬
‫המ ַטדוֹ ר; ובסרט דוקומנטרי‬
‫כרמן אהובתו על שבגדה בו עם ַ‬
‫בו מדובר בפרופסור שבימי נעוריו ניסה להרעיל את אהובתו‬
‫שמא תבגוד בו‪ .‬תפקידים אלה‪ ,‬כסיפורי משנה‪ ,‬מהדהדים‬
‫בחייה של נוגה‪ .‬אוריה טוען שהיא מהווה חבר מושבעים‬
‫שגוזר אשמה על הכול‪ ,‬רק לא על עצמה‪ .‬סירובה ללדת‬
‫לדעתו היא נכות‪ ,‬ואילו היא מאשימה את אוריה שהרעיל‬
‫את התשוקה שלהם‪.‬‬
‫בין האביזרים המלווים את הסיפור בולט הנֵ בֶ ל‪ .‬מקובל‬
‫לראות בו כלי נגינה נשי‪ ,‬והוא מציין את הנשיות של‬
‫נוגה שהיא בעייתית כלשהו בשל סירובה ללדת‪ ,‬לפחות‬
‫בעיני האכס שלה‪ .‬המיטות‪ ,‬מיטת ילדותה ומיטת היחיד‬
‫החשמלית‪ ,‬לעומת המיטה הזוגית הישנה של ההורים שבה‬
‫שכבה נוגה לראשונה עם אוריה‪ .‬היא נודדת בלילות ממיטה‬
‫למיטה כאילו משחזרת תקופות שונות בחייה‪ .‬השוט‪,‬‬
‫שנקרא גם "קורבש"‪ ,‬בערבית‪ ,‬נוגה זקוקה לו כדי לסלק את‬
‫ילדי השכנים שחודרים לפרטיות שלה‪ ,‬אבל למוכר הבדואי‬
‫היא אומרת שהיא זקוקה לשוט כדי לאלף את בעלה‪ ,‬ובכך‬
‫חושפת את עמדתה היותר עמוקה‪ ,‬בזוגיות שלה‪ .‬בסופם‬
‫‪‬‬
‫‪45‬‬
‫‪ 2015.indb 45‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫‪46‬‬
‫של הדברים ניתן השוט באופן סמלי למנצח על התזמורת‬
‫ההולנדית‪ ,‬שנתנה פתרון זמני לבעיית קיומה‪ .‬החליפה של‬
‫אבא מנכיחה אותו בהווייה שלה‪ ,‬על אף מותו שנים קודם‬
‫לכן‪ ,‬היא מנסה להיפטר ממנה‪ ,‬ללא הצלחה‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬
‫היא גורמת למצב מביך עם מר עבאדי‪ ,‬שירש את משרתו של‬
‫אביה במחלקת המים‪ ,‬ומייצג בשבילה את אביה‪.‬‬
‫הופעותיה של נוגה בתפקידי ניצבת נקשרים בזוגיות‬
‫שלה‪ ,‬כפי שכבר ראינו‪ ,‬וכך גם החלומות שהיא חולמת‪.‬‬
‫החלום לפני הופעתה כניצבת ב"כרמן" עשוי לספר על מקומו‬
‫של הנבל המתמזג באישיותה של נוגה‪" ,‬גדול ומלכותי"‪ .‬על‬
‫אף היותו כלי נגינה נשי‪ ,‬הוא מוצב בחלום בין כלי נשיפה‬
‫מתכתיים וקולניים‪ ,‬גבריים‪ .‬גם החלום המסיים את הרומן‪,‬‬
‫לבד מזיכרון ילדות רב משמעות‪ ,‬מצביע על הבעייתיות‬
‫בנשיותה של נוגה‪ ,‬עם התלות באביה והצורך להשתחרר‬
‫ממנו ומהזיכרון שלו‪.‬‬
‫ברובד הגלוי של הרומן נמצאת אפוא אישה שמסרבת‬
‫ללדת‪ ,‬יש אומרים‪ ,‬למלא את חובתה‪ ,‬או לממש את זכותה‬
‫כאישה‪ .‬השאלה הגדולה היא מדוע‪ ,‬איך מסביר הרומן‬
‫אישה יפה‪ ,‬נורמלית‪ ,‬שאוהבת את בעלה‪ ,‬ואינה חפצה בילד‪.‬‬
‫התשובה הצפויה קשורה כמובן בקושי לגדל ילדים‪ ,‬בשינוי‬
‫שיביא ילד — מאישה חופשיה תיהפך לאם אחראית וכבולה‪.‬‬
‫אולי מהחשש שהילד יפריע לקריירה האמנותית שלה‪ ,‬זה‬
‫אינו רעיון חדש‪ ,‬אבל לא זאת כוונת הכתוב ב"ניצבת" ולא זה‬
‫הגורם לנוגה לוותר על ילד משלה‪ .‬היא דוחה את האפשרות‬
‫של טורח או בחירה בקריירה‪ .‬זו גם אינה נכות‪ ,‬כפי שטוען‬
‫אוריה בעלה הגרוש של נוגה‪ ,‬וכפי שהבינו בטעות כמה‬
‫מבקרים וקוראים‪ .‬נראה לי שיש לחפש את הסיבה במקום‬
‫אחר‪ ,‬הרומן עצמו מציע את התשובה‪ :‬האב אינו רוצה שנוגה‪,‬‬
‫הבת שלו‪ ,‬הילדה שלו‪ ,‬תלד‪ ,‬שמא הילד ירחיק אותה ממנו‪,‬‬
‫ואילו אוריה זקוק לילד כדי לקשור אותה אליו‪ ,‬להבטיח את‬
‫בעלותו עליה‪ ,‬בשל אהבה כפייתית ופוזסיבית‪ .‬היא מוותרת‬
‫על אהבתה לבעלה‪ ,‬ובהסתמך על אביה — נפרדת ממנו‪.‬‬
‫החלטתה שלא ללדת היא סירוב לכוונתו של אוריה לקשור‬
‫אותה אליו באמצעות ילד שתלד לו בשבילו‪.‬‬
‫ברומן מופיעים שני זוגות שסיפורם מעלה את שאלת‬
‫השליטה בין בני הזוג‪ ,‬בהם כופה הבעל את רצונו על אשתו‪.‬‬
‫האחד הוא בסרט הדוקומנטרי הנזכר‪ ,‬שבו מנסה נער צעיר‬
‫להרעיל את אהובתו‪ .‬האישה שהייתה אותה נערה זומנה‬
‫להשתתף בסרט‪ ,‬אבל נאלצה לדחות את ההזמנה בשל‬
‫התנגדותו של בעלה‪ ,‬אף על פי שהיא עצמה מעוניינת‬
‫להשתתף בסרט‪ .‬האחר הוא במסע התזמורת ליפן‪ ,‬הנבלנית‬
‫השנייה אינה יכולה להשתתף בו‪ ,‬אף על פי שהיא רוצה בכך‬
‫‪25/03/2015 11:27:46‬‬
‫יהודה אטלס‬
‫רציתי לי ארנבת קטנה ומא ּוזנבת‬
‫על תרגומי יעקב אורלנד לשירי א‪ .‬א‪ .‬מילן*‬
‫א‬
‫ני שמח לדבר ולכתוב על תרגומי אורלנד למילן‪ ,‬כי‬
‫מכל סופרי הילדים שהיו אי־פעם מילן הוא בעיניי‬
‫הכי אהוב‪ ,‬הכי גדול‪ ,‬הכי ממזרי‪ ,‬ויחד עם זה‪ ,‬הכי־הכי פשוט‪,‬‬
‫ישיר‪ ,‬מובן‪ ,‬ובו־בזמן מתוחכם‪ .‬אם היה מישהו שהבין מה‬
‫היא ילדות וידע לתאר אותה‪ ,‬זה מילן‪' .‬פו הדוב' ו'הבית בקרן‬
‫פו' הם ספרי חיי‪ ,‬שעומדים בשורה אחת ליד שכיות החמדה‬
‫של הספרות העולמית‪.‬‬
‫ולפני שאני מדבר על המתרגם‪ ,‬רק כמה מילים על‬
‫* דברים שנאמרו ביום העיון לזכר יעקב אורלנד באוניברסיטת בר־‬
‫אילן (‪ ,)30.12.14‬במלאת מאה שנה להולדתו‪.‬‬
‫המשך — ידידיה יצחקי‪" :‬עוד על "ניצבת"‬
‫מאוד‪ ,‬בשל התנגדותו הנמרצת של בעלה‪ ,‬שחרד לגורל הבן‬
‫שהאישה נושאת ברחמה‪ .‬אפשר שגם חוני‪ ,‬אחיה הצעיר של‬
‫נוגה‪ ,‬בהיותו גבר‪ ,‬מתאמץ לכפות את רצונו על אחותו ועל‬
‫אימם‪ .‬בעבר היה שותף לעמדתו של אוריה בקונפליקט עם‬
‫אחותו‪ .‬בסופו של הרומן נרמז שהיא משתחררת מהשפעתו‬
‫האדיפלית של האב‪ ,‬כמו גם מהחשש לשעבוד לאבי הילד —‬
‫לפחות כך הבנתי את הסיום הפתוח של הרומן‪ .‬לא ברור אם‬
‫נוגה‪ ,‬אחרי שחזר לה המחזור‪ ,‬תלד‪ ,‬אבל יש אפשרות כזאת‪.‬‬
‫לא ברור איפה תגור האם‪ ,‬אולי בתל אביב‪.‬‬
‫"ניצבת" הוא רומן פמיניסטי‪ ,‬עיקר עניינו בזכותן של‬
‫נשים לחיות את חייהן לעצמן כרצונן בשיתוף עם הבעל‬
‫ולא בשבילו‪ .‬לדעתי‪ ,‬זה מסביר היטב את מערכת היחסים‬
‫המהוססת בין נוגה לבין אלעזר‪ ,‬שוטר בדימוס המשמש ניצב‬
‫לצידה של נוגה ומחזר אחריה‪ ,‬בחלקו הראשון של הרומן‪,‬‬
‫וודאי עם אוריה‪ ,‬בעלה לשעבר‪ ,‬בחלקו השני של הרומן‪ .‬היא‬
‫נסגרת מפניהם בשל אותו ממד כפייתי‪ ,‬אדנותי שבחיזור‬
‫שלהם‪ ,‬עד לוויתור הבעייתי על זכותה כאישה ללדת‪.‬‬
‫סקירה חטופה זו אינה ממצה את הרומן ואת מה שטמון‬
‫בו‪ ,‬החל בלשון הווה שמשמשת את המספר‪ ,‬ועד להבנת‬
‫‪‬‬
‫דמויות המשנה‪ .‬נעסוק בכך בזמן ובמקום אחר‪.‬‬
‫‪ 2015.indb 46‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫המתורגם‪ .‬אלן אלכסנדר מילן היה סופר אנגלי ממוצא‬
‫סקוטי‪ ,‬נכדו של מיסיונר נודד בג'מייקה ובנו של מנהל בית‬
‫ספר פרטי בלונדון‪ ,‬משורר‪ ,‬סטיריקן‪ ,‬עורך ספרותי ומחזאי‬
‫מצליח‪ .‬אחרי שכתב שיר אחד לילדים‪ ,‬הציעה לו עורכת‬
‫(בקו) שלי!"‬
‫שבועון לילדים לכתוב לעיתונה‪" .‬זה לא בלַ יין ַ‬
‫הוא ענה‪ ,‬אבל אחרי שאמר 'לא' התחיל לחשוב מה היה כותב‬
‫אילו היה עונה 'כן'‪ .‬התוצאה‪ :‬השיר 'המרמיט והרופא'‪.‬‬
‫את יריעות ההגהה לשיר קיבל כשהתארח באיזו טירה‬
‫ששעממה אותו‪ .‬הוא פרש לחדר צדדי‪ ,‬ואחרי בדיקת‬
‫בחברה ִ‬
‫ההגהה כתב‪ ,‬והמשיך לכתוב גם בימים הבאים‪ ,‬בהתמכרות‬
‫עוד ועוד שירים לילדים‪ .‬לימים כתב‪" :‬הגשם לא חדל מרדת‬
‫היו לי ‪ 11‬ימים רטובים‪ 3 ,‬שנות חיים במחיצת בני וזיכרונות‬
‫בלתי נשכחים מילדותי שלי‪ ".‬השירים‪ ,‬שמדברים בכמה‬
‫רמות‪ ,‬חוגגים את האגואיזם‪ ,‬את התמימות‪ ,‬את הערמומיות‪,‬‬
‫את הדמיון ואת הכוח של ילדים‪ .‬המסר שלהם‪ :‬לילדים יש‬
‫עולם פנימי‪ ,‬שמבוגרים אינם מסוגלים לשלוט בו או להבין‬
‫אותו‪.‬‬
‫המו"ל של מילן היה מאוד ספקן כשזה הביא אליו צרור‬
‫שירי ילדים‪ .‬זו נראתה לו סטייה מסוכנת מהקו המצליח‬
‫של מילן עד כה‪ .‬חרף חששותיו‪ ,‬הפך הספר‪WHEN ,‬‬
‫‪"( ,WE WERE VERY YOUNG‬פעוטים היינו"‬
‫בתרגום אורלנד‪" ,‬כשהיינו קטנטנים" בתרגום אורה מורג)‬
‫לספרו המצליח ביותר של מילן‪ ,‬גם בחייו וגם אחרי מותו‪,‬‬
‫כשלהצלחה תורמים גם איוריו של ארנסט שפארד‪ ,‬שעליהם‬
‫נכתב‪" :‬הם שייכים לספרי מילן כמו שההד שייך לקול"‪.‬‬
‫הספר הופיע לראשונה ב־‪ 1924‬והפך מיד לרב־מכר‬
‫בינלאומי‪' .‬פו הדוב'‪ ,WINNEI THE POOH ,‬הופיע כעבור‬
‫שנתיים‪ ,‬ספר השירים השני‪NOW THAT WE ARE SIX ,‬‬
‫(אנחנו שנינו" בתרגום אורלנד‪" ,‬שש גיל לא רגיל" בתרגום‬
‫אורה מורג) ב־‪ ,1927‬ו"הבית בקרן פו"‪THE HOUSE AT ,‬‬
‫‪ ,POOH CORNER‬ב־‪ .1928‬כל אפיזודת הכתיבה של‬
‫מילן לילדים נמשכה חמש שנים בלבד‪ ,‬אבל היא שקבעה‬
‫את גורלו הספרותי‪ .‬מאז 'פו' ושירי הילדים הוא תויג כסופר־‬
‫ילדים‪ .‬בכל מחזה‪ ,‬ספר או סיפור חדש שלו למבוגרים חיפשו‬
‫כולם את כריסטופר רובין‪ ,‬את אי־יה ואת רו‪ ,‬המבקרים החלו‬
‫לרדת לחייו‪ ,‬מחזותיו חדלו להצליח‪ ,‬והפרנסה העיקרית באה‬
‫מהתמלוגים על ספרי הילדים‪ ,‬שלא חדלו להיות רבי־מכר‬
‫בכל העולם‪ .‬טרגדיה גדולה למילן‪ ,‬אבל לנו‪ ,‬אוהבי שיריו‬
‫ואוהבי פו‪ ,‬מקור בלתי נדלה לאהבה‪ ,‬לשמחה ולתובנות על‬
‫החיים ועל בני־האדם‪.‬‬
‫את שני ספרי השירה לילדים של מילן תרגם לשפתנו‬
‫יעקב אורלנד‪ ,‬שניהם יצאו בהוצאת מחברות לספרות‪,‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:46‬‬
‫יעקב אורלנד‪ .‬התמונה באדיבות ארכיון יעקב אורלנד‪,‬‬
‫אוניברסיטת בר־אילן‬
‫הראשון ב־‪ ,1946‬והשני ב־‪ .1957‬ואם יורשה לי להגיד‪ ,‬גם‬
‫היום‪ ,‬למרות השימוש במילים ארכאיות‪ ,‬הסלנג המלאכותי‬
‫וה'גיור כהלכה' של השירים‪ ,‬אני מעדיף את תרגומו על כל‬
‫תרגום מודרני מעודכן לשונית‪ .‬אבל‪ ,‬אני לא דוגמה‪ .‬אנחנו‬
‫נקשרים תמיד לנוסח או לתרגום הראשון שהיכרנו‪ ,‬כי דרכו‬
‫למדנו לאהוב מישהו ומשהו שהפך אצלנו לנכס פנימי‪,‬‬
‫לפינה בנפש‪ .‬ובזכות אורלנד שירי מילן הם כבר פינה בנפשם‬
‫שלושה דורות‪ .‬אורלנד אהב את השירים‪ .‬אחרת‪ ,‬איך יכול‬
‫היה להריק אותם לעברית בכזאת התמסרות‪ ,‬בכזה קסם‪,‬‬
‫בכזאת המצאתיוּת?‬
‫השנים שבהן עבד על התרגום הראשון היו שנות טרם‬
‫המדינה‪ .‬היו כאן אז ספרות ושירה לילדים‪ ,‬אבל אלה ברובן‬
‫היו עדיין מגויסות בשירות החינוך‪ ,‬החברה וגאולת הארץ‪.‬‬
‫על אורלנד הוטל לתרגם משהו שונה לגמרי‪ ,‬שחוגג את‬
‫האינדיווידואליות ואת העצמאות הנפשית של הילד‪.‬‬
‫לא כל מה שמתחרז באנגלית מתחרז גם בעברית‪ .‬בעצם‪,‬‬
‫שום דבר שמתחרז באנגלית לא מתחרז בעברית‪ .‬ובאנגלית‪,‬‬
‫להזכירכם‪ ,‬יש פי שישה מילים משיש בשפה שלנו‪ .‬אז אם‬
‫לשמר את רוח השיר‬
‫אתה רוצה לחרוז אתה חייב לשנות‪.‬‬
‫ֵ‬
‫אבל למצוא למילים‪ ,‬גם לסיטואציות‪ ,‬חלופות‪ ,‬פתרונות‬
‫יצירתיים‪.‬‬
‫בעיה נוספת‪ :‬המסורת של תרגום הומור לועזי לעברית‪.‬‬
‫סופרי ישראל‪ ,‬ובכללם המתרגמים של ספרי הילדים‪ ,‬גם‬
‫‪‬‬
‫‪47‬‬
‫‪ 2015.indb 47‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫‪48‬‬
‫אם היו חילוניים‪ ,‬אתיאיסטים‪ ,‬היו ספוגים בתרבות יהודית‬
‫לדורותיה‪ .‬רוח ישראל סבא הייתה בדי־אן־איי שלהם‪ ,‬ואת‬
‫התרבות הזאת — דימויים‪ ,‬צירופים‪ ,‬הקשרים‪ ,‬שפה‪ ,‬עולם‬
‫רוחני — הם הזריקו לתוך תרגומיהם‪.‬‬
‫ראו את תרגומו הראשון של א‪ .‬אפשטיין ל"שלושה בסירה‬
‫אחת" של ג'רום ק‪ .‬ג'רום‪ ,1924 ,‬בפרנקפורט ע"נ מיין‪ ,‬את‬
‫תרגומו של אברהם שלונסקי ל"קולא ברוניון" של רומן רולן‪,‬‬
‫‪ .1952‬בגלל הרקע הלשוני־תרבותי היהודי שלהם המציאו‬
‫המתרגמים שיטה קצת מוזרה לצורך תרגום הומור‪ :‬להגביה‬
‫את השפה בכמה דרגות מעל המקור ולהזריק לתוכה מרכיבי‬
‫שיח‪ ,‬הומור ותרבות שלקוחים מהעולם היהודי; משהו מן‬
‫הפלפול של בתי המדרש‪ ,‬מכתבי חכמים‪ ,‬ומשיחות ומביטויים‬
‫שרווחו בהוויה היהודית ובספרות החוכמה‪ .‬אם כתוב שהאנגלי‬
‫אומר "הג'נטלמן הזה לא אהוב עליי"‪ ,‬הם יכתבו "אינני מחבב‬
‫אותו כלל ועיקר"‪ .‬אם אצל הסופר הגוי כתוב "אוי ואבוי לך‪,‬‬
‫טיפש קשקשן"‪ ,‬שלונסקי יתרגם "אי לך אוויל פושׂ ק שפתיים"‪.‬‬
‫את הגבירות הם יהפכו למטרוניתות‪ ,‬את הנודניקים לאיסטרא‬
‫בלגינא‪ ,‬את הכלב לזרזיר מותניים וכל סוחר סדקית למוכר‬
‫פרקמטיא‪ .‬את השמות‪ ,‬של אנשים ומקומות‪ ,‬המירו לשמות‬
‫מקומיים‪ .‬בקיצור‪ ,‬הם גיירו את הספרים כהלכה‪ .‬ב'קולא‬
‫ברוניון'‪ ,‬שתורגם על־ידי המפ"מניק האתיאיסט שלונסקי‪ ,‬כל‬
‫עץ צרפתי עומד בתפילת שמונה־עשרה‪.‬‬
‫גם אורלנד היה חלק מהגישה הזאת‪ ,‬ובתרגום שירי מילן‬
‫הוא אכן הזריק לשירים כמויות לא מבוטלות של יהודיזמים‬
‫ופה ושם הגביה את השפה‪ .‬זאת‪ ,‬כששירי מילן במקור‬
‫כתובים בפשטות ובניקיון לשוני‪ .‬ככלל‪ ,‬מתרגמי התקופה‬
‫ההיא הרשו לעצמם בתרגום מידה רבה של חופש ושינוי‬
‫פרטים‪ ,‬ובלבד שרוח השיר תישמר‪.‬‬
‫כדי לשוות לשירים יתר שובבות‪ ,‬הוא הזריק לתרגום‪,‬‬
‫אמנם במידות צנועות‪ ,‬מעין סלנג ילדי עברי‪ .‬זאת‪ ,‬כששירי‬
‫מילן כתובים כולם בפשטות‪ ,‬ונקיים לגמרי מעגה‪ ,‬מביטויים‬
‫ילדותיים‪ ,‬ממשחקי לשון ומשיבושי לשון‪ .‬ובתקופה ההיא‬
‫הסלנג הילידי בארץ היה עדיין בחיתוליו‪ .‬אורלנד נאלץ‪ ,‬אפוא‪,‬‬
‫להמציא סלנג ילדי מקומי לצורך התרגום‪ .‬מכאן 'כשאנ'בכל־‬
‫פם'‪ ,‬אנ'לא'‪' ,‬לשותרושם'‪' ,‬ארנבת תינוקנבת' וכיוצא באלה‪.‬‬
‫שמות הילדים והמקומות שונו‪ ,‬אפוא‪ ,‬לשמות עבריים‪:‬‬
‫רחובות לונדון הפכו ל'רחובות רושלים' וארמון בקינגהאם‬
‫הפך ל'ארמון מלך חינה'‪ .‬מזל שאבא שלי הסביר לי שחינה‬
‫בפולנית זה סין‪ .‬כריסטופר רובין ואליס הפכו לאורי ורינה‪.‬‬
‫ארנסט הפיל הפך ל'גבירא'‪ ,‬ליאונרד האריה ל'כפירא'‪ ,‬ג'ורג'‬
‫התיש ל'שעירא'‪ ,‬וג'יימס השבלול ל'קצירא'‪.‬‬
‫הילד האנגלי בן השלוש ג'יימס ג'יימס מוריסון מוריסון‬
‫‪25/03/2015 11:27:47‬‬
‫(הכפל סימן לשובבות כנראה) הפך בתרגומו ל'אלי־יהושע‬
‫‪ /‬בן מלכי מלכישוע‪ ,‬ציץ חמד למשפחת ראש פרעוש‪.‬‬
‫שיר אחר‪ ,‬שמתנהל במקור האנגלי בנחת ובשורות ארוכות‪,‬‬
‫בלי קפיצות ובלי התחכמויות‪ ,‬הפך בתרגום ל'היֹה היו‬
‫שלושה שועללים תינוקיקים‪ ,‬שלא לבשו גרביים ואף לא‬
‫פוזמקיקים‪ ...‬הם גרו בתוך יער בשלושה נקיקיקים‪ / ,‬ולא‬
‫לבשו מעיל ולא מכנסניקים‪ '...‬בשירים אחרים נפגוש את‬
‫יונתן־למך ואת אהובה‪ ,‬ש'לא רוצה שמנת עם תנובה'‪ .‬ומה‬
‫ְּ‬
‫הקטכזַ יִ ת?'‬
‫יהודי יותר מלומר 'הראה מישהו את עכברוני‬
‫הילד שוקל לקרוא לעכבר שלו 'חוני המעגל'‪' ,‬חנן זנבנבן'‬
‫או 'נמרוד חמודמוד'‪ ,‬ובסוף קורא לו 'בלעם'‪' .‬פני שאני הכי‬
‫אוהב אותו בעולם'‪ .‬מילים מתקצרות‪ .‬מילים מתחברות‪.‬‬
‫'את הקופסה' הופך ל'ת'הקופסה'‪ .‬הגרש העליון משחק גם‬
‫בקיצורים אחרים כמו 'ז'לא טוב' וכד'‪.‬‬
‫כל אלה היו יפים לזמנם‪ .‬האם הם יפים גם לזמננו?‬
‫אני מניח שלילדי 'תביא לי את הזה של הזה' תהיה בעיה‬
‫עם שמות ומושגים בארמית‪ ,‬עם הקיצורים הארכאיים‪ ,‬עם‬
‫מילים כמו 'רקיקים'‪' ,‬טופפת רגלִ י' ו'כדור אם רצית ‪ /‬אין‬
‫קל מזה‪ ,‬פשיטא'‪.‬‬
‫לי אורלנד נשמע נפלא עד היום‪ .‬האיש היה משורר‬
‫המצאתי‪ ,‬שובב מנטאלי‪ ,‬שאהב מאוד את מה שהוא‬
‫אמיתי‪,‬‬
‫ָ‬
‫עושה‪ ,‬שבחר לתרגם שני ספרים נפלאים באמת והוציא‬
‫מתחת ידו מאפה מקורי‪ ,‬מלא יופי‪ ,‬מריח טוב‪ ,‬עם עיוותי‬
‫לשון יצירתיים‪ ,‬עם חדווה אמיתית‪ ,‬עם מסירה נכונה של רוח‬
‫השירים‪ ,‬של החופש שלהם‪ ,‬של היופי והממזריות שבהם‪.‬‬
‫'רציתי לי ארנבת קטנה ומאוזנבת'‪ .‬איזה יופי של המצאה!‬
‫'באמצע ‪ /‬על אחת המדרגות ‪ /‬יושב אני‪ / .‬אין עוד כמוה‬
‫‪ /‬כמדומ‪ / ...‬ני'‪ .‬אדיר‪' .‬לפעמים יש ונדמלך‪ ,‬כי היֹה נהייתי‬
‫למלך‪ '.‬המחשב מסמן לי מתחת ל'נדמלך' קו אדום לאות‬
‫שגיאה‪ .‬בשבילי היא לא שגיאה‪ .‬היא המצאה שירית‪ .‬כמוה‬
‫ּ‬
‫מתפגשים'‪' .‬דובים‬
‫'עכברוני הקטכזית'‪' ,‬איפה שהרחובות‬
‫מדוביים'‪ ,‬ו'אלה השדים תמיד מתפחדים‪'...‬‬
‫אגב‪ ,‬בהקדמה לתרגום הספר הראשון כותב אורלנד‬
‫לקורא הצעיר על השינויים שערך ועל השמות והנופים‬
‫המקומיים שהזריק לשירים‪ ,‬כדי שהקוראים יחושו בהם יותר‬
‫בבית‪ ,‬ובסוף כותב‪" :‬הכתיב העברי ה'משובש'‪ ,‬הניתן פה‬
‫ושם‪ַ ,‬אל ִתלמדו ממנו ואל תראו למוריכם‪ .‬מעשה־שעשועים‬
‫הוא בלבד‪ ,‬לבדח דעתכם ולהזכירכם כי כך דיברתם פעם"‪.‬‬
‫מלבד אורלנד תרגמה את שני ספרי השירה של מילן‬
‫אורה מורג (מחברות לספרות ‪ .)1993 ,1989‬שירים אחדים‬
‫תורגמו על־ידי בני הנדל והופיעו בכתב העת 'פרוזה' (יוני‬
‫‪‬‬
‫‪ .)1988‬‬
‫‪ 2015.indb 48‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫ד"ר דיתי רונן‬
‫על תנועת ההליכה ביצירתו‬
‫של אביחי קמחי‬
‫לרגל צאת הספר "הולך בירושלים"‪,‬‬
‫הוצאת "קשב לשירה"‪2015 ,‬‬
‫ב‬
‫רשימה קצרה זו אטען שפעולת ההליכה מהווה מרכיב‬
‫מרכזי חשוב‪ ,‬משמעותי ומהותי ביצירתו של קמחי‪.‬‬
‫חשיבותה ומשמעותה של ההליכה‪ ,‬באים לידי ביטוי בשמו‪,‬‬
‫בחזותו‪ ,‬במבנהו ובותכנו של הספר‪ .‬בשל קוצר היריעה אבחן‬
‫את פעולת ההליכה כפי שהיא משתקפת רק באחד ממרכיביו‬
‫של הספר — בשמו‪ ,‬וגם זאת אעשה רק בהתייחס למושג‬
‫ההליכה‪ ,‬ובהתעלם מהעובדה שמדובר בהליכה בירושלים‪,‬‬
‫עיר הקודש‪ ,‬עיר הולדתו ומקום מגוריו של המשורר‪.‬‬
‫שם הספר מתאר‪ ,‬כאמור‪ ,‬פעולת הליכה‪ ,‬שהיא לכאורה‬
‫פעולה פשוטה‪ ,‬יומיומית‪ ,‬צפויה ונורמטיבית‪ .‬בה בעת‪,‬‬
‫הוא גם פורש בפני הקורא היסטוריה אישית וקולקטיבית‪,‬‬
‫שמחזיקה שכבות ורבדים של פרשנויות קריאה עמוקות‬
‫ורחבות של הטקסט המילולי והוויזואלי‪.‬‬
‫מצד שמו של הספר (ומצדדים ביוגרפיים נוספים) ומצד‬
‫עצם פעולת ההליכה המתבצעת בו‪ ,‬הולך בירושלים‪ ,‬מזכיר‬
‫לקורא את שמות ספריו הקודמים של קמחי‪ :‬ללכת (שירה‪,‬‬
‫הוצאת צור אות‪ )2012 ,‬ולנווט לבד בחושך (שירה‪ ,‬הוצאת‬
‫כרמל‪/‬עמדה‪ .)2013 ,‬עיון ובחינה של שם הספר ושל פעולת‬
‫ההליכה המתקיימת בו‪ ,‬מחייבים‪ ,‬לכן‪ ,‬התבוננות גם בהליכה‬
‫המתקיימת בשני ספרי השירה שקדמו להליכה הנוכחית‪,‬‬
‫באופייה של הליכה זו ובנסיבותיה‪.‬‬
‫בשירו ללכת (עמ' ‪ ,)13‬השיר שנתן את שמו לספר שיריו‬
‫הראשון של קמחי‪ ,‬אומר המשורר‪:‬‬
‫ָ"היִ ִיתי ּ ַפ ַעם ֵמת ְמ ַה ֵ ּל ְך ‪ /‬וְ ֵה ַ ּצ ְצ ִּתי ְּבמוֹ ְדעוֹ ת ַההוֹ לְ כִ ים ‪/‬‬
‫ִמי ְּב ֵ ׂשיבָ ה טוֹ בָ ה‪ִ ,‬מי ְּב ֶט ֶרם ֵעת ‪ /‬ו ִּמי ְּביִ ּסו ִּרים ְמ ָמ ְר ִקים ‪/‬‬
‫ּולְ יָ ִדי ָהלְ כ ּו ֲאנָ ׁ ִשים ַח ִ ּיים‪".‬‬
‫‬
‫השיר מתאר בגוף ראשון את הליכת המת החי‪ .‬זוהי הליכה‪,‬‬
‫שבמהלכה סוקר המת החי את המתים עמו ואת החיים עמו‪.‬‬
‫זו אינה הליכה של החי‪ ,‬ואינה הליכה של המת‪ .‬זוהי הליכה‬
‫שמקיימת בתוכה בו זמנית את שני העולמות‪ ,‬זה של החיים‬
‫‪25/03/2015 11:27:47‬‬
‫וזה של המוות‪ .‬הליכה שחווה את הקיום כטנטטיבי‪ ,‬מנקודת‬
‫מבט סיפית‪ ,‬שמתקיימת על קו הגבול הדק שבין החיים לבין‬
‫המוות‪ .‬קיום זה מכיל‪ ,‬בהתבוננותו‪ ,‬גם את נקודת מבטן הנמוכה‬
‫של העיניים המתות וגם את נקודת מבטן הגבוהה של העיניים‬
‫החיות‪ .‬בספרו ללכת‪ ,‬עוסק אביחי בהליכה פסיבית‪ ,‬שפופה‪,‬‬
‫מטולטלת‪ ,‬שדופה ומרוקנת‪ ,‬של חידלון‪ ,‬הליכה שפוסעת על‬
‫הסף שבין העולם הזה לעולם הבא‪ ,‬נופלת וקמה בין שני העולם‪.‬‬
‫בספר שיריו השני של קמחי‪ ,‬לנווט לבד בחושך‪ ,‬פעולת‬
‫הניווט היא פעולת הליכה‪ ,‬שמתבצעת בחושך‪ .‬בשירו תכלית‬
‫(עמ' ‪ )26‬אומר קמחי‪:‬‬
‫‬
‫"מ ָּמה ֲאנִ י ְמבַ ֵ ּק ׁש לְ ִה ָ ּג ֵאל ‪ַ /‬מה ּו ַה ּ ְפ ָרס ׁ ֶש ֻ ּי ֲענָ ק לִ י ‪/‬‬
‫ִ‬
‫ְּכ ׁ ֶש ֶא ֱח ֶצה ֶאת ַקו ַה ְ ּג ָמר? ‪ֲ //‬ה ֵרי ַרק ָר ִצ ִיתי לָ לֶ כֶ ת"‪.‬‬
‫ההליכה כאן היא הליכה הישרדותית‪ .‬היא כבר לא טנטטיבית‪,‬‬
‫והיא כבר לא סיפית‪ .‬היא שייכת לעולם החיים‪ ,‬ויש לה כיוון‪:‬‬
‫הכיוון הוא של חיים‪ .‬קמחי שואף להמשיך ללכת‪ ,‬מתוך אותו‬
‫רצון שמבקש להמשיך לחיות‪ .‬משמעות השורה "הרי רק רציתי‬
‫ללכת" היא "הרי רק רציתי לחיות"‪ .‬לנווט לבד בחושך מתווה‬
‫הליכה שמטרתה חיים‪ ,‬למרות החושך‪ ,‬למרות הבדידות‪ .‬השגת‬
‫המטרה כרוכה בקשיים רבים — החושך מסמן את תנאי הפתיחה‬
‫הבלתי אפשריים; הבדידות — את הקושי של הפרט בהתמודדות‬
‫עם תנאי הפתיחה הקשים; הניווט — את החיפוש ואת המאבק‪,‬‬
‫כל זאת עד להגעה ליעד‪ ,‬קרי להישרדות‪ .‬זוהי הליכה נחושה‬
‫לקראת חיים‪ ,‬שכרוכה בהתמודדות עם קשיים רבים‪.‬‬
‫בספר שיריו השלישי‪ ,‬הולך בירושלים‪ ,‬פעולת ההליכה‬
‫משולה לפעולת החיים‪ .‬ההליכה היא הביטוי לחיים‪ .‬היא כבר‬
‫פעולה נורמטיבית‪ ,‬פיזית‪ ,‬שיש עמה חיים‪ ,‬שמייצגת חיים‬
‫ומעידה על חיים‪ .‬אין צורך כעת במאבקים‪ ,‬אין צורך כעת‬
‫בהישרדות‪ .‬הספר עסוק בחיים עצמם‪ .‬חיים אלה מתקיימים‬
‫בתווך שבין המתים ששכלנו בעבר והם כבר אינם עמנו‪ ,‬לבין‬
‫המתים שנהיה בעתיד‪ ,‬ואולם נוכחותו של המוות‪ ,‬אחרי‬
‫החיים ולפניהם‪ ,‬אינה מעיבה על החיים עצמם‪.‬‬
‫בשירו המרתק ירושלים (עמ' ‪ ,)16‬מתאר קמחי חזון של‬
‫התייחדות זוגית קוסמית‪ ,‬שמתבטאת בשילוב של ירושלים‬
‫של מעלה עם ירושלים של מטה כעיר שחוברה לה יחדיו‪.‬‬
‫בשיר זה אומר המשורר‪:‬‬
‫‬
‫ֲ"אנִ י ֶא ְת ַה ֵ ּל ְך ִּבירו ׁ ָּשלַ יִ ם ׁ ֶשל ַמ ָּטה"‬
‫קמחי מבקש להלך כאחד האדם בירושלים של מטה — ‪‬‬
‫בירושלים היומיומית‪ ,‬הגשמית‪ ,‬של השוק‪ ,‬הכיכר‪ ,‬הרחובות‪,‬‬
‫‪49‬‬
‫‪ 2015.indb 49‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫הסמטאות‪ ,‬שאון התנועה; או‪ ,‬כאפשרות אחרת‪ ,‬בירושלים‬
‫שנחשפה מתחת לעיר העתיקה‪ ,‬כלומר ירושלים הסמויה מן‬
‫העין‪ ,‬של המנהרות‪ ,‬המערות‪ ,‬הבורות והחללים החשוכים‬
‫והמסתוריים‪.‬‬
‫בספר שיריו השלישי‪ ,‬קמחי מבקש להתהלך בירושלים‬
‫הקיומית‪ ,‬הפיזית‪ ,‬הגשמית (גם אם היא מהווה כינוי לנפש‬
‫האדם)‪ ,‬כאחד האדם החי‪ ,‬המתהלך בין החיים‪ .‬זוהי הליכה‬
‫נורמטיבית‪ ,‬שמשקפת את מהלך החיים‪ ,‬תוך שהיא רואה‬
‫ומתבוננת ומתמזגת במתרחש סביבה‪ .‬מדובר בהליכה מרובדת‪,‬‬
‫מלאה‪ ,‬ערנית ורגישה‪ .‬הולך בירושלים הוא ספר מורכב‪,‬‬
‫שפעולת ההליכה בו משולה לפעולת ההליכה במסלול החיים‪,‬‬
‫ולפעולת החיים עצמם‪ .‬זהו‪ ,‬על כן‪ ,‬ספר מגוון מאוד‪ ,‬שכולל‬
‫שירי אהבה לאישה ולירושלים (שלעתים מתחלפות זו עם זו)‪,‬‬
‫שירי געגועים להורים ולמשפחה‪ ,‬שירי מחאה‪ ,‬שירים ארס־‬
‫פואטיים ועוד‪ .‬גם אם ניכרים בספר אותות המחלה‪ ,‬הקול‬
‫השולט בספר הוא קול נוכח‪ ,‬בטוח בעצמו‪ ,‬מעורב‪ ,‬אכפתי‬
‫ונוגע‪ ,‬בעל טון תיאורי לירי‪ ,‬שיש עמו גם קבלת הדין‪ ,‬כזה‬
‫שהשלים מהלך‪ ,‬ועתה הוא שלם עם גורלו‪.‬‬
‫שלושת אופני ההליכה השונים‪ ,‬והמעבר ביניהם‪ ,‬מעוגנים‬
‫בביוגרפיה של המשורר‪ :‬ההליכה הסיזיפית‪ ,‬חסרת הכיוון‪,‬‬
‫של ללכת‪ ,‬שנכתב במהלך התמודדות הרת גורל עם מחלת‬
‫הסרטן; ההליכה ההישרדותית‪ ,‬תאבת החיים‪ ,‬של לנווט לבד‬
‫בחושך‪ ,‬שנכתב בסמוך לסיום הטיפולים ובתהליך ההחלמה‬
‫מהמחלה; והליכת החיים הזקופה והבטוחה‪ ,‬של הולך‬
‫בירושלים‪ ,‬שנכתב ממקום נורמטיבי‪.‬‬
‫ברשימה קצרה זו בחנתי רק את תנועת ההליכה‪ ,‬כפי‬
‫שהיא באה לידי ביטוי בשמו של ספר שיריו השלישי של‬
‫אביחי קמחי הולך בירושלים ובשמות שני ספרי שיריו‬
‫הקודמים‪ .‬ובטרם אסיים את התייחסותי להיבט ההליכה‬
‫ביצירתו של קמחי‪ ,‬אבקש להביא קטע‪ ,‬לכאורה מצוטט‪,‬‬
‫מתוך השיר אלמונית (עמ' ‪ ,)38‬בו המשורר מביא בתמצות‬
‫את כל מהלך ההליכה‪:‬‬
‫‬
‫‪50‬‬
‫"שלוֹ ׁ ִשים ׁ ָשנָ ה ‪ /‬יִ ַחלְ ִּתי לְ ׁש ּובֵ ְך ‪ַ /‬ה ּיוֹ ם ִּב ּ ְ ׂשר ּו לִ י ‪/‬‬
‫ְׁ‬
‫ְ‬
‫ְ‬
‫ַעל לֶ כְ ֵּתך ‪ /‬הוֹ לֵ ך לְ ַד ְר ִּכי"‬
‫שורה זו מבטאת היטב ובפשטות את משמעותה‪ ,‬מורכבותה‬
‫ועומקה של פעולת ההליכה על היבטיה השונים ביצירתו של‬
‫קמחי‪ .‬חשיבותה של פעולת ההליכה ביצירתו משתקפת גם‬
‫בחזותו של הספר (הדימוי של תומר אפלבאום על גבי חזית‬
‫הכריכה)‪ ,‬במבנה הספר וכמובן בתוכנו‪ .‬למרכיבים אלה ראוי‬
‫‪‬‬
‫להתייחס ברשימות נפרדות‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:47‬‬
‫ד"ר זלאטע זרצקי‬
‫תעמולה או דו־יצירה?*‬
‫ויכוח על ערכי התיאטרון‬
‫ב‬
‫איזו מידה משפיעה האידיאולוגיה על החזותי‬
‫והוויזואלי? באילו תנאים יצירה הופכת לאירוע רוחני‬
‫חשוב לכולנו?‬
‫"אני לא יכול למכור את ההצגה 'דוחקי הקץ'!" התרעם‬
‫הבימאי‪ ,‬רוני ניניו‪ ,‬בכנס "במאי — אקטיביסט" בפסטיבל עכו‪,‬‬
‫"אף אחד לא קונה אותה!" את הטקסט‪ ,‬המציג את פרשת‬
‫ברוך גולדשטיין כתולדה מהסתת רבנים‪ ,‬כתב מוטי לרנר‪,‬‬
‫שמאמין בתיאטרון פוליטי האמור להוביל את הקהל למסקנה‬
‫המתבקשת‪ .‬דיון עליו פרץ בפסטיבל עכו ‪.2014‬‬
‫"דוחקי הקץ" על פי מיתי לרנר‪ ,‬במאי רוני ניניו‪ ,‬תיאטון "חאן"‪ ,‬ירושלים‬
‫העלילה הייתה רק אילוסטרציה להשקפת המחזאי‪.‬‬
‫אב‪ ,‬שחזר בשאלה‪ ,‬נדהם שבנו בחר להתחפש בפורים‬
‫לרוצח הערבים‪ .‬הוא החליט לכתוב מחזה‪ ,‬ופונה באמצעות‬
‫השחקנים אל הצופים כדי לעורר את כולם‪ .‬העלילה‬
‫מתפתחת מקצועית בסגנון ה"חאן" הירושלמי בגבול שבין‬
‫* פרסום המאמר הזה הוא בבחינת ניסוי‪ ,‬שכן כתב העת שלנו מתרכז‬
‫בעיקר בשירה‪ ,‬סיפורת‪ ,‬מחקר וביקורת ספרותית‪ .‬ואילו לנושאי‬
‫תיאטרון יש כתב עת מיוחד‪ .‬מביני דבר מתבקשים לעיין ולהביע‬
‫דעה‪.‬‬
‫‪ 2015.indb 50‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫מציאות לבדיון‪ .‬ההורה הסובל (רון ניר) בא לחדר חזרות על‬
‫הבמה ומנסה להביע את רגשותיו בפני הנוכחים באולם —‬
‫הקהל והאמנים‪ ,‬שלדעתו אינם ערים ולא מגיבים לסכנה‪.‬‬
‫בראשית מפריד "קיר" בין הלהקה לאולם‪ ,‬ובמהלכה הוא‬
‫נשבר‪ .‬ה"אב" (רון ניר)‪ ,‬האלטר־אגו של לרנר עצמו‪ ,‬פורץ‬
‫לנגד עינינו את כל הגבולות בתהליך ה"כתיבה"‪ .‬כדי להמחיש‬
‫את השקפתו הוא בוחר ציטוטים מטקסטים דתיים ("תורת‬
‫המלך"‪" ,‬ברוך הגבר") היכולים לעורר השראה ולהצדיק רצח‬
‫לא יהודים‪ .‬להעצמת העניין מוקרנים הדברים על מסך‪ ,‬אלא‬
‫שהם הוצאו מהקשריהם של ההלכה וההיסטוריה היהודית‪,‬‬
‫ובפרט ממלחמת ההישרדות של ימינו‪ .‬אין במחזה שום דיון‪,‬‬
‫אלא רק תוכחות חד־צדדיות‪.‬‬
‫לפנינו פוסטר ללא ההתעמקות ברוח הדמויות‪ ,‬שהיא‬
‫תנאי הכרחי ליצירה על במה‪.‬‬
‫השחקנים "שאינם יוצאים מחדר החזרות"‪ ,‬משחקים את‬
‫תפקידיהם באופן רומז‪ ,‬מטושטש‪ ,‬כדי להציג את ספקותיהם‪,‬‬
‫שנעלמים בהדרגה‪ .‬המחזה הופך להתגלמות "מציאות"‪ ,‬וארז‬
‫צפריר הופך לנגד עינינו ל"ברוך גולדשטיין"‪ .‬הוא מניף רובה‪,‬‬
‫וצועק בעיניים דומעות ומבט של אינטלקטואל‪ ,‬שזכותו‬
‫להחליט מי לחיים ומי למוות‪ .‬הרופא שטיפל במסירות ביהודי‬
‫חברון‪ ,‬הופך לנגד עינינו למפלצת רצחנית במדי צה"ל‪ .‬ההצגה‪,‬‬
‫שנבנתה במיומנות גבוהה‪ ,‬הייתה מכוונת רק לגרום פלצות‪.‬‬
‫אבל אינה משכנעת‪ ,‬כי היא נשמעת כשקר אמנותי‪ .‬בפרט‬
‫שה"בן" (איתי זבולון) מתפרץ על אביו ואומר שלהגשמת‬
‫הרעיון‪" ,‬אם יצטרך‪ ,‬לא יהסס להרוג גם אותו"‪ .‬המסר הוא‬
‫שנאמני הרוצח — חברי תנועת "תג מחיר" — הם דור אבוד‬
‫להוריהם‪ ...‬עם המים נשפך גם התינוק; החשיבה הסכמטית‪,‬‬
‫התעמולתית‪ ,‬והדמויות הפלקטיות הרסו את הרושם האמנותי‪.‬‬
‫תעמולה לעמדה פוליטית יכולה להיות איכותית‪ ,‬אם‬
‫המחזה פונה לצופים בגובה העיניים‪ ,‬סוחף אותם לתהליך‬
‫ההיסטורי‪ .‬תיאטרון כזה נולד תמיד במרחב שבין הבימה‬
‫לאולם‪ ,‬כמו פריקת חשמל במפגש בין דמויות‪ ,‬בין דעות‬
‫שונות‪ .‬הוא מקדם ואינו מחרחר אש שנאה לאחיך‪...‬‬
‫עם כל הכבוד‪ ,‬הצופים בהצגה‪ ,‬והמאזינים בכנס לצעקות‬
‫הבמאי‪ ,‬נשארו אדישים‪.‬‬
‫מרכז התיאטרון האלטרנטיבי משלומי הציג את "קופסה‬
‫שחורה" המוזרה‪ .‬פבלו זלצמן‪ ,‬פאנצ'ו אדלברג ופביאן פיטוסי‬
‫יצרו אירוע — חזיון לגמרי מפתיע‪ .‬על דברים החולפים במוח‬
‫של אדם גוסס ממחלה קטלנית‪ .‬המופע‪ ,‬כנהוג כאן‪ ,‬הוצג‬
‫בקרבה ישירה לצופים‪ .‬זו הייתה הזמנה למסע לעמקי נשמה‬
‫מסתלקת מהעולם‪ ,‬ולכן רואה את הנסתר‪ .‬וכולנו נחשפנו‬
‫להמראה בזכות השפה האמנותית המיוחדת‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:47‬‬
‫"קופסה שחורה" של קבוצת תיאטרון אלטרנטיבי מי שלומי‬
‫כל פרט של החלל היה אסוציאטיבי‪ ,‬משמעותי בגבול‬
‫שבין המציאות לתיאטרון‪ .‬בתוך במה סגורה כקופסה שחורה‪,‬‬
‫כמו במסגרת סרט קרוע‪ ,‬התהוו עיניים‪ ,‬ידיים‪ ,‬שיער של‬
‫המשתתפים בסיפור עברו של הגוסס (פבלו זלצמן)‪ .‬נולדים‬
‫כאילו ממחשבותיו של איש המנסה להיאחז ביקר‪ .‬פרי מנגו‬
‫מונח על גוף אדם‪ ,‬כגזר דין‪ .‬הקרבה נועדה לעורר תחושה‬
‫לסכנה מהמצב שכל אחד מאתנו יכול להיות בו‪ .‬ראינו פיזית‬
‫בקפיצות אקרובטיות את אי־היכולת לפרוץ מהמחלה‪ ,‬כמו‬
‫מבית סוהר‪ :‬השחקנים זינקו אל הקיר השחור‪ ,‬כמו על חומת‬
‫מבצר וצנחו לתהום שחורה‪ ,‬מדגישים בעליל את אכזריות‬
‫הגורל‪.‬‬
‫תחת מיטת החולה הסתתרה ילדה‪ ,‬כאילו דמות מילדותו‪.‬‬
‫היא המריאה משם כדי לרקוד כפרפר ובסוף — להתאיין‪.‬‬
‫הדו־שיח שבין הגוסס למוות המתקרב (מגדלנה קליין)‬
‫הופסק על ידי זיכרון תשוקת הנעורים שצצה לפתע לצד‬
‫הנידון (אדווה לוי)‪ .‬וכמו המנון לחיים חלף דרך המסך המלא‬
‫הנמר הכביר — כך ראה את עצמו כאיש צעיר‪ ,‬שלא הסכים‬
‫לגזר דינו האכזרי‪ ,‬ולכן הסתלק מהעולם לא כמסכן‪ ,‬אלא‬
‫כגיבור הנאבק עם הזיקנה המכוערת‪.‬‬
‫זה היה אקט יצירתי נועז שהרחיב את גבולות הקליטה‬
‫והתחושה‪ .‬תשומת לב הצופה הוסטה ללא הרף‪ ,‬וכך הוא‬
‫נאלץ להגיב בהתאם! הפעולה לא נועדה לעצלנים רוחנית‪,‬‬
‫שהתרגלו להיות כמו כבשים מולכים על ידי רועה‪ .‬כאן‬
‫נדרש קהל אמיץ! התקשורת הדיגיטלית בצירוף שחקן חי‬
‫וחושב גרמה לדו־שיח ללא פשרות עם הצופה‪ ,‬שהוזמן לקרב‬
‫אינטלקטואלי עם התיאטרון‪.‬‬
‫דודו מעיין‪ ,‬מייסד הלהקה ויועץ ההפקה‪ ,‬מאמין שאמנות‬
‫‪‬‬
‫‪51‬‬
‫‪ 2015.indb 51‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫"פולחן נהרין"‪ ,‬מחול — רובי אדלמן‪ ,‬מנהל הפסטיבל "מחול שלם"‪ ,‬ירושלים‬
‫‪52‬‬
‫הבמה נועדה "להיות תמיד על קצה המציאות‪ ,‬לצמוח ממנה‬
‫למען שינויה"‪ .‬לכן בכל מחזה‪ ,‬בפרט באחרון‪ ,‬מתחוללת‬
‫מטמורפוזה של החלל‪ ,‬המניעה כל אחד מהצופים — לא‬
‫כאובייקט אלא כסובייקט באירועים הלאומיים — מדינת‬
‫ישראל המאבדת את בניה במלחמות אינסופיות‪.‬‬
‫התיאטרון האלטרנטיבי של שלומי צועד במסע של‬
‫חיפוש בלתי מתפשר אחרי אמת אקטואלית‪ .‬זהו אנסמבל‬
‫של תמימי דעים‪ ,‬שכל חבר בו תורם ב"רכיבה אל הלא נודע"‪:‬‬
‫"תעצור! אתה טועה‪" "...‬איפה אתה עכשיו?" אלה ההיגדים‬
‫שהתיאטרון בוחן ושוקל ביחד עם הקהל המוזמן בכל פעם‬
‫למסע לגילוי מה שנסתר ב"קופסה השחורה‪".‬‬
‫תיאטרון אפשרי רק כיצירה דו־צדדית האקטיבית — דיון‬
‫בלשונו של הלב המשותף‪.‬‬
‫אבל איך למצוא את הדרך אל לב זה? איפה נמצא מקור‬
‫האמנות הכובש ללא דיבור מיותר?‬
‫לגישוש אחר "אבן השתייה" — ראש פינה — עיקרון‬
‫ההשראה‪ ,‬הוקדש בפסטיבל ירושלמי "מחול שלם"‪ ,‬טקסט‬
‫בימתי של רובי אדלמן — "פולחן נהרין"‪.‬‬
‫החשיבה האודיו־ויזואלית של רובי אדלמן ב"פולחן‬
‫נהרין" נראתה כהתגלות תנועתית פסיכו־פיזית‪ ,‬שאפשרית‬
‫רק כאן בישראל‪ ,‬ובמיוחד בירושלים‪ .‬על המסך הגדול‬
‫יהודי דתי עם זקן וכיפה צועד אחור כמו מתוך הקהל‪ ,‬פניו‬
‫מוצלות‪ .‬שאלותיו הבוערות לא נענו בבית הכנסת‪ ,‬אז הוא‬
‫מתקרב לכותל המערבי‪ ,‬ונמלט מההמון להר הזיתים לשם‬
‫התבודדות‪ .‬הוא מסתתר בין המצבות‪ ,‬יורד על ברכיו‪ ,‬פורש‬
‫זרועותיו בבקשת עזרה אל מי שנותן את כל התשובות‪.‬‬
‫ולפתע‪ ,‬כאילו להצלתו‪ ,‬צצים שלושה זוגות רגליים בשחור‪,‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:48‬‬
‫כמו אותות ומופתים‪ .‬מבטו של דורש האמת פונה אליהן‪,‬‬
‫והישר אל הצופים‪ ,‬ואנו מגלים כי הסובל מחשיכה רוחנית‬
‫הוא רובי אדלמן עצמו‪ .‬באולמות "מוסררה" ביחד עם שלוש‬
‫המלאכיות השחורות‪ ,‬הוא מתחיל לנסות עבודת קודש‬
‫בתנועה‪ ,‬כי בשבילו זו שפת האמת היחידה! מחשבתו‬
‫מתלכדת בבשרן ונטמעת במציאות הפיזית על הבמה‪ .‬גילי‬
‫אינגלס‪ ,‬טל בנארי‪ ,‬סופיה קרנץ יוצאות מהמסך ומגישות‬
‫לקהל אקסטזה‪ ,‬נשמה יתרה‪ ,‬חזון אלוהי — הדרך היחידה‬
‫לאמן המחפש תשובה‪ ,‬אך תמיד לא מסופק‪ .‬באופן טבעי‬
‫הפעולה נמשכת על המסך‪ ,‬שעליו הכוריאוגרף ממשיך לחפש‬
‫את המשמעות של היומיומי‪ ,‬ועולה להר הבית‪ .‬בהתחלה הוא‬
‫נהנה מהרמוניה של יופי ושלווה‪ ,‬אף שהמצלמה רושמת את‬
‫מבטי השנאה ל"זר"‪ ,‬המחלחלים כמו קרני לייזר אל מסגד‬
‫אל־אקצה‪ ,‬שמכיל את קודש הקודשים הפרטי של היהודי‪.‬‬
‫לפתע הקהל נרתע מהבלתי צפוי‪ .‬על המסך מתפוצצת כיפת‬
‫הסלע הזהובה‪ ,‬כאילו בכוח רצונו של האמן‪ ,‬ומעל הריסותיה‬
‫קם וצומח דיוקנו העצום של נהרין — כמו גורו של המחול‬
‫הישראלי המודרני‪ ,‬הנביא והמושיע‪.‬‬
‫על הרקע הזה מציג אדלמן טקסט תנועתי עם נגיעות‬
‫קבליות‪ .‬שלוש המלאכיות בטריקו צהוב עם הדפסים‬
‫שחורים‪ ,‬המזכירים את "בית"ר ירושלים"‪ ,‬פנו ל"משיח"‬
‫בטכס פולחני‪ .‬על חזיותיהן יד עם אגרוף בתוך מגן דוד שחור‬
‫על צהוב — סמל תנועת "כ"ך" האסורה‪.‬‬
‫החשיבה הפלסטית מוקדשת לנהרין כאל מורה דרך‪,‬‬
‫ולסיכום הטכס — הרקדניות מכשפות את קהל בקריאות‬
‫"גע! גע! גע!"‪ ,‬כי התקווה נמצאת בקונטקט — בהקשר של‬
‫לב אל לב!‬
‫אף שאדלמן התכוון להעביר מסר אירוני על תנועות‬
‫משיחיות לקהל רציונלי‪ ,‬ללגלג על ההמונים המחפשים‬
‫אלילים חדשים‪" ,‬לזרוע גרעיני ספקות" — התוצאה הייתה‬
‫אחרת‪ .‬לא סאטירה על טכסי סגידה ליחידים נוצרה כאן‪ ,‬אלא‬
‫המנון לאמן‪ ,‬המגלה בייסורי היצירה אמת רוחנית אוטנטית‬
‫של יהודי גאה‪.‬‬
‫"אני לא פוליטיקאי‪ ,‬אך לי חשוב להציג איך אני חווה את‬
‫שילוב הסצנה החברתית והאמנותית‪ ,‬שאני חי בה‪ .‬מטרתנו‬
‫לחקור את הלא מובן מאליו‪"...‬‬
‫אומנות אמיתית אינה זקוקה לתוקפנות‪ ,‬לשימוש‬
‫בעיתונות זולה‪ ,‬למניפולציה כלפי הקהל‪ .‬שפת האומנות‬
‫נוצרת מהשתלבות המקצוענות אירופאית‪ ,‬הפולחן והמסורת‬
‫והעמקת התת־מודע היהודי ברב־שיח מפרה‪.‬‬
‫הצופה החדש אינו כבשה מודרכת‪ ,‬אלא ישות עצמאית‪,‬‬
‫‪‬‬
‫בעלת יכולת לקלוט את חזיונות האמן‪.‬‬
‫‪ 2015.indb 52‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫בלפור חקק‬
‫מקדוניה ֵמניב שירים יפים*‬
‫האגם של ֵ‬
‫"משירת מקדוניה"‪ ,‬אסופת שירים מתורגמים‪ ,‬מתרגם‪:‬‬
‫אביב עקרוני‪ ,‬הוצאת צור אות‪ 78 ,2012 ,‬עמ'‬
‫ב‬
‫דרך כלל‪ ,‬בתרגום שירה מנסים לדייק עד כמה שאפשר‬
‫ולהעביר את תוכן השיר בשלימותו‪ .‬זה לא תרגום של‬
‫דיבור‪ ,‬כפי שאנו נתקלים בכנסים‪ .‬בשירה אפילו אם המתרגם‬
‫נתקל בשפת דיבור או לשון רחוב‪ ,‬הוא מנסה למצוא לה‬
‫חלופה‪ ,‬כדי שהקורא יבין את רוח הדברים בשיר‪.‬‬
‫ד"ר אביב עקרוני פרסם בעבר סידרה של אסופות‬
‫שירים מתורגמים‪ ,‬בת שלושה חלקים‪ .‬בציור קוראים לזה‬
‫טריפטיכון‪ .‬בשירה אין לזה שם‪ .‬רצף האנתולוגיות כולל את‪:‬‬
‫"גלקסיה" "שביל החלב" וגם‪ ,‬ערפיליות"‪ .‬הפעם הוא פרסם‬
‫את האסופה‪ :‬משירת מקדוניה‪ .‬ניכר שהוא מאוהב בשירה‬
‫המקדונית‪ ,‬ולא בכדי — השירים מרגשים ומרתקים‪.‬‬
‫הנה שיר מתוך האנתולוגיה של שירי מקדוניה‪:‬‬
‫זהו פרק הפתיחה בפואמה‪" :‬חתונה מקדונית"‪ ,‬מאת‬
‫פטרה אנדרייבסקי‪.‬‬
‫המשורר ֶ‬
‫ָהלַ כְ נ ּו לְ בֵ ית ַה ְ ּקבָ רוֹ ת‬
‫ְּב ֻת ּ ִפים ּובִ ְמ ִצלְ ַּתיִ ם‬
‫וְ ִהזְ ַמ ּנ ּו ֶאת ַה ֵּמ ִתים‬
‫לְ ִה ׁ ְש ַּת ֵּתף ַּב ֲח ֻת ָ ּנ ֵתנ ּו‬
‫וְ לֹא לִ ׁ ְשכּ ַֹח‪.‬‬
‫וְ כֻ ָ ּלם נִ ְמ ָצ ִאים ָּכאן ַעכְ ׁ ָשו‪,‬‬
‫יְ ׁש ּובִ ים ְּב ֶח ֶדר לָ בָ ן ַּכ ּׁ ֶשלֶ ג‪,‬‬
‫ֵאינֶ ּנ ּו יְ כוֹ לִ ים לִ ְראוֹ ָתם‪,‬‬
‫ַא ְך ֵהם יְ כוֹ לִ ים לִ ְראוֹ ת אוֹ ָתנוּ‪.‬‬
‫ֵהם עוֹ בְ ִרים זֶ ה לְ יַ ד זֶ ה וּבוֹ ְצ ִעים ֶאת ַה ֶ ּל ֶחם‬
‫ישים ַּב ְ ּגבִ ִיעים ּובַ ַּכ ּפוֹ ת‪,‬‬
‫ַמ ִ ּק ׁ ִ‬
‫א ּולַ י ֵהם ּבוֹ כִ ים וְ רוֹ ְק ִדים‪,‬‬
‫וְ ָאנ ּו הוֹ לְ כִ ים ְּב ִע ְקבוֹ ֵת ֶיהם‪,‬‬
‫חוֹ זְ ִרים ַעל ַצ ֲע ֵד ֶיהם‬
‫* המאמר מבוסס על נאום לאירוע ספרותי‪ :‬באירוע בבית הסופר בתל‬
‫אביב‪ ,‬במעמד שגריר מקדוניה בישראל‪ ,‬מר פאיו אבירוביץ‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:48‬‬
‫בחרתי לפתוח דווקא בשיר זה‪,‬‬
‫והפתיחה שלי אינה מקרית‪:‬‬
‫היא מבטאת משהו מרוח‬
‫השירה המקדונית המחוברת‬
‫אל האפוסים הקדומים‪ ,‬אל‬
‫הסיפורים על האבות המייסדים‬
‫של העם והמסורות התרבותיות‬
‫ואל ההווי הכנסייתי המלווה‬
‫בקביעות את החיים בכפרי‬
‫מקדוניה‪ .‬המנהג של ביקור‬
‫בבית הקברות לבקש את ברכת המתים לחתונה קיים גם‬
‫טרה אנדרייבסקי הסצנה‬
‫בקהילות יהודיות רבות‪ .‬בשיר של ּפ ֶ‬
‫היא מצמררת‪ :‬האורחים בחתונה הם המתים‪ ,‬שהרי הם‬
‫האבות המייסדים של הדור המתחתן ומקים להם דור המשך‪.‬‬
‫ואלה החיים בהווה חשים בכל רגע ורגע בזמן החתונה את‬
‫קולות בציעת הלחם‪ ,‬את שקשוק הגביעים והכפות‪ ,‬את הבכי‬
‫והריקודים של המתים הנוכחים בטקס הכלולות המתרחש‬
‫בהווה‪ .‬והחיים בהווה לא רק שאינם מתכחשים למתים ואינם‬
‫נרתעים מנוכחותם באירוע החתונה‪ ,‬האנשים בהווה אומרים‪:‬‬
‫ָאנ ּו הוֹ לְ כִ ים ְּב ִע ְקבוֹ ֵת ֶיהם‪,‬‬
‫חוֹ זְ ִרים ַעל ַצ ֲע ֵד ֶיהם‬
‫כל עוד הייתה הרפובליקה של יוגוסלביה (‪,)Jugoslavija‬‬
‫הייתה מקדוניה אחת המדינות בתוך הרפובליקה‪ .‬משמעות‬
‫השם‪ :‬ארץ הסלבים הדרומיים‪ .‬נכללו בה החל מ־‪ 1945‬שש‬
‫רפובליקות שהתקבצו למדינה אחת בשם יוגוסלביה‪ :‬סרביה‪,‬‬
‫קרואטיה‪ ,‬סלובניה‪ ,‬בוסניה־הרצגובינה‪ ,‬מונטנגרו ומקדוניה‪.‬‬
‫הגעתי לקונגרס השירה בבלגרד בסרביה‪ ,‬כשעוד הייתה זו‬
‫"יוגוסלביה"‪ ,‬וזה היה זמן הקרבות בין סרביה וקרואטיה‪.‬‬
‫קרואטיה הניפה אז את נס המרד‪ ,‬ובהדרגה התפרקה‬
‫יוגוסלביה המאוחדת‪.‬‬
‫עם התפרקותה של יוגוסלביה למרכיביה‪ ,‬החל מ־‪,1991‬‬
‫אני עוקב איך העם המקדוני מחדש את נעוריו ואת תרבותו‪.‬‬
‫השם מקדוניה מתחבר אלינו כיהודים עם דמותו של‬
‫אלכסנדר מוקדון‪ .‬פיליפוס אביו של אלכסנדר מוקדון בנה‬
‫כאן את המצודה שלו‪ ,‬מקום ָשלֵ ו ליד שפת אגם‪ .‬לא פלא‬
‫שהאגם הציורי הזה מניב כל כך הרבה משוררים‪ ,‬זהו אגם של‬
‫שירים שמתעצם והופך לים‪...‬‬
‫עם קטן הוא העם המקדוני‪ ,‬ויש קרבה רוחנית בינינו ובינם‬
‫בתוך הכפר הגלובלי המאיים למחוק זהויות של עמים קטנים‬
‫ותרבויות ייחודיות‪ .‬בעשרות השנים האחרונות יש הידברות‬
‫‪‬‬
‫‪53‬‬
‫‪ 2015.indb 53‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫בינינו לבינם על גשר המילים‪ .‬המשוררים הם המעזים‪ ,‬הם‬
‫הצועדים על הגשר הזה הנראה רעוע‪ ,‬אך מתברר שכאשר‬
‫משוררים עומדים עליו הוא הולך ומתחשל כגשר ברזל‪.‬‬
‫בשירה המקדונית יש מוטיבים דתיים ודו־שיח מתמיד עם‬
‫המסורות הדתיות‪ .‬דו־שיח כזה מתקיים גם בתרבות היהודית‬
‫בעת החדשה‪ .‬השירה החדשה מתכתבת עם המסורות‬
‫הקדומות‪ ,‬ולא פעם מתפלמסת איתן‪ .‬כך גם במקדוניה‪ :‬לא‬
‫פעם יש קריאת תיגר וניסיון לחדש ולהתחדש מתוך הזהות‬
‫הדתית הישנה‪ .‬כך היא שירתה של וסנה אצבסקה‪:‬‬
‫אלוהים בינינו ‪ֶ /‬ו ְס ָנה ָא ֶצ ְב ְס ָקה‬
‫ָה ֵאל נִ כְ נַ ס ְּב ִד ּיוּק ַעכְ ׁ ָשו‬
‫זוֹ ֵהר ְּכ ִפי ׁ ֶש ַרק ָה ֵאל יָ כוֹ ל לִ זְ הֹר‬
‫ִעם ָּכל ַה ּׁ ְשלֵ מוּת ַה ִ ּנ ְמ ֵצאת ְּבכָ ל ֲא ָתר וַ ֲא ָתר‬
‫ׁ ֶשל ׁ ִש ּלו ּׁשוֹ ַה ָ ּקדוֹ ׁש‪.‬‬
‫הוּא ִה ִ ּג ַיע ֶאל ָּכל ַה ַּמלְ ָאכִ ים‬
‫ֶאל ָּכל ֵא ֶ ּלה ׁ ֶש ִ ּנכְ נְ ס ּו לְ גַ ן ָה ֵע ֶדן‬
‫ִעם ַה ּסוֹ ְפ ִרים ַה ְ ּקדוֹ ׁ ִשים וְ כִ ְתבֵ י ַה ּק ֶֹד ׁש‬
‫ִעם ָּכל ַמה ׁ ֶש ִ ּנזְ ַקף לְ ֶח ׁ ְש ּבוֹ נוֹ ‪.‬‬
‫ִה ִ ּג ַיע ַה ְ ּז ַמן לְ ֶאלֶ ף ׁ ָשנִ ים ֲח ָד ׁשוֹ ת‬
‫ֵעת — לְ ֶה ְס ֵּכם ָח ָד ׁש!‬
‫‪54‬‬
‫הקריאה של המשוררת וסנה אצבסקה לאל להסכם חדש‬
‫עם המין האנושי מזכירה את התחושה של כותבים יהודים‬
‫לא מעטים שחשים לא פעם את הצורך למעמד הר סיני‬
‫חדש כדי לחוות התגלות חדשה וחידוש של ההסכם עם האל‬
‫ועם בריתו‪ .‬המשוררת אצבסקה בשיר שכתבה מתחברת אל‬
‫המלאכים אך גם אל הסופרים ואל כל כתבי הקודש שנכתבו‬
‫מאז ועד היום‪ ,‬והיא קוראת‪" :‬עת להסכם חדש!"‬
‫ד"ר אביב עקרוני מאוהב בתרבות המקדונית‪ .‬הוא‬
‫איש ספר רב תרבותי ורב לשוני‪ .‬נסיון החיים העשיר שלו‬
‫בתרבויות אחרות‪ ,‬בארצות אחרות וגם בקונגרסים ספרותיים‬
‫הקנה לו מיומנויות תרגום בכמה שפות‪ .‬תרגום טוב חייב‬
‫להתבסס על שליטה של המתרגם בשתי השפות‪ ,‬והיכרות‬
‫עם התרבות‪ .‬תרגומיו של ד"ר אביב עקרוני מעידים בו שהוא‬
‫בר אוריין בשתי התרבויות‪ .‬ספר תרגומים זה הוא כרטיס‬
‫כניסה לישראלי שוחר השירה אל השירה המקדונית‪.‬‬
‫חכמינו עמדו על הקושי ביצירתו של תרגום טוב‪ ,‬באומרם‬
‫(קידושין מט‪ ,‬א)‪" :‬המתרגם פסוק כצורתו — בדאי‪ ,‬והמוסיף‬
‫— מחרף ומגדף"‪ .‬ד"ר אביב עקרוני הלך בין הטיפות הללו‪,‬‬
‫נכנס אל פרדס התרגום‪ ,‬נכנס אל מקדוניה ושירתה בשלום‬
‫‪‬‬
‫ויצא בשלום‪ .‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:48‬‬
‫אדלינה קליין‬
‫"יוצא ביום בהיר מבית"‬
‫על "ימים ולילות"‪ ,‬מאת יוסף כהן‪-‬אלרן‪,‬‬
‫הוצאת צבעונים‪2014 ,‬‬
‫ה‬
‫היזכרות בטעמים‪ ,‬בריחות‪ ,‬בנופים‪ ,‬ובדמויות אשר‬
‫ליוו את ילדותו שבות ופוקדות את המשורר בספרו‬
‫'ימים ולילות'‪"ֵ :‬א ְ‬
‫יך ָמקוֹ ם הוֹ ֵפ ְך ּ ִפ ְתאוֹ ם ְּתמ ּונָ ה ‪ /‬וַ ֲאנָ ׁ ִשים‬
‫ֵאיכָ ה הוֹ ְפכִ ים ְדּ מוּיוֹ ת ‪ /‬וְ ַהכּ ֹל הוֹ ֵפ ְך ּ ִפ ְתאוֹ ם לְ ִ ּז ָּכרוֹ ן ‪ֲ /‬א ׁ ֶשר‬
‫ִהנַ ְח ָּת ַא ְך ָה ּיוֹ ם ‪ּ /‬וכְ בָ ר נוֹ ְס ִעים ְּב ִמנְ ָה ָרה ‪ְ /‬דּ מ ּויַ ת ֲחלוֹ ם ‪ִּ //‬כי‬
‫ָּכ ְך עוֹ לָ ם ּ ֶפ ַתע נָ סוֹ ג ָאחוֹ ר ‪ /‬וְ זֹאת ִע ְיר ָך נֶ ֱעזֶ בֶ ת ָּכ ְך ּ ִפ ְתאוֹ ם ‪/‬‬
‫יוֹ ֵצא ְּביוֹ ם ָּב ִהיר ִמ ַּביִ ת ‪ֵ /‬אלָ יו ׁשוּב לֹא ַּת ֲחזוֹ ר ‪ְּ /‬בכִ ְיס ָך ַדּ ְרכּ וֹ ן‬
‫ׁ ֶש ּבוֹ ָּכתוּב ‪ /‬לְ לֹא ֲחזֹר" ("איך"‪ ,‬עמ' ‪.)32‬‬
‫הקובץ מתחיל בשירה לירית‪ ,‬ומסתיים בסיפורים אותנטיים‬
‫קצרים‪ .‬למעשה‪ ,‬כל שיר מביא בעקבותיו סיפור קצר‪ .‬וטוב‬
‫עשה הכותב שהפריד בין השירים לסיפורים‪ .‬בכך אפשר‬
‫לז'אנרים השונים לקבל ישויות נפרדות העומדות בפני עצמן‪.‬‬
‫לא פשוט לשוב לעבר הרחוק ולכתוב את הזיכרונות‬
‫שנחקקו בלב‪' .‬ההיזכרות'‪ ,‬מעלה רבדים כבדים ממציאות‬
‫אחת וסוחפת אל מציאות אחרת בתכלית‪ .‬הקורא חש את‬
‫עוצמת כאב ההגליה‪ ,‬שהייתה מנת חלקם של יהודי עיראק‬
‫בתקופת מלחמת העולם השנייה‪.‬‬
‫הקורא מוצא בסיפורים את מבנה החיים מסורתי‬
‫שהתמקד בבית‪ ,‬במשפחה ובשורשים‪ .‬ושורשים אלה נעקרו‬
‫מכורח הנסיבות‪ ,‬והתוצאה הייתה — המשכיות לאחר העלייה‬
‫לארץ ישראל‪.‬‬
‫כובד משאן של הגזירות והתמורות‪ ,‬שנאלצו לעבור‬
‫המשפחות‪ ,‬מעיק עם השנים‪ ,‬והנפש מחפשת פורקן‪.‬‬
‫ההתמודדות עם המעברים הכפויים גורמת ללבטים קשים‪,‬‬
‫אשר רק הזמן החולף העניק להם ארוכה‪ ,‬אבל באמת פצעי‬
‫התמורות טרם הגלידו‪ .‬ללא ספק‪ ,‬תיעוד האירועים האלה‬
‫בכתב דרש הרבה כוחות נפשיים מהמשורר‪.‬‬
‫ֲ"אנִ י ‪ //‬יָ ַד ְע ִּתי נָ ָהר ֶא ָחד ‪ִ /‬עיר ַא ַחת ‪ /‬וְ ָ ׂש ָפה ַא ַחת ‪ּ /‬ובַ יִ ת‬
‫ֶא ָחד ‪ּ /‬ולְ ֶפ ַתע יָ ם" ("הים הגדול"‪ ,‬עמ' ‪ .)36‬ובסיום השיר מוסיף‬
‫המשורר הערה‪" :‬משם הועברנו למחנה העולים בפרדס חנה‪.‬‬
‫ואחרי שהייה בת שבועות במקום הועברנו למעברה שהוקמה‬
‫בפאתי פתח־תקווה"‪.‬‬
‫לאחר העלייה ארצה מורגש הפער בין הדור המבוגר לדור‬
‫‪ 2015.indb 54‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫הצעיר‪ .‬אב המשפחה מתקשה בלימוד השפה‪ ,‬בעוד הצעירים‬
‫קולטים אותה על נקלה‪"ִ :‬צ ּיוֹ נִ י גֵ ֶאה ֲאבָ ל ‪ְ ׁ /‬שנָ ַתיִם ַּב ְּמ ִדינָ ה‬
‫ַה ֲח ָד ׁ ָשה ‪ /‬וְ ַה ּ ָ ׂש ָפה ֲע ַדיִן לֹא נִ ְ ּג ָרה ‪ְּ /‬ב ִפיו ‪ /‬וַ ֲאנִ י ‪ְּ /‬כבָ ר יֶ לֶ ד ֶּבן‬
‫יִיתי ‪ָ /‬ה ִעבְ ִרית זָ ְר ָמה ִּבי" ("אנשי המעברה"‪ ,‬עמ' ‪.)38-39‬‬
‫ֶע ֶ ׂשר ָה ִ‬
‫כבן זקונים‪ ,‬שהכול אהבו ופינקו‪ ,‬למד לכבד את מסירותם‬
‫הרבה של הוריו אליו‪"ָּ :‬כך ִא ִּמי יוֹ ׁ ֶשבֶ ת ‪ /‬לוֹ ַק ַחת ֵּבין ֶא ְצ ְּבעוֹ ֶתיה‬
‫‪ִ /‬מן ַה ָדּ ג ָה ָאפוּי ‪ //‬וְ ִהיא מוֹ ׁ ִש ָיטה ֶאל ּ ִפי ‪ּ //‬תֹאכַ ל ְּבנִ י ּתֹאכַ ל‬
‫‪ָ /‬ט ִעים ַה ָדּ ג ִהיא אוֹ ֶמ ֶרת ‪ /‬חוֹ בֶ ֶקת ְּב ֵעינֶ ָיה וְ לוֹ ֶט ֶפת" ("אני‬
‫אימי הייתה לי"‪ ,‬עמ' ‪" .)25-24‬וְ ָהיִ ינ ּו ּפוֹ ְס ִעים ָּכ ְך ‪ֶ /‬אל ֵּבית‬
‫ַה ְּכנֶ ֶסת ֵמ ֵעבֶ ר לָ ְרחוֹ ב ‪ /‬יוֹ ׁ ֶשב ׁ ָשם ַעל ַס ְפ ָסל ‪ׁ /‬שוֹ ֵמ ַע ְּת ִפ ָ ּילה‬
‫ׁ ֶש ּלֹא ֵהבַ נְ ִּתי ‪ /‬קוֹ ל ָאבִ י לוֹ ֵטף ְּב ָאזְ נַ י ‪ְּ //‬ב ֵאיזוֹ ָ ׂש ָפה ִמ ְת ּ ַפלֵ ל ‪//‬‬
‫וְ ַרק ֲאדֹנָ י ֶא ָחד ‪ַ /‬רק זֹאת ֵמבִ ין" ("סליחות"‪ ,‬עמ' ‪.)22‬‬
‫הקורא מתוודע אל העולם הרוחני והמוסרי שהמשורר‬
‫ספג מבית הוריו‪"ֲ :‬על ַ ּגג ֵּב ֵיתנו ‪ַ /‬על ַמ ְר ְצפוֹ ת ַח ְמ ָרה ׁ ְשחוּקוֹ ת‬
‫‪ /‬אוֹ ְספוֹ ת יוֹ נִ ים ֲא ַפ ְר ּ ָפרוֹ ת ‪ /‬גַ ְר ִ ּג ִרים ׁ ֶש ִא ִּמי זוֹ ָרה ‪ִ /‬מ ָ ּי ָדה‬
‫ַּב ֲעבו ָּרן ‪ /‬וְ ֵהן ָּבאוֹ ת ‪ְ /‬מלַ ְ ּקטוֹ ת וּמוֹ דוֹ ת ‪ /‬וְ ִא ָּמא אוֹ ֶמ ֶרת לִ י ‪//‬‬
‫ֹאשן ‪ /‬מוֹ דוֹ ת לָ ֵאל‬
‫ִּת ְר ֶאה ְּבנִ י וְ ִתזְ כּ ֹר ‪ִ /‬עם ָּכל ַ ּג ְר ֵ ּגר נוֹ ְ ׂשאוֹ ת ר ׁ ָ‬
‫ַעל ַ ּג ְר ֵ ּגר ׁ ֶש ָ ּנ ַתן" ("נשמות בתכלת"‪ ,‬עמ' ‪" .)19‬סוֹ בֵ ב ַה ּׁשוֹ ר‬
‫סוֹ בֵ ב ‪ְ /‬סבִ יב ְּב ֵאר ְק ַט ָ ּנה ‪ //‬דּ וֹ לֶ ה ַמיִ ם ִּב ְדלָ יִ ים ‪ְ /‬ק ַט ִ ּנים ְּתל ּויֵ י‬
‫ַ ּגלְ ַ ּגל ‪ //‬וְ כָ ל אוֹ ָתן ׁ ָשעוֹ ת ֵעינָ יו ‪ָ /‬הי ּו ְק ׁשוּרוֹ ת ָעלָ יו ‪ //‬וְ ַא ָּבא‬
‫אוֹ ֵמר לִ י ‪ //‬טוֹ ב לוֹ ָּככָ ה ‪ְ /‬מ ַר ֲח ִמים ָעלָ יו ‪ִּ //‬כי ִאם יִ ְר ֶאה ׁ ֶש ָּכל‬
‫ַה ּיוֹ ם הוּא ָּכ ְך סוֹ בֵ ב ‪ֲ //‬א ִפ ּיל ּו ַרק ׁשוֹ ר הוּא ‪ //‬יָ כוֹ ל לְ ִה ׁ ְש ַּת ֵ ּג ַע"‬
‫("במזל שור"‪ ,‬עמ' ‪.)21-20‬‬
‫בין המחבר ובין הגדול מבין אחיו הפרידו יותר מעשרים‬
‫שנה‪ ,‬כך יצא שאת מערכת היחסים הקרובה ביותר מצא אצל‬
‫אחד האחים שהיה גדול ממנו רק בחמש שנים‪ .‬אחיו זה ביקש‬
‫מהוריו שיביאו אותו לעולם‪ ,‬ועל־כן גם חש שהוא אחראי לו‪:‬‬
‫יִיתי ָח ׁש ְּכ ִאיל ּו‬
‫יִיתי הוֹ לֵ ְך לְ ִצדוֹ ‪ /‬וְ לֹא ָהיָ ה אוֹ ֵחז ְּביָ ִדי ‪ַ /‬א ְך ָה ִ‬
‫ָ"ה ִ‬
‫יָ דוֹ ‪ /‬עוֹ ֶט ֶפת ַעל יָ ִדי" ("אחי לא אחז בידי"‪ ,‬עמ' ‪.)27-16‬‬
‫לאורך הספר כולו מנשבת רוח ציונית ורחשי אהבת‬
‫המולדת החדשה‪"ָּ :‬כ ְך ָאנ ּו ָּב ִאים ֶאל ַק ְר ַקע יְ בֵ ׁ ָשה ‪ /‬וְ ׁ ֶש ֶמ ׁש ָּבה‬
‫ַה ְר ֵּבה וְ רו ַּח נְ חו ׁ ָּשה ‪ //‬וְ ִת ְקוָ ה ַא ַחת ְ ּגדוֹ לָ ה ‪ֶ ׁ /‬של ֶא ֶרץ ֲח ָד ׁ ָשה ‪//‬‬
‫וּכמוֹ כָ ל ַה ּׁ ָשנִ ים ׁ ֶש ּלֹא ָהיִ ינ ּו לִ בְ נוֹ ָתה ‪ְ ּ /‬פ ָר ֶח ָיה יִ ְפ ְרח ּו ַאלְ ּ ַפיִ ם ‪/‬‬
‫וְ עוֹ ד ִר ּבוֹ א ׁ ָשנָ ה" ("החזרה"‪ ,‬עמ' ‪.)35‬‬
‫בשיר זה שוזר המשורר את האמת הפנימית אותה חשו‬
‫העולים שהיגרו לארץ באותה תקופה‪ ,‬בין המר למתוק‬
‫פיעמה התקווה לעתיד טוב יותר‪.‬‬
‫חוויית העלייה והמגורים במעברות‪ ,‬על קשייה המרובים‬
‫לא הקהו את הזיכרונות הטובים — הגעגוע אל הריחות‪,‬‬
‫המראות; הגעגוע אל הדמויות החמות והמפרגנות שנוכחותן‬
‫הייתה חלק מההווי במקום‪ּ " :‬וגְ בָ ִרים ִעם נְ ׁשוֹ ֵת ֶיהם ‪ְ /‬מ ֻח ָ ּי ִטים‬
‫ו ְּמ ֻע ָ ּנבִ ים ‪ִּ /‬ב ׁ ְש ֵא ִריוֹ ת ִּבגְ ֵדי ֲהגִ ָיר ָתם ‪ /‬חוֹ ׁ ְש ִקים וְ לוֹ גְ ִמים‬
‫‪25/03/2015 11:27:48‬‬
‫אל־א ְט ָר ׁש היה ְמ ַה ְד ֵהד ‪ /‬ברחבי‬
‫ָק ֶפה ‪... //‬קוֹ לוֹ ׁ ֶשל ָפ ִריד‬
‫ַ‬
‫ַה ַּמ ְע ָּב ָרה ‪ /‬מסרט שהוקרן ַּב ּקוֹ לְ נוֹ ַע ַה ֵ ּק ִיצי ‪... //‬קוֹ לוֹ ְמ ַה ְד ֵהד‬
‫ַּב ֲח ׁ ֵשכָ ֵּ‬
‫ה‪/‬בינוֹ ת לַ ְ ּצ ִר ִיפים ‪ /‬וְ ַעד ְק ֵצה עוֹ לָ ם ‪ְ /‬מנַ ֵחם ֶאת ֻּכלָ ם"‬
‫("החברה הגבוהה"‪ ,‬עמ' ‪ .)42-40‬קולו של פריד אל־אטרש‬
‫ושיריו האהובים‪ ,‬עליהם צמחו מהבית בגולה‪ ,‬נחקקו בליבם‬
‫של יושבי המעברות‪ .‬ההתכנסויות הללו היוו את ההנאה‬
‫התרבותית היחידה לה המתינו וציפו כל השבוע‪.‬‬
‫למרות קשיי הקיום‪ ,‬המעברה היוותה גשר של הבנה הדדית‪,‬‬
‫ונקל היה למצוא שם שפה משותפת עם כולם שהגיעו מגלויות‬
‫שונות‪ .‬המעברה שימשה כמשכן זמני בלבד‪ .‬ולעת מצוא כשנבנו‬
‫שיכוני העולים‪ ,‬החלה המעברה להתרוקן מיושביה‪"ָּ :‬כ ְך ָה ָיְתה‬
‫ַה ַּמ ְע ָּב ָרה ‪ִ /‬מ ְת ַּכ ֶ ּנ ֶסת ִּב ְצ ִר ֶיפ ָיה ‪ַּ /‬ב ֲח ׁ ֵשכָ ה ַהכּ וֹ בֶ ׁ ֶשת ‪ְּ /‬כ ִאל ּו ‪ָ /‬אזְ ל ּו‬
‫ְּב ַא ַחת ָּכל ֲאנָ ׁ ֶש ָיה" ("איך שתקת"‪ ,‬עמ' ‪.)47‬‬
‫המשורר דולה פנינים יקרות מעבר משפחתו ומשמר‬
‫זיכרונות הקרובים לליבו‪ .‬דמותו של אביו מאותם ימים עולה‬
‫בזיכרונו‪ ,‬האב שבמולדת החדשה לא מש מנגד עיניו זכרה של‬
‫הארץ הקודמת‪"ַ :‬ר ַח ׁש ַענְ ֵפי ְדּ ָקלִ ים עוֹ ֵטף ‪ֶ /‬את ָה ִעיר ‪ /‬וְ ַא ָּבא‬
‫נִ ׁ ְש ָען ‪ַ /‬על ִּכ ֵּסא נְ ָצ ִרים חוֹ ׁ ֵשב ‪ֲ //‬אנִ י ַמ ִּביט ּבוֹ וְ אוֹ ֵהב ‪ //‬יָ בוֹ א‬
‫יוֹ ם ָּכמוֹ ָך ַּב ַּ‬
‫אבא ‪ָּ //‬כמוֹ ָך ֵא ׁ ֵשב ‪ַ /‬על ַה ָ ּג ָדה ֶא ְמ ַּתח ְּכ ֵת ַפי ‪ /‬יַ גִ ׁיש ּו‬
‫ה‪/‬ש ְּבכִ ִיסי ַט ָּבק‬
‫לִ י ֵּתה ְּב ִפינְ גָ 'ן ַדּ ִ ּקיק ‪ּ /‬ובְ ׁ ַש ָּבת ִמ ֻ ּק ְפ ָסה זְ ִע ָיר ׁ ֶ‬
‫ֵר ָיחנִ י ‪ָ /‬א ִר ַיח וְ ֶא ְת ַע ֵּטש ‪ /‬וְ יָ ׁשוּב ָאז ַה ָ ּנ ָהר ‪ /‬יָ ׁשוּב לְ ִה ְת ַר ֵ ּג ׁש"‬
‫("שבת על הגדה"‪ ,‬עמ' ‪"ָ .)11-10‬ר ֵעב ֵמת ָאבִ י ‪ /‬לֹא ָ ׂשבַ ע ֶאת‬
‫ׁ ְשנוֹ ָתיו ‪ /‬הוֹ ִתיר ִּבי ֶאת ָה ָר ָעב" ("רעב מת אבי"‪ ,‬עמ' ‪.)55‬‬
‫המשורר נזכר בפרידה של אימו מהתופרת הערבייה‪,‬‬
‫בארץ אותה עזבו‪"ֵ :‬א ְ‬
‫יך ָא ֶּתם ַמ ׁ ְש ִא ִירים אוֹ ִתי ‪ //‬עוֹ זִ בים‬
‫אוֹ ִתי לְ בַ ד ֵא ְ‬
‫יך ‪ //‬וְ ִא ִּמי ‪ //‬הוֹ ׁ ִש ָיטה יָ ָד ּה ִמן ַה ַח ּלוֹ ן לָ גַ ַעת ‪/‬‬
‫ָּבה ּובַ ּׁ ָשנִ ים ֻּכ ָ ּלן לָ גַ ַעת ‪ַ /‬ה ּׁ ָשנִ ים ׁ ֶשנוֹ ְתר ּו ׁ ָשם ‪ַ /‬ה ּׁ ָשנִ ים ֲא ׁ ֶשר‬
‫הוֹ ִת ָירה ‪ /‬וְ גָ ם ִהיא ָּבכְ ָתה" ("סעדיה"‪ ,‬עמ' ‪.)31-30‬‬
‫והנה שיר המוקדש לאחת מאחיותיו‪ ,‬אליה היה מקורב‬
‫ביותר‪" :‬ל ּו ַא ְך יָ כְ לָ ה לָ עוּף ‪ /‬ל ּו ַא ְך יָ כְ לָ ה‪ָ ,‬ה ָיְתה ‪ָ /‬ע ָפה ‪ /‬זוֹ כֵ ר‬
‫ֲאחוֹ ִתי ָּכ ְך ּ ַפ ַעם ‪ִ /‬מ ְ ּז ַמן ַּכ ְך ָא ְמ ָרה לִ י ‪ /‬וְ לֹא ָא ְמ ָרה ֵמעוֹ לָ ם ‪ /‬לְ ָאן‬
‫ָה ָיְתה ָע ָפה ל ּו ָהי ּו לָ ּה ‪ //‬וְ ַרק בְ תוֹ ְך ּתוֹ כָ ּה ָח ׁ ָשה ֶאת ‪ְּ /‬כנָ ֶפ ָיה‬
‫ְקצוּצּ וֹ ת נוֹ צוֹ ת ‪ /‬וּמוֹ טוֹ ֶת ָיה ְּכבוּלוֹ ת ֶאל ִצ ֵדּ י ּגו ָּפה ‪ְּ /‬ב ׁ ַש ְר ׁ ְש ָראוֹ ת‬
‫‪ //‬וְ ֵא ְיך ָאעוּף ִהיא אוֹ ֶמ ֶרת ‪ֵ /‬עינֶ יה ַמ ִּביטוֹ ת ַה ְר ֵחק ‪ָ /‬אזְ נֶ ָיה‬
‫ַק ּׁשוּבוֹ ת לָ רו ַּח ‪ /‬ו ׁ ְּשמוּרוֹ ת ֵעינֶ ָיה צוֹ נְ חוֹ ת ‪ /‬עוֹ ֶצ ֶמת ֵעינֶ יה לִ ְראוֹ ת‬
‫‪ֶ /‬את ָה ִעיר ִמ ְמעוֹ ף ִצ ּפוֹ ר" ("אילו אך יכלה לעוף"‪ ,‬עמ' ‪.)53-52‬‬
‫"פ ֶרק ָח ָד ׁש‬
‫ובמקום אחר‪ ,‬האחות משרה אווירה אופטימית‪ֶ ּ :‬‬
‫ַמ ְת ִחיל ַעכְ ׁ ָשו ‪ /‬וְ ֵעינֶ ָיה ָא ְמר ּו ְ ׂש ֵמ ָחה ‪ׂ ְ /‬ש ֵמ ָחה ֲאנִ י ‪ּ /‬וגְ דוֹ לוֹ ת ‪/‬‬
‫ְּכ ֻחלוֹ ת ָהי ּו ֵעינֶ ָיה" ("כך היא באה"‪ ,‬עמ' ‪.)57-56‬‬
‫הספר רגיש‪ ,‬אמין ועוצמתי — תעודה אותנטית של‬
‫משפחה ושבט בעם ישראל‪ ,‬שמבעד תעודה זו משקיף‬
‫‪‬‬
‫הקורא גם אל הרובד האוניברסלי‪.‬‬
‫‪55‬‬
‫‪ 2015.indb 55‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫צילה דגון‬
‫מפגש עם מספרת סיפורים‬
‫(‪)15.1.2015‬‬
‫על דורית אורגד ועל ספרה — "תחת צל אפל"‬
‫ד‬
‫‪56‬‬
‫ורית מספרת על עצמה‬
‫כי היא נולדה‪ ,‬כפי הנראה‪,‬‬
‫עם יכולת הכתיבה‪ ,‬וכבר בגיל‬
‫צעיר‪ ,‬עוד בטרם ידעה קרוא‬
‫וכתוב‪ ,‬הייתה ממציאה לעצמה‬
‫סיפורים‪" :‬הכתיבה עזרה לי‬
‫להראות לעצמי צדדים שלא‬
‫הייתי מודעת להם‪ ,‬והעניקה לי‬
‫את היכולת להתמודד איתם‪ .‬אני‬
‫זוכרת את עצמי כילדה מספרת‬
‫לעצמי סיפורים‪ .‬מאוחר יותר הפכתי ל 'תולעת ספרים'‪ ,‬וזה‬
‫הכיף הכי גדול שלי‪ ,‬עדיין"‪.‬‬
‫בספריה הרבים עובר כחוט השני מוטיב האמפטיה‪,‬‬
‫הנכונות להושיט יד מסייעת לנזקק‪ ,‬והכמיהה למצוא את‬
‫הטוב שבאדם‪ ,‬ולהבליט אותו‪ .‬לצד אהבת האדם‪ ,‬הגלומה‬
‫בכתיבתה‪ ,‬היא מביעה חיבת עזה לטבע‪ .‬דורית מספרת‬
‫בספריה על חברות‪ ,‬בגרות והתבגרות‪ ,‬אהבת הארץ‪ ,‬על ניצולי‬
‫שואה‪ ,‬על גבורה‪ .‬קשת אנושית מגוונת מצויה בכתביה‪:‬‬
‫צעירים‪ ,‬בוגרים‪ ,‬חילונים ודתיים‪ ,‬תושבי חוץ‪ ,‬עולים חדשים‬
‫וילידי הארץ‪ .‬דורית משכילה לרתק את הקורא בכתיבתה על‬
‫זמנים עברו ועל ימינו אנו‪ .‬אוהבים את ספריה בכל הגילים‪:‬‬
‫ילדים‪ ,‬בני נוער ומבוגרים‪.‬‬
‫ספרה החדש של דורית 'תחת צל אפל ' (הקיבוץ המאוחד‪,‬‬
‫‪ )2015‬מספר סיפור רגיש על אהבה‪ ,‬בגידה‪ ,‬כעס ואלימות‪,‬‬
‫שאינם מצליחים לגבור על האמונה בכוח האדם‪ .‬אנו פוגשים‬
‫בספר זה אנשים שבאו ממחוזות רחוקים ארצה‪ ,‬עוברים שלבי‬
‫התאקלמות לא פשוטים‪ .‬יש שמצליחים בכך‪ ,‬ויש שנכשלים‪.‬‬
‫סיפור העלילה מתרחש בשתי ערים משמעותיות ביותר‬
‫בחיי הסופרת‪ :‬נתניה‪ ,‬עיר של חול‪ ,‬שבה גדלה והתחנכה‬
‫דורית עד גיוסה לצבא‪ ,‬וירושלים‪ ,‬עיר הקודש‪ ,‬שבליבה‬
‫שמורה לה פינת אוהב חמה‪" :‬ירושלים הייתה מאז ומתמיד‬
‫העיר שבה אני מרגישה התרוממות רוח"‪.‬‬
‫בספרה החדש 'תחת צל אפל' פותחת דורית בפני‬
‫‪25/03/2015 11:27:49‬‬
‫הקורא דלתות לשלושה בתים ומאפשרת להתבונן בעולמן‬
‫של המשפחות שלכל אחת מהן הווי חיים לא שגרתי‪ .‬לצד‬
‫סיפור משפחתו‪ ,‬קשת היום‪ ,‬של גיבור הספר מישה‪ ,‬שעלה‬
‫ארצה עם הוריו מרוסיה‪ ,‬אנו מציצים לביתו של הפרופסור‬
‫הירושלמי‪ ,‬גוטהילף‪ ,‬שנולד בגרמניה‪( ,‬כדורית עצמה‪ ,‬היא‬
‫הועלתה מגרמניה ארצה כתינוקת)‪ .‬הפרופסור הירושלמי‬
‫עורג לשוב ולחבק את בנו יחידו‪ ,‬הנמצא בניכר‪ .‬בית אחר‬
‫הוא בית משפחתה של מיקה‪ ,‬בת מאומצת להורים מרעיפי‬
‫אהבה‪ ,‬המתעקשת לנכס לעצמה‪ ,‬בהתנהלות הזויה‪ ,‬את‬
‫מישה כאח תאום שכביכול אבד לה‪.‬‬
‫הספר חושף התנהלות יחסים קשה ואכזרית בין הורים‬
‫לבנם‪ ,‬ובינם לבין עצמם‪ .‬אביו של מישה — ולדימיר (ולדק)‬
‫דושקין‪ ,‬השקוע כולו בעולם הפשע‪ ,‬מטיל צל כבד על‬
‫אישתו‪ ,‬יאנה‪ ,‬ועל בנו‪ .‬האב האלים תובעני מאוד כלפי בנו —‬
‫הוא כופה עליו את רצונו ומאלצו לטפח את כושרו הפיזי כדי‬
‫להכשירו להתמודדות עם קשיי החיים הצפויים לו‪ .‬הלחץ‬
‫הזה מצד אביו‪ ,‬וכאבו לנוכח סבלה של האם הלוקה מנחת‬
‫זרועו של האב השתיין והמכור לסמים — מאמללים את חייו‪.‬‬
‫רק כשהאב נפצע מכדור בפעילות פלילית עלומה‪ ,‬ומישה‬
‫מטפל בו — רק אז מגלה האב מעט חיבה לבנו‪.‬‬
‫בירושלים‪ ,‬האהובה על דורית‪ ,‬היא ממקמת את ביתו של‬
‫גיבור משני חשוב — הפרופסור גוטהילף‪ .‬גוטבילף הוא 'יקה'‬
‫חביב שנקל לאהוב אותו‪ .‬את הגיבור הזה מפגישה דורית עם‬
‫מישה‪ ,‬צאצא של משפחה הרוסה‪ .‬גוטהילף המשכיל‪ ,‬הרוחני‬
‫הוא אנטיתיזה לוולדק‪ ,‬אביו האלים של מישה המקדש את‬
‫הגוף ובז לרוח ולנפש‪ .‬גוטהילף מסמל את יתרון השכלה‪,‬‬
‫התרבות והידע הרחב‪ .‬לביתו של איש זה מגיע מישה כעוזר‬
‫חרוץ שמסייע לגוטהילף הזקן‪ ,‬שגם שבר יד‪ ,‬בהתנהלותו‬
‫היום־יומית‪ .‬בתמורה משתכר מישה שכר נאה בממון וברוח‪.‬‬
‫פרופסור גוטהילף מיוסר בבדידותו‪ ,‬ומשווע לשובו של‬
‫בנו היחיד‪ ,‬האמן‪ ,‬שנשבה בעולם של כת דתית בקנדה‪ .‬הבן‬
‫נפל ברשתו של 'רב' נוכל‪ ,‬שגוזל ממנו את משפחתו ואת‬
‫הממון שהוא צבר מאמנותו‪.‬‬
‫אישיותו של מישה (נער בן ארבע־עשרה) מעוררת‬
‫התפעלות‪ :‬חשיבתו בוגרת ומוסרית‪ ,‬והוא נכון לסייע ככל‬
‫יכולתו לזולת — סגולות שירש מן הסתם ממשפחתו מצד‬
‫אימו‪ .‬על אף כל הקשיים והמחסור הבסיסי באשר למרחב‬
‫ולתנאי למידה נורמליים — מישה מגיע להישגים מרשימים‬
‫בלימודים‪ .‬הוא גדל בחסך‪ ,‬בדלות‪ ,‬במצוקה‪ ,‬בסביבה אלימה‪,‬‬
‫ולמרות הרקע הקשה הוא מבליח כנער מצפוני‪ ,‬ישר דרך‪,‬‬
‫אוהב אדם‪ ,‬רגיש ומוסרי באורח חריג לבני גילו‪.‬‬
‫הספר מותיר את הקורא‪ ,‬לכל אורכו‪ ,‬במתח‪ ,‬ורק לקראת‬
‫‪ 2015.indb 56‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫משה גרנות‬
‫בגוף ראשון‬
‫על ספרה של דורית אורגד "תחת צל אפל"‪,‬‬
‫הקיבוץ המאוחד ‪ 423 ,2015‬עמ'‬
‫ה‬
‫דרך הקלה ביותר לסופר לחבר רומן ריאליסטי היא‬
‫מס ּ ֵפר כל יודע — בדרך‬
‫לבנות נקודת תצפית של ַ‬
‫זאת נקל לתאר את פנימיותו וחיצוניותו של הגיבור הראשי‪,‬‬
‫וגם של גיבורי המשנה‪ ,‬נקל להביא דברי הגות המתקשרים‬
‫מספר‬
‫לעלילה‪ ,‬נקל לתאר זירות שונות של ההתרחשות — ַ‬
‫כל יודע הוא אלוהיהם של גיבוריו‪ .‬בחירת נקודת תצפית של‬
‫מספר ֵעד‪ ,‬או מספר מתוודה — הרבה יותר מסובכת‪ :‬מצד‬
‫המשך — צילה דגון‪" :‬מפגש עם מספרת סיפורים"‬
‫שלישו האחרון מבצבצת קרן של תקווה — מישה נפגש עם‬
‫סבתא שלא הכיר ולא ידע על קיומה‪ ,‬שתמלא את מקום‬
‫המשפחה שכה חסרה לו‪ ,‬האב הפושע ייעלם‪ ,‬וצילו האפל‬
‫יתרחק‪ ,‬האם תשתקם לאחר התמוטטות פיזית ונפשית‪ ,‬וגם‬
‫לבנו של גוטהילף נועדה רווחה מסוימת‪ ,‬אותה לא נגלה‪ ,‬כדי‬
‫לא לפגום בהנאתו של הקורא הפוטנציאלי‪.‬‬
‫כמי שמבינה לליבם של הצעירים‪ ,‬משכילה דורית לשזור‬
‫במהלך העלילה מפגשים חברתיים ורומנטיים בעלי עניין‬
‫וגוון מיוחדים המעניקים לגיבורי הספר נופך ועניין מסקרנים‪.‬‬
‫דורית נושמת וחיה את המילה הכתובה‪ .‬בעבר עסקה‬
‫בכתיבה עיתונאית‪ ,‬והדריכה בסדנאות כתיבה ב'בית‬
‫אריאלה'‪ .‬במשך עשרות שנים היא כותבת לילדים‪ ,‬לבני נוער‬
‫ולמבוגרים‪ ,‬ומבקרים משבחים את יצירתה‪ .‬היא מוזמנת‬
‫לבתי ספר ולקהלים שונים בהם היא מרצה ומספרת על‬
‫ספריה וכתיבתה‪ .‬לשאלתי על מקורות ההשראה לכתיבת‬
‫הספר — היא משיבה‪" :‬לא ברור לי מהיכן שאבתי את מקורות‬
‫ההשראה‪ ,‬אלה דברים לא צפויים שרק לאחר הכתיבה אני‬
‫יודעת מהיכן הופיעו‪ ,‬כמו דמויות כאלו ואחרות שליוו את‬
‫חיי‪ .‬ברמה העקרונית אני אדם קשוב‪ ,‬וכבר בילדותי הייתי‬
‫ילדה שיודעת להקשיב‪ .‬אני חייבת לציין כי כתיבת הספר‬
‫ריגשה אותי לכול אורך כתיבתו‪"...‬‬
‫‪‬‬
‫ואכן כך הוא — הספר מרגש ומרתק‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:49‬‬
‫אחד — הדברים נשמעים יותר "אמינים"‪ ,‬כי "העד" עצמו‪,‬‬
‫שנכח באירועים המסופרים‪ ,‬מדבר‪ .‬אך מצד שני — קיימות‬
‫בסוג זה של כתיבה מגבלות‪ :‬כיצד ניתן לתאר את החיצוניות‬
‫של הגיבור? כיצד ניתן "לחדור" למחשבותיהם של גיבורי‬
‫משנה? הסופר איננו יכול לייחס לגיבור הגיגים יותר עמוקים‬
‫ממגבלות גילו‪ ,‬מעמדו והשכלתו‪.‬‬
‫לכן הייתי סקרן מאוד לבדוק כיצד תתמודד דורית אורגד‬
‫עם רומן שכולו וידוי של הגיבור הראשי‪ ,‬הלא הוא מישה‬
‫דושקין‪ .‬מישה הוא נער בן ‪ 14‬בתחילת הרומן‪ ,‬ומתקרב ל־‪15‬‬
‫בסופו‪ .‬הוא עלה לארץ עם אביו ואימו בהיותו בן ארבע וחצי‪,‬‬
‫ועקרונית יכלה להיות כאן עוד מגבלה של מנטליות‪ ,‬קשיי‬
‫שפה וקשיי קליטה — איך אפשר לבנות אדריכלות ספרותית‬
‫עם דמות כזאת?‬
‫לאורך כל הרומן מוזכר שמישה כותב יומן‪ ,‬ומדי פעם‬
‫הוא קורא בו‪ ,‬ובאשר להגיגים שעלולים להיות "מודבקים"‬
‫לנער בגיל הזה‪ ,‬מצאה הסופרת פתרון יפה‪ :‬לא די שמישה‬
‫הוא תלמיד מצטיין‪ ,‬שכל תלמיד אחר חש מאושר לשבת‬
‫על ידו בכיתה ולהעתיק ממנו את השיעורים והמבחנים —‬
‫יש למישה ֶמנטור בשם לודוויג גוטהילף‪ ,‬פרופסור בדימוס‪,‬‬
‫אצלו הוא קונה המון ידע‪ ,‬וממנו הוא שואל ספרים‪ ,‬שרבים‬
‫מבני גילו אף לא היו מנסים לקרוא‪ .‬מישה מתוודע אצל‬
‫גוטהילף על בגידתו של יוסף בן־מתתיהו‪ ,‬על מסעי הצלב‪,‬‬
‫על תרומתו של הרודוטוס למקצוע ההיסטוריה‪ ,‬על אימרתו‬
‫האל־מותית של לואי ה־‪ ,15‬על מפעלו הדתי תרבותי של‪,‬‬
‫רבן יוחנן בן זכאי‪ ,‬על התיישבות הטמפלרים בארץ ישראל‪,‬‬
‫על פיגמליון‪ ,‬על אובידיוס‪ ,‬על ונוס של בוטיצ'לי ועוד‪.‬‬
‫בין הספרים שקורא מישה‪" :‬אבא גוריו"‪" ,‬האגדה לבית‬
‫פורסייט"‪" ,‬מובי דיק"‪ .‬גוטהילף מהלל את האינטליגנציה‬
‫של מישה‪ ,‬ומשווה אותה לזו של סטודנט באוניברסיטה (עמ'‬
‫‪ .)165‬הוריו באמת מתקשים בעברית‪ ,‬ואם מגיע מכתב‪ ,‬הם‬
‫מבקשים ממנו לקרוא‪ ,‬אך הוא עצמו מדבר בשפה גבוהה‪,‬‬
‫עד כי חבריו משוכנעים שנולד בבית של מורים ללשון‪ .‬הדבר‬
‫איננו רחוק מן המציאות‪ ,‬שכן סבתו‪ ,‬אירנה לויטוב הייתה‬
‫פדגוגית‪ ,‬מנהלת בית יתומים ברוסיה‪ ,‬והיא בעלת שליטה‬
‫בעברית‪ ,‬בגרמנית‪ ,‬בצרפתית‪ ,‬וכמובן — ברוסית‪.‬‬
‫אבל אני מקדים את המאוחר — זוהי תמצית סיפור‬
‫המעשה‪ :‬הוריו של מישה הם דוגמה לכישלון של היקלטות‬
‫בארץ‪ :‬האב‪ ,‬ולדימיר‪ ,‬וְ לָ ֶדק‪ ,‬הוא פושע שנושא על גבו קופה‬
‫של שרצים עוד מרוסיה‪ .‬הוא איש אלים‪ ,‬המתעלל באישתו‪,‬‬
‫יאנה‪ ,‬ומכה אותה‪ .‬הם חיים ממשכורתה הדלה כמלצרית‬
‫במסעדה‪ .‬הוא איננו עובד‪ ,‬כי איננו יכול להציג תעודת‬
‫יושר מהמשטרה‪ .‬כיוון שאין ביכולתם לשלם שכר דירה‪ ,‬הם‬
‫‪‬‬
‫‪57‬‬
‫‪ 2015.indb 57‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫דורית אורגד‪ ,‬צייר משה גרנות‬
‫‪58‬‬
‫מגורשים ממנה‪ ,‬עוזבים את ירושלים‪ ,‬ומתיישבים בנתניה‬
‫בבניין מוזנח המיועד להריסה‪ .‬את הדיור הזה קיבל האב‬
‫מחבריו הפושעים המשתמשים באחד מחדרי הבית לאחסון‬
‫האם איננה עובדת‪ ,‬כי האב מפרנס‬
‫סחורות גנובות‪ .‬בנתניה ֵ‬
‫את המשפחה בגניבות ובפריצות שהוא וחבריו מבצעים‪ .‬אביו‬
‫האם ספגה ממנו מכות‪,‬‬
‫של מישה משתכר ומעשן סמים‪ֵ ,‬‬
‫וכשהיא ניסתה להשתחרר מהסיוט על ידי הלשנה במשטרה‬
‫— הוא כמעט הרג אותה (עמ' ‪ .)136‬היא מנסה להתאבד‬
‫בבליעת כדורים‪ .‬בכל מפגש של האב עם מישה — הוא מבקש‬
‫"לחנך" אותו להיות "גבר" כמוהו‪.‬‬
‫המקרה מפגיש את מישה עם לודוויג גוטהילף‪ ,‬אשר‬
‫כשמו כן הוא‪" :‬עזרת האל" (פירוש השם בגרמנית)‪ .‬זה שוכר‬
‫אותו לסייע בידו בקניות בשוק ובעבודות קטנות בבית‪.‬‬
‫מישה שומר בסוד מהוריו את הכסף שהוא משתכר אצל‬
‫גוטהילף‪ ,‬כי הוא חושש בעיקר מחקירותיו של האב האלים‪.‬‬
‫האם נעשית אפטית‪ ,‬מקבלת את גורלה המר כגזירה‬
‫בנתניה ֵ‬
‫משמיים‪ ,‬והיא חדלה למתפקד כאם‪ .‬מסתבר שמתהפכות‬
‫היוצרות — מישה דואג לאימו‪ ,‬במקום שאימו תדאג לו‪.‬‬
‫פרשה מוזרה קורית למישה בבית הספר‪ ,‬חברה לכיתה‬
‫ח'‪ ,‬בה הוא לומד‪ ,‬מחליטה שהוא אחיה האבוד‪ .‬היא אדומת‬
‫שיער כמו מישה‪ ,‬והיא משוכנעת שגם הוא ילד מאומץ כמוה‬
‫(הוריה המאמצים הם אמידים ממוצא מרוקאי)‪ ,‬ושניהם‪,‬‬
‫לדעתה‪ ,‬בני אותה ֵאם ביולוגית‪ .‬לנערה קוראים מיקה‪ ,‬והיא‬
‫‪25/03/2015 11:27:49‬‬
‫מתוארת כקפריזית מאוד‪ ,‬וכאשר מישה איננו יכול להיענות‬
‫לתביעותיה להיות תמיד עמה — היא עושה לו הצגות של‬
‫ברוגז‪.‬‬
‫לאביו של מישה קורית "תאונת עבודה" — באחת‬
‫הפעולות הפליליות הוא נורה בחזהו‪ ,‬ואז הוא מפגין מעט‬
‫חיבה למישה המטפל בו‪ .‬בהמשך הוא משתתף בפריצה‪ ,‬בה‬
‫הוא מסתבך בהריגת שומר‪ .‬מאז הוא נעלם למשפחה‪ ,‬וכל‬
‫הידוע עליו מגיע למישה דרך העיתונות והטלוויזיה‪ .‬מסתבר‬
‫שהוא כנראה ברח מהארץ לרוסיה בדרכון מזויף‪ ,‬אך כיוון‬
‫שגם ברוסיה הוא מבוקש — הוא נידון שם למאסר עולם‪.‬‬
‫מישה עושה כל מאמץ כדי שמיקה‪ ,‬הוריה‪ ,‬גוטהילף ואחרים‬
‫לא יידעו שהוא בן של פושע נמלט‪ ,‬אך הצל הזה רודף אחריו‪,‬‬
‫צילו המבהיל של אבא ("הצל" שמופיע בשם הספר מוזכר‬
‫בספר מספר פעמים‪ :‬עמ' ‪ .)423 ,417 ,355 ,354 ,350‬סבתו‪,‬‬
‫אירנה‪ ,‬וגוטהילף מיטיבו מנסים לשכנע אותו שהוא איננו‬
‫אשם במעשי אביו‪ ,‬אבל עד ממש סוף הספר הוא איננו‬
‫מסוגל להשתחרר מהחשש הזה‪ ,‬ובאיזה שהוא שלב הוא אף‬
‫חושב לשנות את שמו למיכה דין‪.‬‬
‫אבל אני שוב מקדים את המאוחר‪ :‬המשפחה של מישה‬
‫מחותלת בערפילים עבים של סודות‪ ,‬ובמשך זמן רב לא‬
‫נודע לו דבר על סבתו מצד האם‪ ,‬הלא היא אירנה לויטוב‪.‬‬
‫אימו אפילו נחרדת להזכיר את שמה מפחד בעלה שיש לו‬
‫כלפיה משטמה עזה‪ .‬מצבה של האם‪ ,‬פיזית ונפשית‪ ,‬הולך‬
‫ומידרדר — היא מאושפזת קודם בבית חולים לניאדו‪ ,‬ואחר‬
‫כך בבית חולים לחולי רוח "לב השרון"‪ .‬בינתיים מופיע‬
‫בזירת ההתרחשות עולה מרוסיה בשם איגור ינקלביץ'‪ ,‬שהיה‬
‫חבר ילדות של אירנה‪ ,‬סבתו של מישה‪ .‬הוא מעריץ את‬
‫אישיותה ואת ההשכלה שלה‪ ,‬ומוכן לעשות עבורה שירות‬
‫מיוחד‪ :‬לצלם את הנכד שלה בחשאי‪ ,‬ובהמשך לגרום לכך‬
‫שייפגש עמה בלי ידיעת ההורים‪ ,‬וכל זאת בגלל החשש‬
‫שאם האב יידע על כך שהסבתא בארץ — הוא עלול להורגה‪.‬‬
‫סיבת המשטמה נעוצה בעובדה שוולדימיר הובא כתינוק‬
‫לבית היתומים שאירנה‪ ,‬ניהלה‪ ,‬והיא אף הצילה את חייו‬
‫בינקותו‪ ,‬אבל כשגדל — לא יכלה להשתלט על אלימותו‬
‫והתפרצויותיו‪ .‬יאנה (לימים‪ ,‬אימא של מישה)‪ ,‬סייעה לאם‬
‫בבית היתומים‪ ,‬והתאהבה דווקא בנער האלים הזה‪ .‬הוריה‬
‫התנגדו לזיווג‪ ,‬וכך נוצר הנתק והמשטמה של ולדימיר כלפי‬
‫מיטיבתו‪.‬‬
‫העלילה כאן מפותלת מאוד‪ ,‬וארוגה בצורה מעניינת‪,‬‬
‫אך אני נאלץ‪ ,‬כמובן להביא פירורים ממנה‪ :‬לאחר שהאם‬
‫מאושפזת‪ ,‬והאב נעלם — נשאר מישה בלי מקום מגורים‬
‫ובלי מקור פרנסה‪ .‬הוא נער חרוץ ומתנסה בשטיפת כלים‬
‫‪ 2015.indb 58‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫במסעדה ובעבודות הבית אצל גוטהילף‪ .‬הסבתא אירנה‪,‬‬
‫בוגרת אוניברסיטה‪ ,‬נאלצת לעבוד כעוזרת בביתה של גב'‬
‫יאסון דוברת הצרפתית‪ ,‬אישה המתוארת כתכלית הרוע‬
‫והקמצנות‪ ,‬בעלת פרצוף של ינשוף (במודגש — דמות לא‬
‫"עגולה")‪ .‬אירנה‪ ,‬שכאמור‪ ,‬היא מולטי טאלנט (שפות‪,‬‬
‫מוסיקה‪ ,‬פדגוגיה)‪ ,‬נאלצת לעבוד שם כי במשכורת של מורה‬
‫במשרה חלקית‪ ,‬שמציעים לה‪ ,‬היא לא מסוגלת לשלם דמי‬
‫שכירות ודמי מחיה‪.‬‬
‫נחזור ללודוויג גוטהילף‪ :‬האיש שהיה פרופסור‬
‫להיסטוריה באוניברסיטה העברית‪ ,‬נחשף כדמות נדיבה מאוד‬
‫על סף האלטרואיזם — הוא אוהב מאוד את מישה ומעניק לו‬
‫משכורת על שירותים קטנים‪ ,‬וכאשר הוא הופך להיות מעין‬
‫או־פר שלו‪ ,‬הוא אף מגדיל משכורת זאת‪ ,‬עד כי מישה עצמו‬
‫חש מובך ומבקש להחזיר כסף‪ .‬פרופסור גוטהילף מאמץ גם‬
‫את הסבתא אירנה ומאפשר לה לגור בדירה מפוארת שנייה‬
‫שלו‪ ,‬שעד אז הייתה מושכרת‪ .‬ביום ההולדת החמישים של‬
‫גדעון בנו — הוא מעניק לו מכונית כדי שיוכל לבקר אותו‬
‫לעתים קרובות ממקום עבודתו (וזאת כיוון שגדעון מתגורר‬
‫ביישוב מרוחק‪ ,‬שם הוא עובד במפעל לעבודות יודאיקה)‪.‬‬
‫לגוטהילף יש "חבילה" של צרות משל עצמו‪ :‬הוא התאהב‬
‫בצעירותו בשמחה‪ ,‬יפהפייה בת תימן שילדה לו בן יחיד —‬
‫גדעון‪ ,‬אבל היא נתפסה לכת‪ ,‬שבראשה "רב" עריץ שמחרים‬
‫את גוטהילף עצמו ואת בנו האמן (שהתאלמן לאחר שאישתו‬
‫ילדה לו תינוק)‪ .‬גדעון שחונך בכת לאמונה דתית ולמצוות‪,‬‬
‫ובעקבות כך הוא לבוש ונוהג כמו חרד‪ ,‬מנודה על ידי הרב‬
‫ממשפחתו — הסיבה‪ :‬הוא לא היה מוכן לתנאים הדרקוניים‬
‫ש"הרב" השית עליו באשר ליצירותיו האמנותיות‪" .‬הרב" אף‬
‫מצווה על אימו לגרשו מדירתה‪ .‬במעמסה הנפשית הכבדה‪,‬‬
‫בה מתמודד גוטהילף — מישה ואירנה הופכים להיות משענתו‬
‫העיקרית‪.‬‬
‫אחת המגבלות של כתיבה מתצפית של גיבור עד היא‬
‫הקושי לתאר את חיצוניותו של הגיבור‪ ,‬שכן אם יתאר את‬
‫עצמו — הקורא עלול להתייחס לכך כאל עמדה סובייקטיבית‪.‬‬
‫הפתרון של הסופרת במקרה זה מעניין‪ :‬למרות שהוא עולה‬
‫חדש ידען גדול ומדבר בשפה גבוהה‪ ,‬שהתלמידים מדביקים‬
‫לו את הכינוי "חננה" — הוא מוצא חן בעיני בנות גילו‪ .‬הן‬
‫היוזמות חברות עמו (כולל חיבוקים ונשיקות)‪ ,‬ומתארות‬
‫מה מוצא חן בעיניהן במראהו‪ .‬כך עשתה מיקה בנתניה‪,‬‬
‫שמצהירה כי היא אחותו‪ ,‬כך עשתה מלכי בבית האכסניה‬
‫"ביתא אורה"‪ ,‬שם התארח מישה חסר הבית‪ ,‬וכך עשתה גם‬
‫איילת חברתו מירושלים‪.‬‬
‫הסוף הוא "טוב" (אני מודה שאני אוהב "סוף טוב")‪:‬‬
‫אירנה‪ ,‬וגוטהילף משכנעים את מישה ששום רבב מאביו‬
‫איננו דבק בו‪ ,‬ולכן הוא מתמלא אומץ ומספר לאיילת מי הוא‬
‫אביו‪ .‬הווידוי הזה אף מגביר את אהבתה של איילת אליו‪ .‬אני‬
‫גם סבור שהמשימה שלקחה הסופרת על עצמה לכתוב רומן‬
‫מנקודת תצפית של גיבור "עד" בוצעה בהצלחה‪ ,‬ולפנינו רומן‬
‫‪‬‬
‫מותח ומעניין‪.‬‬
‫סקירת ספרים‬
‫דוד מלמד‬
‫ספרים חדשים שהגיעו למערכת‬
‫פרוזה‬
‫◄ ◄גיאקומו ג'ירולמו קזנובה‪ ,‬קזנובה סיפור חיי‪ ,‬אסטרולוג‪,2014 ,‬‬
‫‪ 575‬עמ'‪.‬‬
‫סיפור חייו של המאהב הידוע על נדודיו ממדינה למדינה ומאישה‬
‫לאישה‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:49‬‬
‫◄ ◄תומאס וולף‪ ,‬לא תוכל לחזור הביתה‪ ,‬כרמל‪,2015 ,‬‬
‫‪ 611‬עמ'‪.‬‬
‫רומן שהתפרסם אחרי מותו של הסופר‪ ,‬ומתורגם בראשונה לעברית‬
‫ע"י עודד פלד‪.‬‬
‫◄ ◄לאה ברק‪ ,‬בעד החלון‪ ,‬גוונים‪ 205 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫רומן על רקע דרום תל־אביב של ראשית שנות החמישים דרך סיפורן‬
‫של שתי נשים‪.‬‬
‫◄ ◄עמית לוי‪ ,‬אלהים ובני עליון‪ ,‬הוצאה עצמית‪,2014 ,‬‬
‫‪ 241‬עמ'‪.‬‬
‫ספר מסעות רוח‪ ,‬ספרו הראשון של המחבר‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪59‬‬
‫‪ 2015.indb 59‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫עיון‬
‫◄ ◄גאולה הודס‪-‬פלחן‪ ,‬הצללים נעים באיטיות‪ ,‬פיוטית‪,2014 ,‬‬
‫‪ 93‬עמ'‪.‬‬
‫◄ ◄דן לאור‪ ,‬אלתרמן‪ ,‬עם עובד‪ 911 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫"נפתולי אלהים‪ /‬נפתלתי‪ /‬פרחי אש עקרתי‪ /‬ושתלתי"‪ .‬שיריה של‬
‫משוררת ומתרגמת‪.‬‬
‫פרשת־חייו של אלתרמן‪ ,‬שהיא סיפורה של תקופה‪ ,‬מתועדת במחקר‬
‫רחב־יריעה‪.‬‬
‫◄ ◄שמואל ורגון‪ ,‬בארצות המקרא‪ ,‬אוניברסיטת בר אילן‪,2015 ,‬‬
‫‪ 450‬עמ'‪.‬‬
‫אסופת מחקרים שעניינם נבואה‪ ,‬היסטוריה והיסטוריוגרפיה נבואית‬
‫לאורם של ספר ישעיהו וספרי מקרא אחרים‪ ,‬פרי עטו של מי שהיה‬
‫ראש המחלקה לתנ”ך באוניברסיטת בר־אילן‪.‬‬
‫◄ ◄קארל צ'אפק‪ ,‬ביקורת המילים‪ ,‬כרמל‪ 147 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫◄ ◄דבורה קוזוינר‪ ,‬בארץ ההר הלבנה‪ ,‬גוונים‪ 84 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫ספר נוסף של המחברת‪ ,‬שחמשת שעריו כוללים שירה אישית על‬
‫הארץ‪ ,‬נופיה ואנשיה‪.‬‬
‫◄ ◄שלמה וינר‪ ,‬עד שתחשך השמש והאור‪ ,‬כרמל‪ 178 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫ספר־שירים רביעי של המחבר‪" .‬עד שתחשך השמש והאור‪ /‬את‬
‫מרפסת ילדותי אזכור"‪.‬‬
‫◄ ◄גיא לוינסון‪ ,‬סוגריים‪ ,‬אבן חושן‪ 58 ,2015 ,‬עמ'‪.‬‬
‫פן חדש ביצירתו של צ'אפק כמסאי ומבקר‪ .‬תירגם והקדים מבוא‪:‬‬
‫פאר פרידמן‪.‬‬
‫ספר־שירים ראשון של המחבר‪" .‬משהו‪ /‬מש‪ /‬במישהו‪ /‬עת ש‪ /‬משה‪/‬‬
‫דבר־שהוא‪ /‬משירי"‪.‬‬
‫◄ ◄יוסף אורן‪ ,‬מוקדים חדשים בשירה העברית‪ ,‬יחד‪ 192 ,2015 ,‬עמ'‪.‬‬
‫◄ ◄יהודה עתי‪ ,‬משלי חצר הנזיר עם כיפה זהובה‪ ,‬קשב לשירה‪,‬‬
‫‪ ,2015‬פ"ה עמ'‪.‬‬
‫על ארבעה מוקדים שבהם ריכזה השירה העברית את מאמציה‬
‫להשלים את מהפכת המודרניזם‪.‬‬
‫שמונים וחמישה שירי־הגות בספרו האחד־עשר של המחבר‪.‬‬
‫◄ ◄הדי שייט‪ ,‬לפניך דרכיים‪ ,‬בר אילן‪ 251 ,2015 ,‬עמ'‪.‬‬
‫◄ ◄אלג'רנון צ'רלס סווינברן‪ ,‬שירים‪ ,‬כרמל‪ 167 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫מחקר על המעבר מתלישות בגולה לתלישות ילידית בספרות‬
‫העברית במאה ה־‪.20‬‬
‫שיריו של אחד מחשובי המשוררים בתקופה הוויקטוריאנית בתרגומה‬
‫של אנה ליין‪.‬‬
‫◄ ◄אפרים רחמן‪ ,‬מגורשים מתל אביב‪ ,‬צבעונים‪ 123 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫◄ ◄רויאל נץ‪ ,‬מרובעים‪ ,‬חרגול‪ 71 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫קורות סבלם של המגורשים מתל־אביב בשנת ‪ 1917‬מסופרים על־‬
‫ידי נכדם‪.‬‬
‫◄ ◄מנחם זהרי‪ ,‬ואני תפילה‪ ,‬כרמל‪ 90 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫המושגים "תפילה" ו"מתפלל"‪ ,‬שימושיהם ושגירותם בכתבי המקרא‪.‬‬
‫שירה‬
‫◄ ◄אורציון ברתנא‪ ,‬אחרי הגשם‪ ,‬קשב לשירה‪ 221 ,2015 ,‬עמ'‪.‬‬
‫שירים חדשים ומבחר שירים קודמים של המשורר הוותיק‪ ,‬סופר‪,‬‬
‫מסאי וחוקר ספרות‪.‬‬
‫◄ ◄אביחי קמחי‪ ,‬הולך בירושלים‪ ,‬קשב לשירה‪ 77 ,2015 ,‬עמ'‪.‬‬
‫ספר רביעי של המחבר‪" .‬לעתים כשאני צועד על חוף הים‪ /‬נדמה לי‬
‫שאני הולך בירושלים"‪.‬‬
‫◄ ◄יערה בן־דוד‪ ,‬איזון שביר‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ 110 ,2015 ,‬עמ'‪.‬‬
‫"כבהיסח הדעת אני מניפה מלים‪ /‬כמו קמח בנפת זהב דק מן הדק"‪.‬‬
‫ספר־שירים שישי של המשוררת‪.‬‬
‫◄ ◄נורית צדרבוים‪ ,‬שאון של חול מתקתק בשקט‪ ,‬חדרים‪,2014 ,‬‬
‫‪ 201‬עמ'‪.‬‬
‫ספר־שירים של המחברת‪ ,‬מרצה‪ ,‬אמנית פלסטית וחוקרת רב תחומית‪.‬‬
‫תשעים־ושניים מרובעים המשתייכים למסורת הארוכה שנוצרה‬
‫בעקבות עומר ח'יאם‪.‬‬
‫◄ ◄ורדה שפין גרוס‪ ,‬ורדה ורדה‪ ,‬עמדה‪ 91 ,2015 ,‬עמ'‪.‬‬
‫"צועקת בלילות 'ורדה ורדה'‪ /‬שאבוא להציל אותך מתהום רבה"‪.‬‬
‫פואמה בעשרה פרקים‪.‬‬
‫◄ ◄רחל ארזני‪ ,‬חיים פשוטים‪ ,‬אופיר ביכורים‪ 123 ,2015 ,‬עמ'‪.‬‬
‫ספר־שירים ראשון של המחברת על רקמת חייה ועל ריקעה של‬
‫יהדות תימן אז ועתה‪.‬‬
‫◄ ◄ישראל נטע‪ ,‬הלכתי על האדמה כמו שהולכים על פני המים‪,‬‬
‫כרמל‪ 77 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫"רישום בודד של תווי גופך מרצדים על קיר‪ /‬ודי"‪ .‬אסופת שירים‪.‬‬
‫ילדים‬
‫◄ ◄רקפת שמעון‪ ,‬מרד האבטיחים‪ ,‬סטימצקי‪ ,2014 ,‬ללא מספרי‬
‫עמודים‪.‬‬
‫ספר שלישי בסדרת סיפורי אגדה וקסם לילדים פרי עטה של‬
‫המחברת‪.‬‬
‫◄ ◄אורנה סילברמן‪ ,‬שברים לא פשוטים‪ ,‬פרדס‪ 72 ,2015 ,‬עמ'‪.‬‬
‫‪60‬‬
‫"איש לא מטלטל‪ /‬את הענף‪ /‬עליו אני יושבת‪ /,‬ומביטה אל התהום‪/‬‬
‫בשקיקה"‪ .‬שירים‪.‬‬
‫כתבי־עת‬
‫◄ ◄פיני רבנו‪ ,‬בסוף כל השירים באים אל האוזן למות‪ ,‬הקיבוץ‬
‫המאוחד‪ 94 ,2014 ,‬עמ'‪.‬‬
‫◄ ◄דעות‪ ,‬נאמני תורה ועבודה‪ ,‬כסלו‪-‬טבת תשע"ה‪ ,‬גיליון ‪.68‬‬
‫ספר־שירים שלישי של המחבר‪" ,‬כאן דגל של אבנים‪ /‬מתנוסס מעל‬
‫תושבים"‪.‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:49‬‬
‫במה לשיח יהודי וציוני־דתי המוקדשת הפעם לנושאי אוכל‪ ,‬כמו‬
‫מאמרה המאלף של סוזאן וינגרטן‪ ,‬המתמחה בנושא האוכל בספרות‬
‫התלמודית‪.‬‬
‫‪ 2015.indb 60‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫הספד למלכה נתנזון (כ"ב אדר תשע"ה — ‪)13.3.2015‬‬
‫י‬
‫הציפור מצאה מקלט‪,‬‬
‫ואנחנו נותרנו יתומים‬
‫ום קשה לכולנו‪ .‬איבדנו חברה יקרה‪.‬‬
‫איך מספידים חברה בלי לחטוא בקלישאות? איך‬
‫מביאים לקבר ידידות בת שנים? אין מילים לבטא את הכאב‬
‫והצער במות חברה כה יקרה‪ ,‬כה אהובה‪.‬‬
‫אגודת הסופרים העברים אבלה היום‪ ,‬יום עצוב לכולנו‪.‬‬
‫שנים של כאב עברו על מלכה שלנו‪ .‬שנים קשות מנשוא‪,‬‬
‫עבורה‪ ,‬עבור משפחתה‪ ,‬עבור כולנו‪ .‬אחרי שעמלה שנים‬
‫להתמודד עם הגחלים הבוערות של השואה — קמה למאבק‬
‫נורא‪ ,‬להילחם באויב מבפנים‪ ,‬להילחם על חייה‪ .‬תעצומות‬
‫הנפש שלה נתנו לה אנרגיות של נשמה יתרה לבטא את‬
‫התקופה הבלתי אפשרית הזו‪.‬‬
‫שם הספר האחרון העיד על המשבר הנורא‪ ,‬וראינו לפנינו‬
‫ציפור מלאה הוד‪ ,‬ציפור שמבקשת לפרוש כנפיים‪ ,‬להמריא‪,‬‬
‫שמבקשת לנשום‪ ,‬לקחת אוויר — ומצד שני חשה שכוחותיה‬
‫אוזלים‪ ,‬ציפור מכונסת‪.‬‬
‫אנו עומדים כאן בתחנה האחרונה וזוכרים‪ ,‬כי מלכה‬
‫נתנזון לא ויתרה‪ ,‬שידעה גם ברגעים הקשים לכתוב שירה‬
‫מרגשת וסוחפת‪ ,‬שירה בסימן מאבק‪ ,‬בסימן תאוות החיים‪.‬‬
‫את המסר קיבלנו באותיות צרובות‪ .‬הדרך היחידה לנצח‬
‫את הגיהינום היא באמצעות הרוח‪ ,‬באמצעות מעוף הציפור‪,‬‬
‫באמצעות האהבה‪ .‬באמצעות המילים ניסתה מלכה שלנו‬
‫למצוא מרפא לכאב שלה‪:‬‬
‫המאבק מול המחלה הקשה הניב במלכה שלנו כוחות‬
‫חדשים של יצירה‪ ,‬הסתערות מחודשת על החיים‪ ,‬ובלשון‬
‫השירה של מלכה יקירתנו ראינו‪ ,‬שניסתה לתת לעולם‬
‫והפריה של גשם‪:‬‬
‫גוונים של תחייה וּפריחה ָ‬
‫"חרמש הקשת חוצה את שחור הענן מזה‬
‫ֶ‬
‫ואת בוֹ הק הענן מזה‬
‫תובע ּ‬
‫עלבון אדמה‬
‫ביאתו של גשם‬
‫שזמן רב לא ידעה ָ‬
‫כאישה שאינה יודעת זַ רעו של איש"‬
‫המאבק מוליד במשוררת כמיהה להתחדשות‪ ,‬למיצוי כל רגע‬
‫של חיים‪ ,‬וכך סיימה את השיר‪:‬‬
‫"מחר יָ נצו ניצני מלכותה‬
‫כמצחקת‪,‬‬
‫והיא‬
‫ֶ‬
‫להפרותם"‬
‫הרגע ַ‬
‫תאסוף את אושפיזי ֶ‬
‫‪25/03/2015 11:27:50‬‬
‫בשיר אחר 'כאור שבעת הקנים' היא תיארה זאת כמשאלה‬
‫קוסמית אישית‪:‬‬
‫לצקת ֵממד חדש לִ זמן נקרש"‬
‫"כמבקשת ֶ‬
‫הלב שלה רצה לנצח את האפילה‪ ,‬את המחלה‪ ,‬והיא סיימה‬
‫את השיר במילים‪:‬‬
‫"ניצחון שושנת‬
‫האור על חשכת הימים"‬
‫בכל יצירותיה ראינו תאווה לחיים‪ ,‬את הרצון לברוא חיים‬
‫חדשים מתוך האופל והכאב והתופת‪ ,‬וכך גם ברומן שכתבה‬
‫על התמודדותה עם הלם הקרב של בעלה היקר"‪.‬‬
‫דרך דומה של התמודדות עם הכאב ועם הפחד מאבדון‬
‫גילינו גם בספר "ללב יש היגיון משלו" — וברגע של חוסר‬
‫אונים מול המשבר‪ ,‬מביטה הגיבורה מבעד לחלון המטבח —‬
‫ומראה הטבע ממלא את הווייתה בתשוקה של פריחה וחיים‪.‬‬
‫השירה והיצירה העניקו למלכה כוחות מעבר למילים‪,‬‬
‫העניקו לה מבט אחר‪ ,‬יכולת להתחבר לאיתני הטבע ולפרוש‬
‫כנפיים‪ ,‬להיות חלק מתהליכים קוסמיים‪.‬‬
‫למדנו ממנה כמה סבלה‪ ,‬כמה הייתה צריכה להתגבר כדי‬
‫להתחזק באמצעות הרוח‪.‬‬
‫המלאכים למעלה בוודאי מחכים לה‪ ,‬לכוהנת השירה‬
‫שלנו‪ ,‬ואנו דומעים ובוכים שהמערכה הסתיימה באובדן‪ .‬כמה‬
‫ידעה זאת‪ ,‬כמה חשה זאת‪ ,‬והיא כתבה‪:‬‬
‫‪‬‬
‫‪61‬‬
‫‪ 2015.indb 61‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫צעקה שנבְ לְ מה‬
‫"מכונֶ סת ּכמו ָ‬
‫לטלת אנָ ה ואנָ ה"‬
‫ׁ ְשבא ִמ ַּט ֶ‬
‫לבה ידע‪ ,‬כמה קשה יהיה המאבק‪ ,‬שקשה יהיה לפרוץ את‬
‫המציאות שסוגרת עליה‪:‬‬
‫"המנעולים תלויים כאן על וָ וֵ י המוח‬
‫מראת ַעין של נֶ פש ׁ ֶשיצאה‬
‫והדלתות — ִ‬
‫לחפש עיר מקלָ ט"‬
‫ֵּ‬
‫וחשנו את תחושת המצור‪ ,‬את הפחד‪ ,‬את ההתכנסות‪ ,‬וידענו‬
‫שהמעוף והחיפוש אחר הטבע הם בבחינת 'עיר מקלט'‪ .‬ולכן‬
‫ביקשה נפשה את המחוזות הנכספים‪ ,‬את ציפורי גן עדן‪.‬‬
‫"ציפורי גן עדן בשמורות עיניך‬
‫מפריחות בי יונים‬
‫נאחזת בהן כאחרון הטובעים"‬
‫מלכה שלנו‪ ,‬מלכה יקרה‪,‬‬
‫גן עדן מחכה לך‪ ,‬שירתך כבר מתנגנת שם‪ ,‬והמלאכים‬
‫כבר מכינים את הבימה למשוררת האהובה‪ ,‬שכּ ֹה ידעה‬
‫להעריץ את תעצומות הרוח‪.‬‬
‫ידעת‪ ,‬שיהיה קשה להמריא כנגד כל המכאובים והקשיים‪,‬‬
‫ובבואך לשיר להם‪ ,‬למלאכים‪ ,‬ספרי להם שהיית מלאכית‬
‫בעינינו‪ ,‬שיפרשו כנפיים ויָ גנו עלייך‪ ,‬עד כמה היית בפחד מן‬
‫הרגע הזה — וכך כתבת‪:‬‬
‫ֶ‬
‫"אני ָּ‬
‫הדלת הנוספת‬
‫שכל חיי חיפשתי אחר ֶ‬
‫נלכדתי על ִס ּ ָפ ּה"‬
‫כל אוהבייך באו כאן ללוותך בדרכך האחרונה‪ ,‬כי חשנו כל‬
‫הקשר‬
‫העת כמה את מחוברת לכולם‪ ,‬כמה אהבה יש ּבך‪ ,‬כי ֶ‬
‫עמך היה תמיד ּברית של אמת‪.‬‬
‫על כך אומר השיר של המשוררת רחל 'ברית אמת היא‬
‫נפרד ‪ /‬רק אשר ָאבד לי קנייני לָ עד'‪.‬‬
‫לנו ‪ /‬קשר לא ַ‬
‫אנו מחזקים בחום את משפחתך היקרה‪ ,‬את אמנון שכה‬
‫נכסף אלייך כל חייו‪ ,‬וכבר עכשיו אנו מבינים‪ ,‬כמה המחסור‬
‫יהיה קשה‪ .‬ונצטרך כולנו כוחות‪ ,‬ומשפחתך היקרה תצטרך‬
‫כוחות מעל ומעבר‪ ,‬ולא יהיה קל‪ .‬בכל דקה‪ ,‬בכל הרגעים‪,‬‬
‫ויחד איתם כולנו עדיין מתגעגעים‪ ...‬זה רק מתחיל‪ ,‬ולא‬
‫קל‪...‬‬
‫הלב מרגיש‪ ,‬שהאובדן יהיה קשה לכולם‪ ...‬שאין מרפא‬
‫ללבבות הכואבים‪ .‬שלא קל לחיות עם המחסור‪ .‬שבכל בוקר‬
‫יקומו יקירייך לחפש שוב ושוב את האור‪.‬‬
‫לכי לשלום‪ ,‬מלכה אהובה‪ ,‬פתחי למעלה את כל הדלתות‪,‬‬
‫ֱהיי מליצת יוֹ שר עבור כולנו‪ ,‬ואנו לא נשכּ ח אותך‪ .‬שמך‬
‫יישאר לנצח חקוק בפנתיאון השירה העברית‪.‬‬
‫יהי זכרך ברוך‪.‬‬
‫הרצל חקק‬
‫אירוע לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ה‬
‫"אל דומי‪ ,‬אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם"‬
‫מתוך‪" :‬יזכור ליום הזיכרון לשואה ולמרד" (אבא קובנר)‬
‫חברי האגודה מוזמנים לאירוע שיתקיים ביום ב'‪ ,‬כ"ד באפריל תשע"ה‪ ,13.4.2015 ,‬בבית הסופר‪ ,‬רח' קפלן ‪ 6‬ת"א‪ ,‬בשעה ‪19.00‬‬
‫ב ת כ נ י ת ‪ • :‬בלפור חקק — הדלקת נרות ותפילת יזכור לשואה ולגבורה‬
‫•הרצל חקק‪ ,‬יו"ר אגודת הסופרים — יישא דברים‬
‫•ניצולי שואה דור ראשון — חברי אגודת הסופרים‬
‫ניצולי שואה דור שני — שיח בסימן "וְכַ ֲא ֶׁשר י ְַעּנּו אֹותֹו ּכֵ ן י ְִרּבֶ ה וְכֵ ן י ְִפרֹץ" (שמות א'‪)12 ,‬‬
‫ •הסופרת אסתי ג‪ .‬חיים — "אנשי פינות"‬
‫ •דר' רפי קישון — "תסריט על אבא אפרים"‬
‫ •הסופר יוסי סוכרי — "מבנגזי לברגן בלזן"‬
‫• "שירת רבים" — שלמה שביט • קריאה אמנותית — בלה גולדברג • עריכה והנחיה — וילהלמינה‬
‫‪62‬‬
‫‪25/03/2015 11:27:50‬‬
‫‪ 2015.indb 62‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫גנזים‬
‫יצחק בר־יוסף‬
‫רשימות מן הגנזך‬
‫מי זוכה לאהבת אמת‬
‫ל‬
‫א כל נערה זוכה לאהבת אמת — כך הכריז האיש‬
‫שעורר בזמנו "סקנדלים" (בלשון הימים ההם)‬
‫פוליטיים וספרותיים‪ ,‬נשלח לכלא‪ ,‬גלה לחו"ל‪ ,‬חזר לבסוף‬
‫לישראל‪ ,‬ואחרי תום חייו הסוערים נחת לבסוף בארכיון‬
‫"גנזים" השקט והשליו‪" .‬ישנן נערות שלא מתעוררות כל ימי‬
‫חייהן מהתרדמה החושנית בה [הן] שוקעות עם נשואיהן‪.‬‬
‫חיות‪ ,‬מבלות‪ ,‬מעבירות את הזמן ומזדווגות מבלי לדעת שהן‬
‫חיות בעולם צללים‪ .‬אחרות‪ ,‬אשר לא מצאו בנישואים את‬
‫סיפוקן הנפשי‪ ,‬אולם גירו את גופותיהן הצמאות‪ ,‬מוצאות‬
‫ב'חתונה' פתח נעים והוגן לחיי הפקרות והתעללות עצמית‪.‬‬
‫הכול במסווה ההגינות‪ ,‬הסדר וחיי המשפחה…"‬
‫מי שעומד מאחורי שורות אלה הוא מקסים גילן‬
‫(‪ )2005-1931‬שארכיונו נמסר באחרונה ל"גנזים"‪ .‬גילן‪,‬‬
‫שהחודש מלאו עשור למותו‪ ,‬החל את דרכו הרעיונית בלח"י‪.‬‬
‫הוא עבר מהפך ונהיה לפעיל שמאל רדיקלי ישראלי‪ ,‬וב־‪1969‬‬
‫גלה מרצון לפאריז‪ .‬את חייו בגולה הקדיש לפעילות פוליטית‬
‫משמאל לימין‪ :‬מקסים גילן‪ ,‬הצייר צבי מילשטיין ונתן זך‪ ,‬לונדון ‪1972‬‬
‫(ארכיון "גנזים")‬
‫‪25/03/2015 11:27:50‬‬
‫והיה בין הישראלים הראשונים שנפגש עם ראשי אש"ף‪ .‬הוא‬
‫זכור כאחד המשוררים ואנשי הספרות האוונגרדיים שיצאו‬
‫נגד ה"אלתרמניות" בשירה העברית יחד עם נתן זך‪ ,‬גבריאל‬
‫מוקד ודוד אבידן‪.‬‬
‫את דעתו על אהבה אמת כתב מקסים גילן בהיותו‬
‫במעצר — בחוברת הקרויה "אגרות מן הסגר" שבה כרוכים‬
‫דפי נייר מודפסים במכונת כתיבה — "נכתב ונדפס בסגר‬
‫במדינת ישראל — תמוז‪-‬אלול תשי"ד" (‪ .)1954‬מדובר‬
‫בתקופת המעצר הראשונה שלו‪ ,‬בכלא מעשיהו‪ ,‬בשל מה‬
‫שהוגדר כ"פעילות חתרנית"‪.‬‬
‫אבל יש לי אישה צעירה‬
‫היו ימים שבהם לסופרים ולמשוררים נתנו כבוד בארץ‬
‫הזו‪ .‬קחו למשל את ש‪ .‬שלום‪ ,)1990-1904( ,‬סופר‪ ,‬משורר‬
‫ומתרגם‪ .‬ש‪ .‬שלום היה בזמנו "פיגורה" ידועה בחיי הספרות‬
‫בארץ‪ ,‬עמד בראש אגודת הסופרים‪ ,‬ורבים היו פונים אליו‬
‫בבקשות שונות ביודעם את השפעתו‪.‬‬
‫בארכיונו של רפאל ספורטה מצוי מכתב השתדלות ששיגרו‬
‫ש‪ .‬שלום ויהודה בורלא ב־‪ 9.12.62‬אל שר האוצר לוי אשכול‪.‬‬
‫פקיד מס הכנסה דרש מספורטה סך עתק במונחים של אותם‬
‫ימים‪ 13 ,‬אלף לירות‪ ,‬משום שלא הציג מסמכים מפורטים‬
‫על הכנסותיו מספרוני הילדים החביבים בהוצאת "תפוח" שלו‪.‬‬
‫ואם לא ישלם — יוטל עיקול על ביתו‪" .‬והאיש כאומן‪ ,‬כבעל‬
‫דמיון‪ ,‬אינו מצוי בעולם המעשה והחשבון ולא נהג בהנהלת‬
‫פנקסים וטוען הוא‪ ,‬שהכנסותיו המעטות מן המפעל לא יכלו‬
‫בשום אופן לשאת הוצאות של מנהל חשבונות‪ .‬ולו היה‬
‫אחד כזה היה יוצא הוא‪ ,‬הסופר עצמו‪ ,‬בידיים ריקות לגמרי‬
‫מן ה'מפעל'‪ .‬בקשתנו‪ ,‬איפוא‪ ,‬מלפניך‪ ,‬כבוד השר‪ :‬קודם כול‬
‫הורה נא בטובך להסיר מועקת העיקול מעל בית האיש‪ ,‬כי‬
‫מלבד שיגלה שדל למדי בית האיש וכי מסתפק הוא במועט‬
‫שבמועט‪ ,‬הן גם יעטה קלון על בית הסופר הזה בישראל‬
‫ואשתו העדינה והחלשה עלולה להתמוטט ברוב צערה"‪.‬‬
‫ש‪ .‬שלום נדרש לטפל גם בפרשיות עדינות יותר‪ .‬איש‬
‫ספרות ידוע מחיפה פנה אליו בבקשה מיוחדת‪" :‬לפני זמן־‬
‫מה נדב אותך לבך הטוב והנאמן לטפל בעניין כרטיסי המנוי‬
‫שנשלחו ממני ע"י המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון‬
‫העירוני‪ .‬ביקשתי אז ממך לחדול ממאמציך‪ ,‬אולם עתה‬
‫שיניתי את דעתי‪ .‬מן היום בו קרתה התקרית ביני ובין‬
‫יסעור (מנהל התיאטרון‪ ,‬י‪.‬ב‪ ,).‬לא דרכה עוד כף רגלי על‬
‫‪‬‬
‫‪63‬‬
‫‪ 2015.indb 63‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫סף התיאטרון‪ .‬בכל אשר נוגע לי‪ ,‬הרי יכולתי בלי קושי‬
‫לעמוד בפורענות זו עד מאה ועשרים‪ .‬אבל יש לי אישה‬
‫צעירה‪ ,‬צמאה לדעת ורעבה לחוויות‪ ,‬ובגללי נמנע ממנה‬
‫לחזות במחזות המועלים בתיאטרון העירוני‪ .‬אם יש ברצונך‬
‫ובאפשרותך לעשות משהו לתיקון המצב‪ ,‬תהיה לי סיבה‬
‫נוספת להיות אסיר תודה לך ולידידותך‪ .‬אך אל נא ייוודע‬
‫לבעל דבבי‪ ,‬שאתה פועל בידיעתי ולפי בקשתי"‪.‬‬
‫ואז נסגר בית הספר ע"י הגרמנים‬
‫לפני כשלושה חודשים הלכה לעולמה הסופרת והמתרגמת‬
‫מרים עקביא (‪ .)2015-1927‬ארכיונה הגדול השמור ב"גנזים"‬
‫הוא אחד מהארכיונים הרבים של סופרים ויוצרים ניצולי‬
‫שואה ושל הנספים בשואה‪ ,‬שרבים מהם מוזכרים ומצוטטים‬
‫ביום הזיכרון לשואה ולגבורה שמציינים אותו החודש‪ .‬מרים‬
‫נולדה בקרקוב כמתילדה ויינפלד‪ ,‬להוריה ברוניה והירש‬
‫ויינפלד‪ ,‬שהיה איש עסקים מצליח‪ .‬כאשר פלשו הגרמנים‬
‫לקרקוב ב־‪ ,1939‬הוחרם רכוש המשפחה‪ ,‬ושנתיים לאחר‬
‫מכן גורשה עם משפחתה לגטו קרקוב‪ .‬עם חיסול הגטו‬
‫ב־‪ 1943‬נשלחה המשפחה למחנה הריכוז פלאשוב‪ .‬את‬
‫אביה העבירו הגרמנים למחנה מאוטהאוזן‪ ,‬שם נפטר‪ ,‬ומרים‬
‫נשלח עם אמה ואחותה רלה לאושוויץ‪ .‬בינואר ‪ 1945‬הוכרחו‬
‫לצעוד ב"צעדת המוות" עד למחנה ברגן־בלזן‪ .‬אמה נפטרה‬
‫ימים ספורים לפני שחרור המחנה על ידי הצבא הבריטי‬
‫ב־‪ 15‬באפריל ‪ .1945‬מרים עלתה לישראל ב־‪ .1946‬ספריה‪,‬‬
‫שעסקו בילדותה ובשואה‪ ,‬תורגמו לשפות רבות‪.‬‬
‫אחד המסמכים שמשך את תשומת לבי בארכיונה הגדול‬
‫הוא "אישור" על נייר מצהיב מה־‪ ,20.12.1954‬שמתאר "לפי‬
‫תומו" את תחילת האסון‪" .‬הנני מאשר בזאת שמטילדה‬
‫וינפלד‪ ,‬אשר נולדה בתאריך ‪ 20.11.1927‬בקרקאו (פולין)‬
‫ואשר שמה הנוכחי מרים יקובוביץ'‪ ,‬עמדה בבחינות כניסה‬
‫לכתה א' גמנסיה בספטמבר ‪ — 1939‬בגמנסיה העברית על‬
‫שם ד"ר חיים הילפשטין בקרקאו‪ .‬היא למדה בכתה זאת‬
‫עד דצמבר ‪ 1939‬ואז נסגר בית הספר ע"י הגרמנים‪ ....‬אני‬
‫נותן תעודה מאשרת זו‪ ,‬בתור מורה ומנהל לשעבר של אותה‬
‫גימנסיה משנת ‪ 1925‬ועד לסגירתה כפי שהוזכר לעיל"‪ .‬על‬
‫החתום‪ :‬ולדמן אמיל‪ ,‬חולון‪.‬‬
‫כך חולפת וגם נשמרת תהילת עולם‬
‫‪64‬‬
‫מהירה מאוד צלילתם לתהום הנשייה והשכחה של סופרים‬
‫ומשוררים שהיו ידועים ומפורסמים‪ ,‬וחשובים כמובן בעיני‬
‫עצמם עד מאוד‪ .‬לעומתם‪ ,‬יצירות של אחרים‪" ,‬חשובים"‬
‫פחות כביכול‪ ,‬זוכים לחיי נצח בזכות שירים צנועים וחביבים‬
‫‪25/03/2015 11:27:51‬‬
‫כרטיס החבר של "קופת־הספר" של שרה גלוזמן‬
‫שחיברו לילדים‪ .‬מדור לדור עוברים השירים בפיהם של‬
‫הקטנטנים‪ ,‬לא תש כוחם ולא נס ליחם‪.‬‬
‫תזכורת לכך הייתה לי באחרונה כאשר הגיעו ל"גנזים" שני‬
‫גברים בראשית שנות ה־‪ 60‬שלהם‪ ,‬אפרים וגידי גרוס‪ ,‬בניהם‬
‫של הסופרת ומשוררת הילדים שרה גלוזמן (‪,)1988-1915‬‬
‫וביקשו לעיין בארכיונה של אימם‪ .‬שמה של גלוזמן ידוע כיום‬
‫רק למעטים‪ ,‬אף כי לפחות שיר אחד שלה היה מפורסם בהרבה‬
‫מיצירות רבות היקף של סופרים רבים‪ .‬וכי אפשר לעבור את‬
‫חנוכה בלי "חנוכייה לי יש"? אכן‪ ,‬שרה גלוזמן היא שחיברה‬
‫את השיר‪ ,‬ואף לא ידעה שהוא מפורסם כל כך‪ .‬סיפר הבן‬
‫אפרים‪" :‬כשהייתי בן ארבע חזרתי מהגן ושרתי את 'חנוכייה‬
‫לי יש' שהגננת לימדה אותנו‪ .‬אימא הופתעה ואמרה‪ :‬השיר‬
‫הזה נשמע לי מוכר… מתברר שהמלחין ראה כנראה את השיר‬
‫ב'דבר לילדים' והלחין אותו‪ ,‬והוא נהיה ללהיט בגני הילדים‬
‫בארץ‪ .‬איש לא טרח אפילו לספר לאימא על כך‪.‬‬
‫בארכיונה של שרה גלוזמן ממצא מעניין‪ ,‬רעיון לא רע‬
‫לפתרון בעיית הספרות העברית גם כיום‪ :‬כרטיס חבר של‬
‫ֻ"קפת־הספר" לשנת תרפ"ו (‪"ֻ .)1926‬קפת־הספר" כך עולה‬
‫מכריכת התעודה‪ ,‬נוסדה על ידי הסופרים והמורים העברים‬
‫בארץ ישראל‪ ,‬כדי לתת את היכולת לילדי ישראל‪ ,‬שיתמכו‬
‫בעצמם בספרותם‪" .‬כל פרוטה שאתם מכניסים לקופת־‬
‫הספר מגדילה קרן הוצאת־הספרים ומבססת את מפעלנו‪.‬‬
‫בתרומתכם זאת אתם מסייעים ליצור בעצמכם אוצר ספרים‬
‫עבריים בכל המקצועות… קופת־הספר תוכיח עד כמה יקרה‬
‫ספרות ישראל לבני ישראל‪ ,‬עד כמה הם מסורים לה ודואגים‬
‫לקיומה‪ .‬ילדי ישראל — היו תמיד נאמנים לספרותכם"‪.‬‬
‫ולסיום — הנכם מוזמנים לקרוא מעלילות "גנזים" גם‬
‫בבלוג החדש של הארכיון — על פי הקישור ‪gnazimblog.‬‬
‫‪ wordpress.com‬או להקיש בגוגל "הבלוג של ארכיון‬
‫‪‬‬
‫גנזים"‪.‬‬
‫‪ 2015.indb 64‬לירפא םינזאמ‪Book-‬‬
‫בר העור‬
‫קוראות יקרות‪ ,‬קוראים יקרים‪,‬‬
‫גיליון פברואר של "מאזנים" חוגג גבורות לפרופ' דן מירון‪,‬‬
‫והמדור הראשון בו מוקדש לסופר‪ ,‬מתרגם וחוקר‬
‫ספרות זה‪ .‬היקף הנושאים בהם עסק דן מירון בתחום‬
‫המחקר הביקורת‪ ,‬התרגום והעריכה הוא רחב במידה‬
‫כזאת שממש קשה לתפוס שמדובר במפעל של אדם‬
‫אחד‪ .‬גם מי שלקה ממקלדתו של דן מירון — איננו‬
‫יכול שלא להביע התפעלות מהידע שלו שחובק עולם‬
‫ומעומק הניתוח שלו‪.‬‬
‫את תמונותיו של דן מירון קיבלנו באדיבותם של‬
‫הניה רז ומשה לב‪ .‬גם הצלמת המקצועית עליזה אורבך‬
‫תרמה צילום‪ .‬עליזה אורבך‪ ,‬המצלמת עבור עיתונים‬
‫בארץ ובחו"ל‪ ,‬הציגה תערוכות ברחבי העולם‪ ,‬וזכתה‬
‫בשלל פרסים על עבודותיה‪.‬‬
‫אירועים ספרותיים רבים מילאו את יומנינו מאז הגיליון‬
‫הקודם‪ ,‬מתוך הרבים אציין כאן את הטקס מה־‪22.12.2015‬‬
‫בו הוכתרו שלושה חברים כיקירי אגודת הסופרים‪:‬‬
‫עדנה מיטווך‪-‬מלר‪ ,‬יצחק גנוז ואיתמר יעוז‪-‬קסט‪ .‬בגיליון‬
‫זה ימצאו הקוראים סקירה על האירוע; ב־‪27.1.2015‬‬
‫הוקדש ערב לכבוד ספרו של א‪ .‬ב‪ .‬יהושע "ניצבת"‪,‬‬
‫בו נשאו דברים ד"ר דורית זילברמן‪ ,‬פרופ' זיוה שמיר‪,‬‬
‫ד"ר ידידיה יצחקי‪ ,‬והסופר א‪ .‬ב‪ .‬יהושע עצמו‪ .‬תמצית‬
‫דבריו של ד"ר ידידיה יצחקי באירוע מובאים בגיליון‬
‫זה‪ .‬אירוע משמח נוסף הוא הענקת פרס העדות‬
‫‪ Temoignage‬בפאריס למשוררת עדה אהרוני על ספרה‬
‫"לא לשווא"‪ .‬איזכור האירוע על ידי עתליה רוזנברג‬
‫בגיליון זה‪.‬‬
‫ב־‪ 9.2.2015‬נערך בבית היוצר טקס חלוקת פרסי אקו"ם‪.‬‬
‫בין הזוכים בפרס על מפעל חיים — המשורר והמתרגם‬
‫אשר רייך שכיהן בעבר כעורך "מאזנים"‪ ,‬והמשורר‪,‬‬
‫המתרגם והסופר יעקב ברזילי שזכה בפרס מטעם‬
‫דירקטוריון אקו"ם‪ .‬ברכות חמות נשלחות לשניהם‪.‬‬
‫הסופר שמאי גולן מקדיש כאן רשימה על יצירתו של‬
‫יעקב ברזילי‪.‬‬
‫בתכנון — ערב לכבוד הספר "הבשורה על פי יהודה" מאת‬
‫עמוס עוז ב־‪ 26.3.2015‬בנוכחות הסופר עצמו‪ .‬דיווח על‬
‫האירוע ייאלץ להמתין לגיליון הבא‪.‬‬
‫את איוריו של סופר הילדים ברוך תור‪-‬רז ז"ל‪ ,‬המלווים‬
‫את הגיליון‪ ,‬קיבלנו באדיבותה של גב' אלמוגה אילן‪.‬‬
‫ברוך תור‪-‬רז היה סופר מאוד מוערך שזכה בעיטור‬
‫אנדרסן על יצירתו‪.‬‬
‫יש להניח שעד צאת גיליון זה לאור תשכך המהומה‬
‫שהתעוררה בדבר פרס ישראל תשע"ה‪ .‬כיוון שנלוותה‬
‫לעניין נימה פוליטית‪" ,‬מאזנים" לא יביע דעה בנדון‪.‬‬
‫הגיליון הזה חוגג עם חתן פרס ישראל‪ ,‬פרופ' דן מירון‪,‬‬
‫שעל זכייתו בפרס המכובד הזה בזמנו (‪ )1993‬אין‬
‫חולקים‪.‬‬
‫המערכת תקבל בברכה לפרסום תרגומים משפות‬
‫אחרות‪.‬‬
‫שלוש הערות‪:‬‬
‫הציור בעטיפה האחורית של גיליון פברואר הוא של‬
‫הסופר והאמן עמוס אריכא‪ ,‬ולא כפי שנכתב שם בטעות‪.‬‬
‫אזכיר כאן כי גם הציורים בתוך הגיליון הם מעשי ידיו‪.‬‬
‫כאשר בעל תואר אקדמי (ד"ר‪ ,‬פרופ') מגיש יצירה‬
‫ספרותית — לא יצוין התואר; כאשר מוגש על ידי בעל‬
‫תואר כנ"ל ביקורת או עיון — הדבר נתון להעדפתו‬
‫ולבחירתו של מגיש כתב־היד‪.‬‬
‫המערכת תקבל בברכה לפרסום תרגומים משפות‬
‫אחרות‪.‬‬
‫חברות יקרות‪ ,‬חברים יקרים‪,‬‬
‫ָּכ ְתנוֹ ת ּ ַפ ִּסים ‪ /‬לָ בַ ׁש ַה ָ ּגן ‪ּ /‬וכְ סוּת ִר ְק ָמה ‪ִ /‬מ ֵ ּדי ִד ׁ ְשאוֹ‬
‫ו ְּמ ִעיל ַּת ׁ ְש ֵּבץ ‪ָ /‬ע ָטה כָ ל ֵעץ ‪ּ /‬ולְ כָ ל ַעיִן ‪ֶ /‬ה ְר ָאה פִ לְ אוֹ‬
‫(ר' משה אבן עזרא)‬
‫ריח אביב מסביב‪ ,‬וגם בבית הסופר וסביבתו כתנות פסים לבש הגן‪.‬‬
‫■ יריד הספרים הבינלאומי‬
‫חווינו לאחרונה את יריד הספרים הבינלאומי‪ .‬האגודה שלנו קיימה דוכן ביחד‬
‫עם התאחדות הסופרים הכותבים בשפות השונות‪ ,‬בראשות אפרים באוך‪.‬‬
‫יזמנו עם הנהלת היריד מרתון שירה משותף של כותבי עברית וכותבים‬
‫בשפות אחרות‪ .‬חלק מן השירים העבריים תורגמו לשפות אחרות‪ .‬את‬
‫האירוע יזמה הוועדה למיזמים מיוחדים‪ ,‬והנחה את האירוע בלפור חקק‪.‬‬
‫היריד הבינלאומי מזכיר לנו את האירוע המכונן במקרא שבו נוצרו כל השפות‬
‫השונות על פני היקום שלנו‪ :‬אירוע מגדל בבל‪.‬‬
‫ל־ה ָא ֶרץ‪ׂ ָ ,‬שפָ ה ֶא ָחת‪ ,‬ו ְּדבָ ִרים‪ֲ ,‬א ָח ִדים"‪.‬‬
‫"וַ י ְִהי כָ ָ‬
‫והיום קם והיה לממש היריד של כל השפות השונות‪ ,‬ואנו היוצרים קמים‬
‫להיות גשר בין השפות ובין התרבויות‪ .‬האירוע התקיים במתחם התחנה‬
‫הראשונה בירושלים‪ ,‬מקומה של תחנת הרכבת יפו‪-‬ירושלים שנחנכה‬
‫ב־‪ .1892‬גם תחנת הרכבת הזאת שהייתה למוסד תרבות‪ ,‬קמה כדי לחבר‬
‫באמצעות פסי הברזל בין התרבויות השונות שהתקיימו בירושלים של‬
‫המאה ה־‪.19‬‬
‫משוררות ומשוררים באו ליריד הבינלאומי לקרוא משיריהם‪ ,‬והייתה זו‬
‫חוויה מלאת עונג עבור כולנו‪ .‬התמונות בפייסבוק מספרות את הסיפור‪.‬‬
‫שולחן הנשיאות ביריד הספרים הבינלאומי‪ .‬יושבים‪ :‬אפרים באוך‪ ,‬הרצל חקק‪,‬‬
‫בלפור חקק‪ ,‬זדרובסקי בטריק‪ ,‬נציג אגודת הסופרים מקרואטיה‪ ,‬מייקל דקל‪,‬‬
‫נציג אגודת הסופרים הכותבים אנגלית‬
‫אני מאחל קריאה מהנה ומועילה‪,‬‬
‫החוברת יצאה לאור בסיוע‪:‬‬
‫‪25/03/2015 11:11:38‬‬
‫א‬
‫רת לחברי‬
‫משה גרנות‬
‫■ מיזם שירי פשקווילים בירושלים‬
‫אגודת הסופרים העברים חברה ליזמה משותפת עם מוזיאון חצר היישוב‬
‫הישן ברובע היהודי בירושלים שלפנים מן החומות‪.‬‬
‫אוצרת המוזיאון‪ ,‬אורה פיקל‪-‬צברי‪ ,‬אצרה תערוכת פשקווילים מקירות‬
‫מאה שערים‪ ,‬והיא מוצגת בחדר בית הכנסת האר"י הקדוש במוזיאון‪ .‬על פי‬
‫המסורת בחדר זה גרה משפחתו של ר' יצחק לוריא (האר"י)‪ ,‬וכאן הוא נולד‪.‬‬
‫אגודת הסופרים העברים זרמה עם הרעיון של התערוכה ופנתה לחברים‬
‫לכתוב שירים ברוח הפשקווילים‪ :‬שירים חברתיים חתרניים המוקיעים‬
‫תופעות חברתיות‪ .‬כך נרקם המיזם המשותף‪ ,‬ואף הופקה חוברת של שירי‬
‫המשוררים באירוע זה‪.‬‬
‫הפשקווילים בתערוכה חושפים חברה ואנשים וזמנים‪ .‬הפשקווילים מילאו‬
‫את קירות השכונות החרדיות כבר מסוף המאה התשע־עשרה‪ ,‬ומתברר‬
‫שדרכם ניתן לגלות כמה חיים היו בהם‪ :‬הם סיפקו חדשות‪ ,‬הם ביטאו‬
‫מחלוקות‪ ,‬הם בעצם שיקפו בדרכם שלהם את תולדות ארץ ישראל‪.‬‬
‫באירוע שקיימנו‪ ,‬אורה פיקל‪-‬צברי סקרה את תופעת הפשקוולים‪ .‬היא‬
‫סיפרה שהפשקוויל הוא מודעת רחוב‪ ,‬וזה סוג של עיתון קיר ששימש מאז‬
‫התקופה הקדומה אמצעי ליחידים וקבוצות לשים ללעג דמויות הנחשבות‬
‫לבעלות סמכות ולקרוא תיגר על החברה ועל מנהיגיה‪ .‬הפשקווילים‬
‫מספרים סיפור של תקופה‪ ,‬מבטאים הלכי רוח‪ ,‬הם היוו‪ ,‬ועדיין מהווים‪ ,‬את‬
‫הכתובת על הקיר‪ .‬אורה הובילה את המשוררות והמשוררים לסיור במוזיאון‪,‬‬
‫והציגה את הפשקווילים‪ .‬היה זה אירוע מאלף ומהנה‪.‬‬
‫■ דו שיח עם אגודת הסופרים הפולנית‬
‫כזכור לכם‪ ,‬אירחנו בעבר את ראשי אגודת הסופרים הפולנית‪ .‬הם הזמינו‬
‫אותנו להגיע במאי לוורשה לביקור גומלין ולחתימה על הסכם ליזום יחד‬
‫אנתולוגיה משותפת‪ .‬עוד אמסור בעתיד פרטים על מיזם זה‪.‬‬
‫■ משכן הספרות העברית יהיה נכס של המורשת הלאומית‬
‫הקמת 'משכן הספרות העברית' בבית‬
‫הסופר עולה על הפסים הנכונים‪ .‬אנו‬
‫בקשר מתמיד עם עיריית תל אביב בנושא‬
‫השימור ובקשר עם היזם לגבי תחילת‬
‫הבנייה‪ .‬חשוב לנו שמשכן הספרות‬
‫העברית שייבנה ייכלל בתכנית העצמת‬
‫תשתיות המורשת הלאומית‪.‬‬
‫את הקמת המיזם מלווים מקרוב מנכ"ל‬
‫האגודה ארנון פורת ועורכי הדין חיים‬
‫עדיני ועמי עדיני‪ .‬לאחר שיושלם המיזם‬
‫החשוב‪ ,‬יוביל משכן הספרות החדש‬
‫מיזמי ספרות רבים‪ :‬מפגשי סופרים‪,‬‬
‫סדנאות כתיבה‪ ,‬מרתונים לכותבי‬
‫'מאזנים'‪ ,‬הצגת כתבי יד מקוריים של‬
‫ארכיון 'גנזים' בתערוכות מתחלפות‪,‬‬
‫מופעים של תיאטרון ספרות ועוד‪.‬‬
‫חשוב לנו להפוך לבית ליוצרי העתיד‪,‬‬
‫לקדם השקות של ביכורי יצירות‪ ,‬ואם‬
‫נוכל גם לסייע בהוצאה לאור של ספרי‬
‫ביכורים‪.‬‬
‫חשוב לנו שהנוער והצעירים ייחשפו‬
‫לתחיית השפה העברית‪ ,‬והתכנית היא‬
‫לאפשר לתלמידים לערוך עבודות מחקר‬
‫על משוררים וסופרים‪ .‬משכן הספרות‬
‫ייצר ערכות תערוכה למרכזים קהילתיים‪ ,‬מכתב של אברהם שלונסקי‬
‫לבתי ספר‪ ,‬למתנ"סים‪ ,‬וכן ייזום יחד עם למאיר דיזנגוף‬
‫קצין חינוך ראשי בצה"ל ביקורי חיילים‬
‫במקום‪ .‬זה החזון‪ ,‬ועוד עבודה רבה לפנינו‪.‬‬
‫הוועד המנהל מסייע לי בגיבוש החזון‪ .‬החזון כולל הנחלת ערכים‪ ,‬חינוך על‬
‫ברכי הספרות‪ .‬נצטרך לבנות תכניות הדרכה‪ ,‬תכניות עבודה‪ ,‬להכשיר כוח‬
‫אדם להנחיית קבוצות‪ ,‬ולשווק את התכניות לקהל הרחב‪ .‬אבל פנינו לעתיד‪:‬‬
‫למען הספרות לא נחשה‪ ,‬כי כולנו חיילים בשירות הוד מלכותה‪ ,‬הספרות‬
‫העברית‪.‬‬
‫חג פסח שמח‪,‬‬
‫הרצל חקק‪,‬‬
‫יושב ראש אגודת הסופרים העברים‬
‫‪ 2015.indd All Pages‬לירפא‪-‬תימינפ הפיטע‪-‬םינזאמ‬
‫־‬
‫|‬
‫|‬
‫|‬
‫‪A P R I L 2 0 1 5‬‬
‫|‬
‫|‬
‫‪2015‬‬
‫‪APRIL‬‬
‫גבורות לדן מירון‬
‫עטיפה אפריל‬
‫‪Tuesday, March 24, 2015 3:02:28 PM‬‬