מעיינותייך

‫ְ‬
‫עיינותייך‬
‫מ‬
‫מועדים לחסידות‬
‫חלק שלישי‬
‫ימי בין המיצרים‬
‫•‬
‫חודש אלול‬
‫•‬
‫חגי תשרי‬
‫מועדים לחסידות‬
‫פרקי חסידות על מועדי השנה‬
‫ללימוד עצמי‬
‫חלק ג'‬
‫• ימי בין המיצרים‬
‫• חודש אלול‬
‫• חגי תשרי‬
‫תוכן‬
‫הקדמה‬
‫‪5‬‬
‫ימי בין המיצרים‬
‫פרק א | מקום הארון וגניזתו‬
‫ב | בית המקדש שלעתיד‬
‫פרק ‬
‫פרק ג | למה הרעות לעם הזה?!‬
‫‪9‬‬
‫‪17‬‬
‫‪25‬‬
‫חודש אלול‬
‫פרק ד | כוחה של מחילה‬
‫ה | המלך בשדה‬
‫פרק ‬
‫פרק ו | אגרות הרבי מלובביץ' לקראת ראש השנ ‬
‫ה‬
‫‪39‬‬
‫‪44‬‬
‫‪50‬‬
‫חגי תשרי‬
‫פרק ז‬
‫פרק ח‬
‫פרק ט‬
‫פרק י‬
‫פרק יא‬
‫פרק יב‬
‫פרק יג‬
‫פרק יד‬
‫פרק טו‬
‫|‬
‫|‬
‫|‬
‫|‬
‫|‬
‫|‬
‫|‬
‫|‬
‫|‬
‫ראש השנ ‬
‫ה‬
‫וחנה היא מדברת על ליבה‬
‫שתמליכוני עליכם‬
‫עשרת ימי תשובה‬
‫יום כיפור‬
‫שמחת חג הסוכות‬
‫חג האסיף‬
‫תורה צוה לנו משה‬
‫לעיני כל ישראל‬
‫‪3‬‬
‫‪61‬‬
‫‪68‬‬
‫‪77‬‬
‫‪83‬‬
‫‪87‬‬
‫‪91‬‬
‫‪95‬‬
‫‪103‬‬
‫‪112‬‬
‫הקדמה‬
‫חוברת זו עוסקת בתקופת הזמן שמי"ז בתמוז ועד שמחת תורה‪ ,‬משבירת הלוחות‬
‫הראשונים‪ ,‬האבל והחורבן‪ ,‬דרך תשובת אלול וקבלת הלוחות השניים ביום הכיפורים‪,‬‬
‫ועד לשמחת חג הסוכות ושמחת תורה‪.‬‬
‫החוברת מיועדת ללימוד עצמי‪ ,‬בחברותא או בחבורה‪ ,‬במשך כשעה וחצי בכל שבוע‪.‬‬
‫כל פרק בחוברת מתאים ללימוד שבועי אחד‪.‬‬
‫נאספו כאן מקורות שונים מן החסידות‪ ,‬בעיקר מחסידות חב"ד‪ ,‬המתבוננים בהארה‬
‫המיוחדת של כל אחד מן הזמנים האלו‪ ,‬ובעבודת ה' המתחדשת בו‪.‬‬
‫בחוברת הובאו מספר פרקים מתוך הספר 'חסידות בפשיטות'‪ .‬בפרקים האחרים יש‬
‫מאמרים ושיחות מאדמו"רי חב"ד‪ ,‬עם ביאורים‪.‬‬
‫פרקים א'‪-‬ג' דנים בגאולה הצומחת מתוך הגלות‪ ,‬ובגילויים המיוחדים של ימי בין‬
‫המיצרים‪.‬‬
‫פרקים ד'‪-‬ו' עוסקים בעבודת התשובה המיוחדת של חודש אלול ובהכנות לקראת ראש‬
‫השנה‪.‬‬
‫פרקים ז'‪-‬ט' מלמדים על עבודת ה' המיוחדת של ראש השנה‪ ,‬יום המלכת ה' בעולם‪.‬‬
‫פרקים י'‪-‬י"א עוסקים בעשי"ת וביום הכיפורים‪.‬‬
‫פרקים י"ב ‪-‬י"ג דנים בשמחת חג הסוכות ובמהותו כחג האסיף‪.‬‬
‫פרק י"ד מבאר את עניינו של חג שמחת תורה‪.‬‬
‫ובפרק ט"ו‪ ,‬בסגירת מעגל‪ ,‬אנו שבים להתבונן בשבירת הלוחות‪ ,‬שקרתה בי"ז בתמוז‪,‬‬
‫ובשבח הגדול שמתגלה דווקא שם למשה רבנו‪ ,‬לעם ישראל ולתורה‪.‬‬
‫המבחן על החוברת ייערך לאחר החגים‪ ,‬פרטים מדוייקים יישלחו לכל הרשומות‪.‬‬
‫המבחן ייערך על ‪ 12‬מתוך ‪ 15‬הפרקים שבחוברת הלימוד על‪-‬פי בחירתך‪.‬‬
‫כל שאלה או בעיה בהבנת החומר ניתן לשלוח למייל‪.maayan.chabad@gmail.com :‬‬
‫לשאלות‬
‫ובירורים‬
‫בנושאים‬
‫ניתן‬
‫אחרים‬
‫לפנות‬
‫בטלפון‪:‬‬
‫‪03-5366121‬‬
‫(בשעות ‪ )9:00-13:00‬או במייל‪.maynotaich@gmail.com :‬‬
‫איסוף מקורות וכתיבה‪ :‬מעיין הנדלר‬
‫ויהי רצון שמתוך הלימוד נתעורר בעבודת ה' מתוך התחדשות ושמחה‪,‬‬
‫עריכה‪ :‬אהרוני ברנשטיין‬
‫ושתתחדש על כולנו שנה טובה ומתוקה ברוחניות ובגשמיות!‬
‫בהצלחה רבה!‬
‫צוות התוכנית‬
‫עיצוב‪ :‬סטודיו ולדמן ‪ -‬עפרה‬
‫מעיינותייך ‪ -‬ת‪.‬ד‪ 36251 .‬ירושלים‪maynotaich@gmail.com 03-5366121 .‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬
‫ימי בין המיצרים‬
‫פרק א‬
‫מקום הארון וגניזתו‬
‫הרבי מלובביץ' זצ"ל‬
‫מתוך‪ :‬הלכות בית הבחירה להרמב"ם עם חידושים וביאורים‪,‬‬
‫עמ' נ"ה‬
‫ברמב"ם תחילת פרק ד' מהלכות בית הבחירה כתוב‪" :‬ובעת שבנה שלמה‬
‫את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות‬
‫עמוקות ועקלקלות‪ ,‬ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה‪ ,‬שנאמר‪:‬‬
‫"ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקודש בבית‬
‫אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל‪ ,‬אין לכם משא בכתף‪ ,‬עתה עבדו את ה'‬
‫אלקיכם" וגו' ונגנז עמו מטה אהרן‪ ...‬וכל אלו לא חזרו בבית שני‪ .‬ואף אורים‬
‫ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש"‪.‬‬
‫וצריך להבין (כמו שהקשו במפרשים)‪ :‬מה נוגע להלכה כל אריכות וסיפור‬
‫הדברים‪ ,‬היכן ואיך ועל ידי מי נגנז הארון? והרי דברי הרמב"ם בספרו יד‬
‫החזקה "להלכה אמורים ‪ . .‬ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים ולא מוסר‬
‫והנהגה וידיעה הצריכה אין מדרכו ז"ל להטפל בהם בחיבור זה"?‬
‫מדוע מתאר הרמב"ם‪ ,‬שלא כדרכו‪ ,‬את סיפורו של ארון הברית כאשר הדבר איננו בעל‬
‫השלכות הלכתיות?‬
‫ארון הברית ‪ -‬חלק מהבית‬
‫ויובן זה בהקדים דיוק בנוגע להמקום בו מביא הרמב"ם את ההלכה הזו‪:‬‬
‫‪9‬‬
‫א קרפ • ותזינגו ןוראה םוקמ‬
‫בתחילת הלכות בית הבחירה כותב הרמב"ם‪" :‬אלו הן הדברים שהן עיקר‬
‫בבנין הבית‪ ,‬עושין בו קדש וקדש הקדשים ‪ . .‬אולם‪ "...‬ואחר כך כותב‬
‫"ועושין במקדש כלים‪ "...‬ומפרט את כלי המקדש ומקומן‪.‬‬
‫בפרקים שלאחרי זה ‪ -‬ב' וג' הוא מבאר צורת הכלים ובפרק ד' צורת הבית‬
‫(כותלי הבית‪ ,‬היכל‪ ,‬שערים )‪ .‬ולפי זה צריך ביאור‪ :‬הרי הארון שייך לכאורה‬
‫לכלי המקדש‪ ,‬ואיך מתאים אריכות בהלכה הנ"ל על דבר גניזת הארון בפרק‬
‫ד' העוסק בצורת הבית?‬
‫ומזה עצמו משמע שזה שהארון עומד בקודש הקודשים הוא‪ ,‬לדעת הרמב"ם‪,‬‬
‫פרט בצורת הבית; כלומר הארון אינו רק כלי שמצוי בקדש הקדשים‪,‬‬
‫ובדוגמת כלי המקדש האחרים המצויים בהיכל‪ ,‬כי אם הוא חלק מקדש‬
‫הקדשים עצמו ‪ -‬כיון שהארון עושה את בית המקדש לבית לה'‪ ,‬כמו שכתוב‬
‫"ונועדתי לך שם"‪.‬‬
‫ובזה מוסבר מה שאין הרמב"ם מונה את הארון בין כלי המקדש שהוא מפרט‬
‫בהלכה הנ"ל בתחילת הלכות בית הבחירה‪" :‬ועושין במקדש כלים‪ - "...‬כי‬
‫הארון אינו כלי בפני עצמו; הוא חלק מקדש הקדשים‪.‬‬
‫המקדש כלול משניים‪ :‬בנין הבית עצמו‪ ,‬והכלים שבו‪ .‬אך ארון הברית שונה מיתר כלי‬
‫המקדש‪ :‬כל הכלים הם פרטים בתוך עבודת הבית‪ ,‬ומשמשים לעבודה המיוחדת‬
‫שהצטווינו לעשות בהם‪ :‬המזבח ‪ -‬לקרבנות‪ ,‬המנורה ‪ -‬להדלקה וכדומה‪ ,‬ואילו ארון‬
‫הברית מהווה חלק מרכזי בבית המקדש‪ ,‬משום שהוא משכין את הקדושה בקודש‬
‫הקודשים‪ .‬לכן הארון אינו נחשב חלק מהכלים הממלאים את הבית‪ ,‬אלא חלק מן הבית‬
‫עצמו‪.‬‬
‫לכן כאשר הרמב"ם מביא את סיפור הטמנת הארון כתבו בפרק העוסק בבניין הבית ולא‬
‫בזה העוסק בכלים‪.‬‬
‫אלא שעל פי זה מתעוררת תמיהה גדולה‪ :‬לפי זה נמצא שבבית שני שבו‬
‫לא היה הארון במקומו‪ ,‬לא היה קדש הקדשים‪ ,‬שהארון הוא חלק ממנו‪,‬‬
‫בשלימותו; כלומר שבבית שני היה חסר לא רק פרט‪ ,‬אלא אחד הדברים שהם‬
‫"עיקר בבנין הבית"?!‬
‫וכדי להסיר תמיהה זו‪ ,‬מביא הרמב"ם כל האריכות על דבר גניזת הארון‪,‬‬
‫שלפי זה יובן שאף בבית שני לא היה חסר "בבנין הבית"‪.‬‬
‫הרמב"ם מביא את סיפור הטמנת ארון הברית‪ ,‬כדי ללמד שמבחינה הלכתית לא היה‬
‫חסרון בקדושת בית שני‪ ,‬אף על פי שהארון היה גנוז אז‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫קודש הקודשים הנסתר ‪ -‬לכתחילה‬
‫והביאור בזה‪ :‬מה שכתב הרמב"ם "ובעת שבנה שלמה את הבית‪ ...‬בנה בו‬
‫מקום לגנוז בו הארון" כוונתו בזה לא להכריע היכן נגנז הארון‪ ,‬שהרי מה‬
‫שהיה היה‪ ,‬אלא לחדש בזה דין בבנין הבית‪.‬‬
‫גניזת הארון אינה רק ענין של "בדיעבד" ולית ברירה‪ ,‬אלא שמלכתחילה‬
‫נקבע בבנין הבית שהארון כאילו יהיו לו שני מקומות בבית המקדש‪ :‬א)‬
‫מקום גלוי‪ ,‬על האבן שתיה בקדש הקדשים; ב) מקום לגונזו "למטה" מקדש‬
‫הקדשים‪" ,‬במטמוניות עמוקות ועקלקלות" ‪ -‬ואף מקום זה הוא מלכתחילה‬
‫חלק מהבית‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬גניזת הארון אינה ענין נוסף לבית המקדש שנעשה כדי (ובעת הצורך)‬
‫לגנוז ולשמור את הארון אלא שזהו דין בבנין הבית‪ :‬כשם שלצורך שלימות‬
‫המקדש צריך שייבנה מקום קדש קדשים‪ ,‬בו יעמוד הארון באופן גלוי‪,‬‬
‫כך צריך בית המקדש למקום גניזה בקודש הקודשים‪ ,‬בשביל הארון‪ ,‬ובזה‬
‫מובטחת נצחיותו של קדש הקדשים‪ ,‬מאחר שהארון הוא חלק עיקרי ממנו‬
‫כנ"ל‪.‬‬
‫וזהו פירוש דברי הרמב"ם "ובעת שבנה שלמה‪ ...‬וידע שסופו ליחרב בנה בו‬
‫מקום‪ :"...‬לא ששלמה בנה את המקום מדעת עצמו חס וחלילה‪ ,‬אלא שבעת‬
‫בנינו היה צריך לדעת שיחרב ונצטוה ובנה את מקום הגניזה‪:‬‬
‫הרי הארון צריך להיות בקדש הקדשים; ולכן אילו היה שלמה חופר סתם‬
‫מקום למטה‪ ,‬על פי ציווי‪ ,‬בלא לדעת את תכליתו‪ ,‬היה יוצא שבעת הבנין לא‬
‫היה המקום מתקדש בתור מקום לקדושת ארון בקדש הקדשים‪.‬‬
‫לפיכך מדגיש הרמב"ם ש"שלמה‪ ...‬ידע שסופו ליחרב ולכן בנה בו מקום‬
‫לגנוז בו הארון" ‪ -‬מלכתחילה בנה מקום של גניזה לצורך הארון‪ ,‬כמו‬
‫שהרמב"ם מדגיש שהמקום היה מתאים לגניזה ‪" -‬למטה במטמוניות עמוקות‬
‫ועקלקלות"‪ ,‬וממילא מובן שהוא קידשו בתור מקום הארון‪ ,‬וממילא חלק‬
‫מקדש קדשים‪.‬‬
‫כאשר שלמה בא לבנות את בית המקדש היה צורך שהוא יבנה מלכתחילה שני מקומות‬
‫המיועדים לארון‪ ,‬ושניהם בקודש הקודשים‪ :‬האחד מעל פני הקרקע‪ ,‬בקודש הקודשים‬
‫עצמו‪ ,‬והאחר למטה‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫א קרפ • ותזינגו ןוראה םוקמ‬
‫בניית מקום המסתור לארון הייתה צריכה להיעשות מתוך מודעות וכוונה שזהו מקום‬
‫נוסף המיועד לארון‪ ,‬מכיוון שרק כך התקדש אותו המקום לדורות‪ ,‬והפך לחלק מבית‬
‫המקדש עצמו‪.‬‬
‫מקום המסתור הזה הוא ששמר על נצחיות הקדושה של בית המקדש‪ ,‬גם כאשר הארון‬
‫איננו נמצא בחלקו הגלוי‪.‬‬
‫על פי זה יובן גם הטעם שכתב הרמב"ם ש"יאשיהו המלך צוה וגנזו במקום‬
‫שבנה שלמה"‪:‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫נצחיות הבית הראשון‬
‫ועל פי כל האמור יוצא חידוש והפלאה לא רק בנוגע לשלימות המעלה‬
‫והקדושה של הבית השני‪ ,‬שגם אז היה קדש הקדשים בשלימותו והארון‬
‫במקומו‪ ,‬אלא בזה מבוארת מעלה גם בקדושת בית ראשון‪:‬‬
‫למרות שבחיצוניות לא היה הבית הראשון בנין נצחי‪ ,‬שהיה יכול להיות ואכן‬
‫היה חורבן הבית ‪ -‬אבל בפנימיותו אף בו ניתן ענין של נצחיות ‪ -‬שבבית‬
‫ראשון ישנו מקום גניזה שבו לא היה חורבן והארון הוא במקומו "עד היום‬
‫הזה"‪.‬‬
‫כדי להוכיח יותר שגניזת הארון במקום זה לא היה ענין של בדיעבד‪ ,‬אלא‬
‫כך נקבע מלכתחילה שזה יהיה מקומו הגנוז של הארון בתור חלק מקודש‬
‫הקודשים ‪ -‬מבאר הרמב"ם שגם גניזת הארון היתה לא בעת החורבן ‪ -‬הזמן‬
‫של בדיעבד‪ ,‬אלא בשעה שבית המקדש לא היה בסכנה כלל‪ .‬כידוע תוקף יד‬
‫ישראל בזמן יאשיהו‪ ,‬ויתירה מזו‪ ,‬שההכנסה למקום גניזתו היתה על דרך‬
‫ומעין הכנסת הארון לקדש הקדשים על ידי שלמה‪:‬‬
‫זה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא‪ ,‬הוא מחמת קדושת‬
‫המקום "מפני השכינה"‪ ,‬אבל כאן מחדש הרמב"ם ענין עמוק יותר‪ ,‬שגם‬
‫הבנין גופו יש בו ענין וחלק שהוא "לשעתו ולעתיד לבא" ‪ -‬קדש הקדשים‬
‫נבנה מלכתחילה לשעתו ולעתיד לבוא‪ ,‬שיש לו מקום גניזה‪.‬‬
‫ב) ההכנסה נעשתה על ידי "הלוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה'" ‪ -‬על‬
‫דרך שהיה בימי שלמה אשר "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו"‪.‬‬
‫המשמעות של גניזת ארון הברית עוד בימי בית ראשון היא שבעצם חורבן הבית לא‬
‫היה מוחלט‪ .‬אמנם כל חלקו הגלוי של הבית נחרב‪ ,‬אולם קיים מקום נוסף‪ ,‬מתחת לפני‬
‫האדמה‪ ,‬שהוא חלק אינטגרלי מבניין הבית‪ ,‬וחלק עיקרי מקדושתו‪ .‬מקום זה לא נחרב‬
‫מעולם‪ ,‬ובו נשמרת הנצחיות של בית המקדש הראשון‪.‬‬
‫א) יאשיהו המלך היה זה ש"צוה" לגנזו‪ ,‬על דרך הכנסתו לקודש הקודשים‬
‫על ידי שלמה המלך‪.‬‬
‫ולכן מדייק הכתוב לומר הלשון "תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה‬
‫גו'" שאין זה פעולה של סילוק ונטילת הארון ממקומו‪ ,‬אלא אדרבה‪ ,‬זהו ענין‬
‫של נתינה בבית‪ .‬ומטעם זה מביא הרמב"ם גם את סיום הכתוב "אין לכם‬
‫משא בכתף עתה עבדו את ה' אלוקיכם גו'"‪ ,‬שאף על פי שמכאן ואילך יהיה‬
‫הארון במצב של גניזה וממילא "אין לכם (האפשרות של) משא בכתף" אין‬
‫זה חסרון בהעבודה שבבית המקדש כי אם "עבדו את ה' אלוקיכם גו'" בבית‬
‫המקדש‪ .‬כי לא נחסר על ידי זה בבנין הבית‪.‬‬
‫כבר בבנינו של הבית הראשון נקבע ענין שהוא לשעתו ולעתיד לבוא (כנ"ל)‪,‬‬
‫נצחי‪ ,‬השני והשלישי‪.‬‬
‫גניזת הארון נעשתה באופן שמדגיש את העובדה שכך נקבע מלכתחילה‪ ,‬וזהו איננו‬
‫מעשה הנובע מכורח הנסיבות‪ :‬הארון נגנז דווקא בזמן של שלטון יהודי יציב‪ ,‬ועבודת‬
‫המקדש נמשכה כסדרה לאחר הגניזה‪.‬‬
‫[ויש לבאר שעל דרך זה הוא בתחיית המתים‪ :‬אז לא ייבראו גופים חדשים‬
‫לגמרי‪ ,‬אלא הגופים ייבנו מה"עצם לוז" ‪ -‬שזהו עצם הגוף שלפני זה‪ ,‬שבו‬
‫אינו שייך שום הפסד "חורבן"‪.‬‬
‫על פי הנ"ל גם יתוסף עומק בקשר שבין ג' בתי המקדש‪:‬‬
‫אין זה שישנם ג' בתי מקדש נפרדים שיש שייכות בין זה לזה אלא בעיקר הם‬
‫בית אחד‪ :‬בית המקדש השני וכן השלישי אינו בית חדש בחלק עיקרי‪ ,‬אלא‬
‫‪ -‬הבית הראשון נבנה מחדש‪.‬‬
‫וזהו הענין של "בנה בו מקום לגנוז בו הארון" ‪ -‬מקום הארון הוא ה"עצם"‬
‫של בית המקדש‪ ,‬שבו אינו שייך שום חורבן והפסד‪ ,‬וממנו נבנה המקדש‬
‫השני והשלישי]‪.‬‬
‫למעשה אין שלושה בתי מקדש אלא בית אחד‪ ,‬שחלקו הגלוי נחרב פעמיים‪ ,‬וחלקו‬
‫הנסתר‪ ,‬שבו עיקר קדושתו‪ ,‬לא נחרב מעולם‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫א קרפ • ותזינגו ןוראה םוקמ‬
‫מה יש לנו ללמוד מזה‬
‫מועדים לחסידות‬
‫תכלית החורבן ‪ -‬בית המקדש השלישי‬
‫הלכה זו של הרמב"ם מביעה גם דברים נפלאים בכללות ענין החורבן והגלות‪:‬‬
‫אבל מזה גופא שבזמן של בנין בית המקדש ביחד עם כל השמחה וה"שטורעם"‬
‫[סערה] שהיה אז‪ ,‬חשב שלמה על דבר חורבן הבית ולא עוד אלא שעשה‬
‫פעולה בקשר לזה‪ ,‬מובן‪ ,‬אשר באמת גם החורבן נוגע ומביא להתכלית של‬
‫בנין הבית‪.‬‬
‫זה שבפועל היה אפשר שיהיה חורבן הבית‪ ,‬הוא מפני שבבית המקדש גופא‪,‬‬
‫בעת בנינו‪ ,‬היתה נתינת מקום ואפשריות להחורבן‪ ,‬ועל דרך שהוא בנוגע‬
‫ליהודי בכלל‪ ,‬שגוי מצד עצמו אין לו שום שליטה על יהודי‪ ,‬אלא אם כן‬
‫היהודי נותן מקום לזה‪ ,‬על ידי מעשיו ופעולותיו‪.‬‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫בבית המקדש מצד עצמו לא היתה אפשרות לשום ענין של חורבן ‪ -‬אין‬
‫אפשרות שהגוים בכח עצמם יהיה להם חס וחלילה שליטה כל שהיא בבית‬
‫המקדש‪ ,‬הבית לה'‪.‬‬
‫ויתירה מזו‪ :‬לא רק שאי אפשר שגוי יהיה לו שליטה על יהודי‪ ,‬אלא גם‪,‬‬
‫להבדיל‪ ,‬בית דין ופמליא של מעלה אין להם כביכול שליטה על יהודי‪ ,‬והדין‬
‫שהם פוסקים על יהודי בהכרח שיהיה ב"הסכמתו" של היהודי‪.‬‬
‫חורבן הבית לא היה לשם החורבן עצמו חס וחלילה ‪ -‬אלא כדי שעל ידי זה‬
‫תיתוסף עליה נעלית יותר ‪ -‬ירידה צורך עליה ‪ -‬עד לבנין של הבית השלישי‬
‫שיהיה בית נצחי‪ ,‬ואז תהיה השלימות בבנין בית המקדש‪ ,‬כי הוא יהיה "בנינא‬
‫דקוב"ה" [בניין שנבנה ע"י הקב"ה]‪" ,‬מקדש א‪-‬דני כוננו ידיך"‪.‬‬
‫וזהו מה שכתב הרמב"ם "בעת שבנה שלמה את הבית ו(בדרך ממילא) ידע‬
‫שסופו ליחרב" ‪ -‬מכיון שהיה "בנינא דבר נש" [מעשה ידי אדם] ‪ -‬ולכן "בנה‬
‫בו מקום לגנוז בו‪ ,"...‬מלכתחילה הכניס בבנין את הנתינת מקום לחורבן‪,‬‬
‫כדי שלאחרי זה יגיעו על ידי הירידה של החורבן לעליה של הבית השלישי‪.‬‬
‫וזהו מה שכתב הרמב"ם‪ ,‬שזה שהיה אפשר להיות חורבן הבית‪ ,‬הוא מפני‬
‫שבעת שבנה שלמה את המקדש‪ ,‬הרי לא רק שידע שסופו ליחרב‪ ,‬אלא‬
‫שבתוך הבנין גופא הכניס את הנתינת מקום לחורבנו ‪" -‬בנה בו מקום לגנוז‬
‫בו הארון"‪.‬‬
‫וענין זה‪ ,‬שה"סופו ליחרב" הוא לצורך העליה שלאחרי זה‪ ,‬מודגש בענין גופא‬
‫ששלמה עשה ‪" -‬בנה בו מקום לגנוז בו את הארון"‪ ,‬שבזה ישנן שתי קצוות‪:‬‬
‫גניזת הארון אפשרה מצד אחד את נצחיותו של בית המקדש‪ ,‬ומן הצד השני‪ ,‬היא‬
‫אפשרה את חורבנו‪ .‬שלמה המלך‪ ,‬בהכנתו מקום להטמנת הארון‪ ,‬פתח את הפתח‬
‫לגויים להחריב את חלקו הגלוי של בית המקדש‪ ,‬ולולא הפתח הזה לא הייתה יכולת‬
‫בידי הגויים להחריב את ביתו של ה'‪.‬‬
‫זה מורה שהבית הוא באופן ש"סופו ליחרב"‪ ,‬אבל לאידך המטרה של בניית‬
‫מקום הגניזה היא להבטיח את הנצחיות של הארון ובית המקדש‪ :‬על ידי זה‬
‫הבטיחו שגם בבית השני לא יחסר ב"בנין הבית"‪ ,‬ועוד יותר ‪ -‬זה הבטיח‬
‫שהארון גופא יישאר בשלימות וממנו ייבנה מחדש הבית השלישי‪.‬‬
‫כך גם במקדש הפרטי ‪ -‬בליבו של כל יהודי‪ :‬האפשרות של כוח חיצוני‪ ,‬גויים ותרבות‬
‫רעה‪ ,‬ואפילו של כוח עליון ‪ -‬בית דין של מעלה‪ ,‬לשלוט ביהודי‪ ,‬היא רק בתנאי שהיהודי‬
‫יסכים לכך‪ ,‬יפתח את הפתח מצידו‪.‬‬
‫ומכאן עולה השאלה‪ ,‬איך ייתכן ששלמה עשה מעשה כזה‪ ,‬שפתח את הפתח לחורבן‬
‫הבית?‬
‫חורבן הבית הראשון מביא בסופו של דבר לבניין הבית השלישי‪ ,‬שהוא במעלה רוחנית‬
‫גבוהה יותר‪ ,‬ונקרא הבניין של הקב"ה‪ ,‬בשונה מן הבית הראשון‪ ,‬שהיה אנושי מיסודו‪.‬‬
‫כאשר שלמה המלך בנה את מקומו הגנוז של הארון הוא פתח בכך פתח לא רק‬
‫לנצחיותו של בית המקדש‪ ,‬אלא גם לעליית המדרגה שבו‪ ,‬להפיכתו לבית אלוקי‬
‫בעקבות החורבן‪.‬‬
‫על פי זה יש לפרש גם כן בפנימיות הענינים את שלשת הלשונות שהרמב"ם‬
‫כותב על דבר המקום שנגנז בו הארון ‪" -‬במטמוניות עמוקות ועקלקלות"‪:‬‬
‫בזה מרמז הרמב"ם את העילוי שנקבע בהמקדש על ידי ש"בנה בו מקום‬
‫לגנוז בו הארון"‪ :‬אף על פי שבחיצוניות הרי זה קשור עם ענין החורבן‪" ,‬סופו‬
‫ליחרב"‪ ,‬אבל דוקא על ידי ירידה זו נעשית‪ ,‬על ידי התיקון והתשובה על‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫א קרפ • ותזינגו ןוראה םוקמ‬
‫הירידה ‪ -‬העליה‪ :‬שמתגלית הבחינה של "מטמוניות עמוקות" ‪ -‬המדריגות‬
‫הכי עליונות באלקות שמצד עצמן הם "מטמוניות עמוקות" לשון רבים‬
‫"עמוק עמוק מי ימצאנו"‪ ,‬שעל ידי עבודה רגילה‪ ,‬באופן ישר‪ ,‬אין אפשרות‬
‫להמשיכן;‬
‫ודוקא על ידי עבודת התשובה‪ ,‬הבאה כשהאדם מתנהג לא כמו שהאלקים‬
‫עשה את האדם ישר‪ ,‬אלא בדרך של "עקלקלות" ‪ -‬נעשה מזה "עקלקלות"‬
‫למעליותא‪ ,‬שממשיכים את ה"מטמוניות עמוקות" שאינן נמשכות בדרך אור‬
‫ישר‪ ,‬אלא בדרך אור חוזר‪" ,‬עקלקלות"‪.‬‬
‫החורבן הכללי‪ ,‬של בית המקדש‪ ,‬והחורבן הפרטי‪ ,‬של כל יהודי שחוטא‪ ,‬חושפים אוצר‬
‫גנוז שלא היה מתגלה בלעדיהם‪ .‬עבודת ה' הראויה והישרה‪ ,‬ממשיכה משמיים "אור‬
‫ישר"‪ ,‬אך עמוק ממנו הוא האור הבא מתוך החושך‪" ,‬אור חוזר"‪ ,‬הנחשף דווקא מתוך‬
‫נפילה ודרכים עקלקלות‪ .‬זוהי מעלתם של בעלי תשובה על צדיקים גמורים‪.‬‬
‫בעבודת התשובה‪ ,‬שהיא הגאולה הפרטית והכללית‪ ,‬מתגלים האוצרות הגנוזים האלו‬
‫ומביאים לבניין עמוק יותר ושלם יותר‪ ,‬הן באישיות הפרטית של כל יהודי‪ ,‬והן בנשמת‬
‫האומה כולה‪.‬‬
‫שזה יהיה בגלוי בבית המקדש השלישי‪ ,‬הבנין הנצחי‪ ,‬שיבנה ויתגלה במהרה‬
‫בימינו ממש‪ ,‬בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו‪.‬‬
‫שאלות חזרה‬
‫‪ .1‬היכן ובאיזו סיטואציה נגנז ארון הברית?‬
‫‪ .2‬מהו הרווח מכך ששלמה הכין את מקום גניזת הארון?‬
‫‪ .3‬מי לא יכול לשלוט על יהודי אם היהודי אינו מאפשר זאת?‬
‫‪ .4‬למה הכין שלמה את אפשרות החורבן של הבית הראשון?‬
‫פרק ב‬
‫בית המקדש שלעתיד‬
‫הרבי מלובביץ' זצ"ל‬
‫מתוך‪ :‬הלכות בית הבחירה להרמב"ם עם חידושים וביאורים‪,‬‬
‫עמ' קנ"א‬
‫בענין שבת חזון‪ ,‬ידוע מה שמביא ר' הלל מפאריטש "בשם הרב לוי יצחק‬
‫מבארדיטשוב נשמתו בגנזי מרומים" אשר "שבת חזון" הוא מלשון מחזה‪,‬‬
‫שבשבת זו "מראין לכל אחד ואחד המקדש שלעתיד מרחוק"‪.‬‬
‫והרב מבארדיטשוב מבאר את זה במשל‪ ,‬מאב שתפר מלבוש יקר לילדו‪ ,‬והילד‬
‫קרע את הבגד לכמה קרעים‪ .‬עשה לו אביו לבוש שני‪ ,‬אבל הילד קרע גם‬
‫אותו‪ .‬תפר האב לילדו לבוש שלישי‪ ,‬אבל לא נתנו לו ללבוש‪ ,‬אלא "לפרקים‬
‫רחוקים ידועים" הוא מראה את הלבוש לפני הילד‪ ,‬באומרו לו‪ ,‬שכשיתנהג‬
‫בדרך הישר ‪ -‬יתנו לו ללובשו‪ .‬ועל ידי זה מרגילו האב ללכת בדרך הישר‪,‬‬
‫עד שזה נעשה אצל הילד "כמו טבע"‪ ,‬ואז נותן האב לבנו את הלבוש שילבשו‪.‬‬
‫שינוי ממשי‪ .‬לא לצדיקים בלבד‬
‫מהענינים שיש ללמוד מהמשל הנ"ל‪ :‬זה שבשבת חזון "מראין לכל אחד ואחד‬
‫המקדש שלעתיד"‪ ,‬הכוונה בזה היא בעיקר ליהודים כאלו שצריך להבטיח‬
‫שיתנהגו בדרך הישר ולא יגרמו חס וחלילה על ידי מעשיהם שה"מלבוש‬
‫היקר" ייקרע "לכמה קרעים"‪ .‬כלומר‪ :‬לא זו בלבד שבשבת חזון‪ ,‬שאז הוא זמן‬
‫הגילוי של בית המקדש שלעתיד‪ ,‬שבשבת זו מתגלה המקדש באופן של ראיה‬
‫‪ -‬כהלשון "מראין‪ ...‬המקדש שלעתיד"‪ ,‬נמשך גילוי זה "לכל אחד ואחד"‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫ב קרפ • דיתעלש שדקמה תיב‬
‫אפילו לאלו שעליהם אמרו שהם "מלאים מצוות כרמון"‪ ,‬ובדוגמת קדושת‬
‫שבת ויום טוב‪ ,‬המאירה "אף בנפש בור ועם הארץ גמור ‪ . .‬כמו בקדושת נפש‬
‫הצדיק";‬
‫אלא אדרבה‪ :‬מאחר שהכוונה שלשמה מראין את המקדש שלעתיד היא ‪-‬‬
‫בכדי להרגיל "לילך בדרך הישר"‪ ,‬הרי מובן‪ ,‬שעיקר הגילוי הזה הוא לאלו‬
‫הזקוקים לזה היינו אלו שאם לא יראו להם‪ ,‬הם עלולים לילך שלא בדרך‬
‫הישר‪.‬‬
‫מהאמרה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב‪ ,‬שבשבת חזון מראים לכל יהודי את המקדש‪,‬‬
‫היינו עלולים להבין כי מדובר כאן בצדיקים שבכל דור‪ ,‬שעבודת ה' שלהם שלימה‪ ,‬והם‬
‫ראויים לחזות בכל שנה בשבת חזון בבית המקדש שיבנה‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬המשל המבאר את האמרה הזאת מלמד אותנו שהגילוי של מראה בית המקדש‬
‫ניתן לנו כדי שנתקן את מעשינו ונהיה ראויים לו‪ ,‬וממילא מובן שגילוי זה צריך להיות‬
‫בעיקר אצל היהודים הרחוקים מה'‪ ,‬שעליהם נאמר "אפילו ריקנים שבישראל‪ ‬מלאים‬
‫מצוות כרימון"‪.‬‬
‫עוד ענין היוצא מהמשל הנ"ל‪:‬‬
‫מאחר שהכוונה בזה שמראין את הלבוש "לפרקים רחוקים ידועים" היא‪ ,‬בכדי‬
‫לעורר אצל הילד תשוקה אל הלבוש‪ ,‬ותשוקה גדולה כזו שתפעול עליו לשנות‬
‫את הנהגתו ‪ -‬שילך בדרך הישר ‪ -‬ועד כדי כך שזה "נעשה אצלו כמו טבע"‪.‬‬
‫ הרי מובן מזה‪ ,‬שהגילוי של שבת חזון "שמראין לכל אחד ואחד המקדש‬‫שלעתיד" ‪ -‬אף על פי שמראין אותו רק "מרחוק"‪ ,‬עד שישנם כאלו שאינם‬
‫יודעים מזה כלל ‪ -‬הוא באופן כזה שפועל בפנימיות על כל יהודי‪ :‬הראִיה‬
‫שהיהודי רואה את המקדש מצד נשמתו‪ ,‬פועלת על גופו ונפש הבהמית ‪-‬‬
‫שגם הגוף ונפש הבהמית מתחילים ללכת בדרך הישר‪.‬‬
‫אלא שבכדי שזה יהיה יותר בגילוי ויותר בפנימיות‪ ,‬הרי בדורות האחרונים‬
‫ כשהתקרב זמן ביאת המשיח ‪ -‬גילו ופירסמו את זה לכל אחד ואחד‪ ,‬בכדי‬‫שיתבוננו ויתעמקו בזה‪ ,‬שאז יש ל"מחזה" פעולה עמוקה יותר‪.‬‬
‫על פי המשל מתבאר כי הגילוי של מראה בית המקדש מטביע שינוי במעשים שלנו‪ ,‬עד‬
‫שנהיה ראויים לבניינו בפועל‪ .‬אמנם זהו גילוי רוחני‪ ,‬ואנו בדרך כלל איננו מודעים אליו‪,‬‬
‫אך הוא איננו פועל על הנשמה בלבד‪ ,‬אלא משפיע גם על הרבדים הנמוכים יותר של‬
‫האישיות שלנו‪ :‬הנפש והגוף הגשמי‪ .‬ככל שנהיה מודעים לגילוי הזה‪ ,‬נעצים את השינוי‬
‫שהוא מחולל בנו‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫בין בת קול לחזון‬
‫בענין הכרוזים השונים של בת קול שמכריזים מלמעלה והכוונה בהן לעורר‬
‫את האדם לתשובה‪ ,‬כגון ה"בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים‬
‫שבעונותיהם החרבתי את ביתי‪ ,"...‬וכיוצא בזה‪ ,‬מקשים‪ :‬מהי התועלת‬
‫שבכרוזים אלו‪ ,‬הרי רוב בני האדם כאן למטה אינם שומעים את הבת קול?‬
‫וידוע הביאור בזה שהנשמה שלמעלה שומעת את כל בת קול‪ ,‬ועל ידי שהיא‬
‫שומעת את זה למעלה‪ ,‬זה "מצלצל"‪ ,‬היינו נמשך ונרגש גם בנשמה שלמטה‬
‫ כמאמר "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי" [אף על פי שהם לא ראו‪,‬‬‫מזלם ראה]‪ .‬ולכן אנו רואים במוחש שנופלים לו לאדם פתאום הרהורי תשובה‬
‫בלי שום הכנה והתבוננות לזה מצדו‪ ,‬שזוהי הפעולה של הכרוזים העליונים‬
‫שנשמתו שלמעלה שומעת‪.‬‬
‫ולכאורה היה מקום לומר שגם המחזה של שבת חזון הוא בדוגמא לזה‪ :‬למרות‬
‫שאין האדם רואה את זה בעיני בשר‪ ,‬עד אשר לפעמים אינו רואה את זה‬
‫אפילו בעיני השכל‪ ,‬ורק שמאחר שהוא מאמין בדברי חכמים‪ ,‬יודע הוא שכן‬
‫הדבר ‪ -‬מכל מקום יש להמחזה פעולה על כל יהודי‪.‬‬
‫אבל באמת צריך לומר‪ ,‬שישנו חילוק בין הפעולה הבאה מהמחזה שבשבת‬
‫חזון לפעולה של בת קול‪:‬‬
‫בענין ההתעוררות הבאה מהכרוזים שלמעלה כתוב‪ ,‬שמפני שהיא באה לא‬
‫מצד האדם שלמטה‪ ,‬אלא מצד אתערותא דלעילא [התעוררות שלמעלה]‪ ,‬אין‬
‫לה קיום אצל האדם אלא אם כן הוא עושה פעולה בזה‪.‬‬
‫מה שאין כן ההליכה בדרך הישר המתעוררת אצל האדם על ידי המחזה של‬
‫שבת חזון‪ ,‬הרי היא באופן של קביעות עד שסוף סוף לא נשאר שום חשש "פן‬
‫יחזור לסורו"‪ ,‬מפני שזה "נעשה אצלו כמו טבע"‪.‬‬
‫מובן מזה‪ ,‬שהמחזה שבשבת חזון ‪ -‬שכל יהודי "רואה" את המקדש שלעתיד‪,‬‬
‫אף על פי שזה בא מצד שמראים לו אותו מלמעלה‪ ,‬זהו באופן שפועל עליו‬
‫שסוף סוף יגיע לראות את זה מצד עצמו‪ .‬ולכן‪ ,‬גם ההליכה בדרך הישר הבאה‬
‫כתוצאה מזה ‪" -‬נעשה אצלו כמו טבע"‪.‬‬
‫המחזה שנגלה לנשמתנו בשבת חזון משפיע עליה באופן שונה מאשר בת קול הנשמעת‬
‫לה מן השמים‪:‬‬
‫‪19‬‬
‫ב קרפ • דיתעלש שדקמה תיב‬
‫מועדים לחסידות‬
‫כאשר הנשמה שומעת בת קול מן השמים‪ ,‬יש בכך פתיחת שער‪ ,‬אפשרות לקרבת ה'‪,‬‬
‫אולם כל עוד לא תהיה פעולה מצד האדם‪ ,‬לא יהיה שום ביטוי ממשי לשער שנפתח‪.‬‬
‫ומאחר שמדתו של יעקב היא אמת ‪ -‬שהפירוש אמת הוא‪ ,‬שאינו שייך הפסק‬
‫ושינוי‪ ,‬לכן הבית השלישי ‪ -‬שכנגד יעקב‪ ,‬קיים בקיום נצחי‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬מראה בית המקדש שנגלה בשבת חזון לא רק פותח לנו אפשרות להתקרב‬
‫לה' אלא גורם לכך שנעשה זאת בפועל‪.‬‬
‫להבין בביאור יותר את הענין ששלשת בתי המקדש הם כנגד האבות וגם את‬
‫השייכות בין שני הטעמים שבית המקדש השלישי קיים בקיום נצחי ‪ -‬זה‬
‫שהוא כנגד יעקב וזה שהוא "בניינא דקוב"ה" [בנינו של הקב"ה]‪:‬‬
‫ראשון‪ ,‬שני ושלישי‬
‫עניינו של בית המקדש‪ ,‬שנקרא משכן‪ ,‬הוא ‪" -‬ושכנתי בתוכם"‪ ,‬הקישור שבין‬
‫הקב"ה לעולם‪ .‬ובזה ישנם שלשה אופנים המרומזים במספרים המתאימים ‪-‬‬
‫ראשון‪ ,‬שני ושלישי‪:‬‬
‫אבל צריך להבין‪ :‬איך בכוחו של המחזה של שבת חזון לפעול על האדם‬
‫הליכה בדרך הישר שתהיה "כמו טבע"‪ ,‬עד שהוא לא יהיה שייך כלל "לחזור‬
‫לסורו" ‪ -‬הרי המחזה אינו מצד עבודת האדם‪ ,‬אלא מזה ש"מראין" מלמעלה?‬
‫הבית המקדש כמו שהוא מצד "ראשון"‪ ,‬היינו מצד הקב"ה שהוא נמשך‬
‫מלמעלה למטה ‪ -‬וענין זה הוא מדתו של אברהם‪ ,‬חסד‪ ,‬המשכה מלמעלה‬
‫למטה‪.‬‬
‫ויובן זה‪ ,‬בהקדים הטעם הפנימי לזה שאין האב נותן לבנו את ה"לבוש‬
‫השלישי"‪ ,‬כל זמן שהליכתו בדרך הישר לא נעשתה "כמו טבע" ‪ -‬שזה שונה‬
‫משני ה"לבושים" הראשונים‪ ,‬שהאב נתנם לו ללבוש למרות שלא היה בטוח‬
‫איך יתנהג הבן‪ .‬ויותר מזה בנמשל‪ :‬כלפי שמיא גליא שהוא יקרעם?‬
‫הכינוי "ראשון" מתייחס לקב"ה‪ ,‬שברא את כל העולם‪ ,‬בבית המקדש הראשון היה גילוי‬
‫של השפע והחסד שהקב"ה משפיע על הנבראים‪.‬‬
‫והטעם על זה הוא‪ ,‬בדרך אפשר ובפנימיות הענינים‪:‬‬
‫החידוש שב"לבוש השלישי" על שני ה"לבושים" הראשונים הוא‪ ,‬כמו שכתוב‬
‫בזהר על הפסוק "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו"‪ ,‬שהבית הראשון‬
‫ושני הם "בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל" [הבניינים של בני האדם‪,‬‬
‫שאין בהם קיום כלל]‪ ,‬אבל הבית השלישי‪ ,‬מאחר שהוא "בניינא דקוב"ה"‬
‫[בנינו של הקב"ה]‪ ,‬יהיה קיים לעולם‪.‬‬
‫ומאחר שענינו של הבית השלישי הוא מה שהוא קיים בקיום נצחי‪ ,‬לכן גם‬
‫הכנתו של הבן הלובש את הלבוש השלישי‪ ,‬צריכה להיות‪ ,‬שהוא יהיה בדרגא‬
‫כזו שאין מקום לחשוש "פן יחזור לסורו"‪.‬‬
‫בית המקדש השלישי לא ייחרב לעולם‪ ,‬מכיוון שהוא בניין אלוקי‪ .‬פירוש הדבר הוא שכדי‬
‫לזכות בבניינו‪ ,‬לא מספיק שעם ישראל יתנהג כראוי‪ ,‬אלא הוא צריך להיות במדרגה כזו‪,‬‬
‫שהוא לא ישוב עוד לחטאו‪.‬‬
‫מהי השייכות של הבית השלישי דוקא‪ ,‬להענין ד"בניינא דקוב"ה" וקיום‬
‫נצחי?‬
‫כללות הביאור בזה הוא‪ ,‬ששלשת בתי המקדש הם כנגד שלשת האבות‪ :‬בית‬
‫הראשון הוא כנגד אברהם‪ ,‬בית שני ‪ -‬כנגד יצחק‪ ,‬ובית שלישי ‪ -‬כנגד יעקב‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫כמו שהוא מצד "שני"‪ ,‬היינו מצד העולם‪ ,‬כשהנבראים עומדים בזיכוך‬
‫והעלאה מלמטה למעלה ‪ -‬וענין זה הוא כנגד יצחק שמדתו גבורה‪ ,‬העלאה‬
‫מלמטה למעלה‪.‬‬
‫הכינוי "שני" מתייחס לבריאה‪ .‬בבית המקדש השני היה גילוי של ההתעלות של כל‬
‫הבריאה אל האלוקות‪.‬‬
‫וכמו שהוא מצד "שלישי"‪ ,‬היינו כשמשני הענינים ביחד‪ ,‬מעלה ומטה‪ ,‬נעשית‬
‫מציאות "שלישית"‪ ,‬הכוללת את שניהם ביחד ‪ -‬וענין זה הוא כנגד יעקב‪,‬‬
‫מדת התפארת‪ ,‬מדת האמת שהוא "מבריח מן הקצה אל הקצה" ‪ -‬הוא כולל‬
‫את הקצה הכי עליון עם הקצה הכי תחתון‪ ,‬עד שהם נעשים מציאות אחת‪.‬‬
‫הכינוי "שלישי" מבטא מציאות נוספת שנוצרת בעקבות החיבור בין ה"ראשון" ל"שני"‪,‬‬
‫בין האלוקות המתגלה בעולם לבין ההתעלות של כל העולם לה'‪ .‬מציאות זו מקבילה‬
‫לדמותו של יעקב‪ ,‬שנוצרה מחיבור בין הדמויות של אברהם ויצחק‪ ,‬ואשר שייכת למידת‬
‫האמת‪.‬‬
‫יעקב מקביל לבריח התיכון במשכן‪ ,‬שעליו נאמר כי הוא "מבריח מן הקצה אל הקצה"‪.‬‬
‫מידת האמת מחברת את כל הקצוות‪ ,‬מאחדת אותם‪ ,‬ויוצרת מהם מציאות חדשה‪,‬‬
‫שלמה ונצחית‪.‬‬
‫וזהו החילוק בין שלשת בתי המקדש‪:‬‬
‫‪21‬‬
‫ב קרפ • דיתעלש שדקמה תיב‬
‫בזמן הבית ראשון היו ישראל‪ ,‬בכלל ובעיקר צריכים להיות בבחינת צדיקים‪,‬‬
‫שהם ממשיכים אלקות מלמעלה למטה ‪ -‬ומאחר שההמשכה היתה מצד‬
‫למעלה‪ ,‬לא היתה קשורה כל כך עם המטה‪ ,‬ולכן היה אפשר שיהיה בזה‬
‫הפסק‪.‬‬
‫הבית הראשון היה בית של אלוקות‪ .‬הוא היה קיים רק כל עוד היה לעם ישראל קישור‬
‫חזק לאלוקות‪ .‬ומשנתערער הקשר כשחטאו ישראל ‪ -‬נחרב הבית‪.‬‬
‫בזמן הבית שני‪ ,‬מאחר שהוא היה לאחרי חורבן בית ראשון ולאחר התיקון‬
‫על החורבן‪ ,‬היו ישראל במדריגה של בעלי תשובה‪ ,‬שענין התשובה הוא זיכוך‬
‫ועליית המטה‪ .‬ולכן היה הגילוי של בית השני שייך לעולם באופן יותר חזק‪,‬‬
‫שלכן נאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"‪ ,‬שהבית שני‬
‫היה קיומו בעולם זמן ארוך יותר מהבית הראשון‪ .‬אבל מכל מקום מאחר‬
‫שכללות הענין של "עולם" הוא מדידה והגבלה‪ ,‬הרי גם הבית השני (למרות‬
‫שענינו הוא מצד המטה) היתה לו מדידה והגבלה‪.‬‬
‫הבית השני היה שייך יותר לעולם הזה‪ ,‬אך דווקא בשל כך הייתה בו גם מוגבלותו של‬
‫העולם הזה ‪ -‬היותו זמני‪ ,‬ולכן נחרב הבית השני גם הוא‪.‬‬
‫ובזה הוא החידוש של הבית השלישי‪ ,‬שמאחר שענינו הוא התאחדות המעלה‬
‫והמטה יחד ‪ -‬לכן יהיה קיים בקיום נצחי‪ ,‬כי ה"גבול" של העולם עצמו יהיה‬
‫בלי גבול‪.‬‬
‫מהאיחוד של האלוקות עם העולם הזה נוצרת מציאות שמצד אחד שייכת וקשורה‬
‫לעולם הזה‪ ,‬ומן הצד השני‪ ,‬היא נצחית ואינה מוגבלת בזמן‪.‬‬
‫בגילוי העצמות ‪ -‬מעלה ומטה שווים‬
‫איך אפשר הדבר שהמטה‪ ,‬שענינו הוא הגבלה ושינוי‪ ,‬יהיה "חד" [אחד] עם‬
‫הבלי גבול שלמעלה ‪ -‬על זה אמרו בזהר שהמקדש שלעתיד הוא "בניינא‬
‫דקוב"ה" [בנינו של הקב"ה]‪" ,‬בונה ירושלים ה' איהו ולא אחרא" [הוא ולא‬
‫אחר]‪:‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫העצמות מושלל מכל התוארים ‪" -‬שלילת הגבול ושלילת הבלי גבול"‪ ,‬אז‬
‫נעשה ה"גבול" של המטה וה"בלי גבול" של המעלה ענין אחד‪.‬‬
‫איך תתכן אחדות בין האינסוף האלוקי לעולם הזה הסופי? אחדות כזאת תתכן במדרגה‬
‫האלוקית שלמעלה מכל גילוי‪.‬‬
‫הזמניות של העולם הזה היא הגילוי שדרכו הקב"ה בוחר לגלות את עצמו‪ ,‬להאיר את‬
‫אורו‪ ,‬כאן‪ .‬בעולמות העליונים הקב"ה מתגלה כאינסופי‪.‬‬
‫אך גם הסוף וגם האינסוף‪ ,‬או בלשון אחרת‪ :‬גם הגבול וגם הבלי גבול‪ ,‬שניהם רק גילויים‬
‫של הקב"ה בעצמו‪ .‬והוא בעצמו עליון יותר מכל גילוי‪ .‬וממילא כאשר מתגלה עצמות ה'‬
‫יתברך‪ ,‬יש אחדות בין הגבול לבין ה'בלי גבול'‪ ,‬הסופי והאינסופי הופכים לאחד‪.‬‬
‫וזהו גם כן הביאור במה שהמחזה של שבת חזון‪ ,‬ש"מראין לכל אחד ואחד‬
‫המקדש שלעתיד" ‪ -‬אף על פי שמראין את זה מלמעלה ‪ -‬פועל על האדם‬
‫שיתנהג בדרך הישר עד אשר סוף סוף זה יהיה אצלו "כמו טבע"‪ ,‬כאילו היה‬
‫רואה את ה"מחזה" מצד עצמו‪:‬‬
‫ענין הנצחיות של המקדש שלעתיד הוא‪ ,‬שהוא נצחי לא רק מצד ענינו של‬
‫המקדש‪ ,‬אלא גם מצד העולם שהוא נמצא בו‪ .‬כי מצד גילוי העצמות הרי‬
‫"הוי"ה ימלוך לעולם ועד"‪ ,‬שהזמן שענינו הוא שינוי‪ ,‬הוא עצמו נעשה נצחי‬
‫ובלי גבול‪.‬‬
‫שם הוי"ה רומז לעניין הזמן‪ :‬היה הווה ויהיה‪ .‬מכאן שמשמעות הפסוק "ה' ימלוך לעולם‬
‫ועד" היא שהנצחיות תתגלה בתוך מגבלות הזמן‪ .‬זאת תהיה המציאות שלתוכה ייבנה‬
‫בית המקדש השלישי‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬כשמראין ליהודי את המקדש שלעתיד שהוא נצחי גם מצד המטה‪ ,‬נפעל‬
‫ממילא ביהודי העדר השינוי גם מצידו הוא‪ ,‬עד שכן הוא גם מצד גופו ונפשו‬
‫הבהמית‪ ,‬שגם מצידם נעשית אצלו ההליכה בדרך הישר כמו טבע ואינו שייך‬
‫כלל שיחזור לסורו חס וחלילה‪.‬‬
‫כאשר מראים לכל יהודי את המקדש השלישי‪ ,‬מראים לו את האינסופיות הקיימת דווקא‬
‫בגוף המוגבל והגשמי שלו‪ ,‬וכך התיקון שנעשה בו משפיע על הטבע שלו והוא תיקון‬
‫נצחי‪ ,‬שלא יחזור עוד לקלקולו‪.‬‬
‫כשההמשכה היא מגילויים‪ ,‬שכל גילוי‪ ,‬ככל שיהיה נעלה‪ ,‬יש לו ציור וגדר‪,‬‬
‫אז המעלה והמטה הם שני ענינים‪ .‬אבל כשמאיר גילוי העצמות ‪" -‬ביום‬
‫השלישי יקימנו ונחיה לפניו‪ ,‬פנימיות ועצמות אין סוף ברוך הוא" ‪ -‬והרי‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫ב קרפ • דיתעלש שדקמה תיב‬
‫שאלות חזרה‬
‫‪ .1‬מהו המשל של רבי לוי יצחק מברדיטשוב לשבת חזון?‬
‫‪ .2‬מה המאפיין המרכזי של כל אחד משלושת בתי המקדש?‬
‫‪ .3‬איך ייתכן שגבול ובלי גבול יתאחדו?‬
‫‪ .4‬איך ייתכן שהמראה של שבת חזון מצליח להשפיע על טבעו של האדם עד שלא‬
‫יחזור עוד לקלקולו?‬
‫פרק ג‬
‫למה הרעות לעם הזה?!‬
‫רבי הלל מפאריטש‬
‫מתוך‪ :‬מאמר "איתא בפסיקתא" לשבת חזון‬
‫מאמר זה‪ ,‬לשבת חזון‪ ,‬דן בשאלת משה רבנו "למה הרעות לעם הזה"‪ ,‬ובעצם שואל את‬
‫אותה שאלה לגבי כל הגלויות‪ :‬מדוע באו עלינו הגלויות‪ ,‬ואיך ייתכן שהגלות מתחזקת‬
‫דווקא לקראת סופה‪.‬‬
‫רבי הלל מפאריטש‪ ,‬מגדולי חסידי חב"ד בדורות הראשונים‪ ,‬מביא כאן משל המיישב‬
‫את כל הקושיות‪ ,‬ומראה איך הגלות קשורה בשורשה לצמיחתה של הגאולה‪.‬‬
‫המאמר עוסק בדיאלוג שבין משה לקב"ה‪ ,‬לאחר שמשה בא לראשונה לפרעה בדרישה‬
‫"שלח את עמי"‪ ,‬כפי שמתואר בספר שמות‪:‬‬
‫וַיָשָב מֹשֶה אֶל ה' וַיֹאמַר אֲ‪-‬דֹנ ָי ָלמָה הֲֵרעֹתָה ָלעָם ַהזֶה לָמָ ה זֶה שְ ַל ְחתָנ ִי‪ּ :‬ו ֵמאָז‬
‫בָ אתִי אֶל פַ ְרעֹה ְלדַבֵ ר בִ שְמֶָך הֵַרע ָלעָם ַהזֶה וְהַצֵ ל ֹלא הִצַ ְלתָ אֶת עַמֶ ָך‪ :‬וַיֹאמֶר‬
‫ה' אֶל מֹשֶה ַעתָה תְִראֶה ֲאשֶר ֶא ֱעשֶה ְלפְַרעֹה כִ י ְביָד ֲחזָקָה יְשַלְ חֵם ּו ְביָד ֲחזָקָה‬
‫יְג ְָרשֵם ֵמאְַרצֹו‪ :‬וַיְדַבֵ ר אֱֹלקים אֶל מֹשֶה וַיֹאמֶר ֵאלָיו ֲאנ ִי ה'‪ :‬וָאֵָרא אֶל ַאבְָרהָם‬
‫אֶל יִ ְצחָק וְאֶל יַ ֲעקֹב בְ אֵ‪-‬ל שַ‪-‬דָ י ּושְמִי ה' ֹלא נֹודַ ְעתִי ָלהֶם‪ :‬וְג ַם ֲה ִקמֹתִי אֶת‬
‫בְ ִריתִי ִאתָם ָלתֵת ָלהֶם אֶת אֶֶרץ כְ נָעַן אֵת אֶֶרץ ְמג ֵֻריהֶם ֲאשֶר גָרּו בָּה‪ :‬וְג ַם ֲאנ ִי‬
‫שָ ַמ ְעתִי אֶת נ ַ ֲאקַת בְ נ ֵי יִשְָראֵל ֲאשֶר ִמצְַריִם ַמ ֲע ִבדִים אֹתָם וָ ֶאזְכֹר אֶת בְ ִריתִי‪ָ :‬לכֵן‬
‫ֱאמֹר ִל ְבנ ֵי יִשְָראֵל ֲאנ ִי ה' וְהֹוצֵאתִי ֶאתְכֶם ִמתַחַת ִסבְֹלת ִמצְַריִם וְהִצַ ְלתִי ֶאתְכֶם‬
‫ֵמ ֲעבֹדָתָם וְג ָ ַא ְלתִי ֶאתְכֶם בִ ז ְרֹו ַע נ ְטּויָה ּו ִבשְ ָפטִים ְגדֹלִים‪ :‬וְ ָל ַק ְחתִי ֶאתְכֶם לִי‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל‬
‫ְלעָם וְ ָהיִיתִי ָלכֶם לֵאֹלקים וִידַ ְעתֶם כִ י ֲאנ ִי ה' אֱֹלקיכֶם הַּמֹוצִיא ֶאתְכֶם ִמתַחַת‬
‫ִסבְלֹות ִמצְָריִם‪:‬‬
‫(פרק ה' פסוק כ"ב ‪ -‬פרק ו' פסוק ז')‬
‫א‪ .‬עיון בפסוקי ספר שמות‬
‫בתוך הפסוקים מסתתרות שתי שאלות ושתי תשובות‬
‫צריך להקדים ולהבין קצת מה שנאמר וישב משה אל ה' למה הרעות‪ ...‬ומאז‬
‫באתי הרע לעם הזה‪ ...‬ויאמר ה' עתה תראה ‪ ...‬וידבר אלקים‪ ...‬וארא‪...‬עד‬
‫וידעתם כי אני ה'‪.‬‬
‫וצריך להבין כפל לשון השאלה "למה הרעות"‪ ,‬שעל דרך הפשוט הוא שעל‬
‫ידי מה שנתעורר ענין הגאולה נעשה תוקף הגלות כמו שנאמר "תבן‪...‬תכבד‬
‫העבודה‪ "...‬ואם כן מהו שכתוב עוד "ומאז באתי הרע לעם הזה" שהרי היינו הך‪.‬‬
‫וכן כפל לשון התשובה שמה שנאמר "ויאמר ה' עתה תראה" הוא תשובה על‬
‫מאמר "למה הרעות"‪ ,‬ומה שנאמר אחר כך "וידבר אלקים וארא‪"...‬הוא גם‬
‫כן תשובה על מאמר "למה הרעות" כמו שנאמר ברש"י בשם המדרש‪ ,‬ואם כן‬
‫למה צריך שתי תשובות על שאלה אחת‪.‬‬
‫גם התשובות בעצמם אינם מובנים‪ ,‬במה מתורץ השאלה למה כעת בהתעוררות‬
‫הגאולה נעשה הגלות בתוקף יותר‪.‬‬
‫משה רבנו שואל את ה'‪" :‬למה הרעות לעם הזה"‪ ,‬כלומר‪ :‬מדוע דווקא עכשיו‪ ,‬כאשר‬
‫מתחילה הגאולה ממצרים‪ ,‬השעבוד נעשה קשה עוד יותר?‬
‫שאלה זו חוזרת על עצמה שוב בדברי משה "ומאז באתי אל פרעה‪ ...‬הרע לעם הזה‬
‫בעבורך"‬
‫וגם התשובה כפולה‪" :‬ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה" ואח"כ "אני‬
‫ה' וארא אל אברהם‪"...‬‬
‫עולות מכאן שתי קושיות‪:‬‬
‫א‪ .‬מדוע יש כפילות בשאלה ובתשובה?‬
‫ב‪ .‬איך התשובות עונות על השאלה?‬
‫‪26‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫אך הנה כתוב במדרש (מובא גם ברש"י מעין זה) על פסוק "וידבר אלקים"‬
‫שהוא מדת הדין ואחר כך "אני ה'" [שם הוי"ה] שהוא מדת הרחמים‪ ,‬ועל זה‬
‫כתוב במדרש רבה שאמר משה לפני הקב"ה נטלתי ספר בראשית ונסתכלתי‬
‫בו ומדת הדין היתה‪ .‬שהנה ידוע שאין יסורים בלא עוון‪ ,‬וכל העונשים שבספר‬
‫בראשית מאדם הראשון ודור המבול וקין ודור הפלגה וסדום‪ ,‬כולם מצינו‬
‫חטאם ומצינו עונשם‪ ,‬אבל גלות מצרים שבתחילת ספר שמות מצינו עונשם‬
‫ולא חטאם‪ .‬שהנה גזירת הגלות היתה בברית בין הבתרים‪ ,‬שזה היה מחמת‬
‫עוצם האהבה והידידות כידוע ענין כריתת ברית‪ ,‬ואז נגזר הגלות‪ ,‬נמצא שאין‬
‫זה מחמת חטא ועון‪ .‬ועל זה השיבו הקב"ה‪ ,‬משה את כסבור [אתה סבור] שהוא‬
‫מדת הדין‪ ,‬לית אינון [אין הם] אלא רחמים הדא הוא דכתיב [וזהו שכתוב]‬
‫"וידבר אלקים אל משה"‪ ,‬שאצל משה היה נחשב לדיבור קשה ומדת הדין‪,‬‬
‫"ויאמר אליו אני ה'" שהוא מדת הרחמים‪.‬‬
‫משה רבנו מתבונן בהיסטוריה של העולם‪ ,‬ורואה שכל דור שחטא ‪ -‬נענש על כך‪ ,‬ולכן‬
‫הוא מסיק שגם גלות מצרים הייתה עונש‪ ,‬ומקורה בשם אלוקים ‪ -‬מידת הדין‪ .‬ולכן נאמר‬
‫"וידבר אלקים אל משה"‪ .‬אך תשובת ה' הייתה ‪ -‬שגלות מצרים מקורה במידת הרחמים‪,‬‬
‫שם הוי"ה‪ ,‬ולכן נאמר "ויאמר אליו אני ה'"‪.‬‬
‫ובאמת כוונת המדרש לתרץ כל הדקדוקים הנ"ל שבפרשה זו‪ ,‬היינו כפל לשון‬
‫השאלה ושתי התשובות כנ"ל‪ .‬שהרי היכן מצינו רמז בתורה ששאל משה טעם‬
‫על הגלות המובא במדרש רבה הנ"ל‪ ,‬אך כוונת המדרש לפרש שאלת "למה‬
‫הרעות" שקודם ל"למה זה שלחתני"‪ ,‬שהיא שאלה על כללות הגלות למה‬
‫הרעות שיצטרך לגאולה‪ ,‬והיינו כנ"ל שלא מצא החטא שראויין לעונש זה‪,‬‬
‫ועל זה נאמר נטלתי ספר בראשית כנ"ל‪ .‬ואחר כך שאל שאלה שניה "ומאז‬
‫באתי‪ "...‬היינו למה בסוף הגלות כשמתעורר הגאולה נעשה הגלות בתוקף‬
‫יותר בגשמיות ורוחניות‪ ,‬כמבואר בכתוב "תבן אין ניתן‪."...‬‬
‫וברוחניות גם כן לא היה בכל אריכות זמן הגלות הסתר אלקות כזה‪ ,‬בהתגברות‬
‫חוצפה יתירה על משה שגילה שם 'הויה' לקרוא אותו בשם שקר‪ ,‬וכמו שנאמר‬
‫"ואל ישעו בדברי שקר"‪ ,‬נמצא שרצה [פרעה] להכחיש מציאות אלקות לגמרי‪.‬‬
‫וכן במה שאמר "נרפים אתם‪ "..‬וכמו שמתרגם אונקלוס "בטלנין אתון" והוא‬
‫טענת כל האפיקורסים שאומרים‪ :‬כדי להנצל מעול מלכות ומעול דרך ארץ‪,‬‬
‫על כן בודים מדעתם ענין מלכות שמים‪ .‬ובאמת לא מצינו כזה בכל אריכות‬
‫זמן הגלות‪ ,‬אדרבה פרעה הראשון [בזמן יוסף] הודה לשם אלקים כמו שנאמר‬
‫"אחרי הודיע אלקים אותך"‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל‬
‫על פי המדרש מובן שמשה רבנו שאל שתי שאלות שונות‪:‬‬
‫א‪ .‬איזה חטא חטאו ישראל‪ ,‬שבגללו נענשו בגלות?‬
‫ב‪ .‬מדוע לקראת הגאולה מתעצם שיעבוד מצרים ברמה הפיזית‪ ,‬וגם ברמה הרוחנית‬
‫מתעצמת חוצפת פרעה מול משה שליח ה'?‬
‫ועל זה היתה התשובה מקודם "עתה תראה"‪ ,‬פירוש עתה דוקא שנעשה‬
‫ההסתר אלקות בתוקף יותר עד שאין למטה הימנו‪ ,‬יהיה כעת דוקא גילוי‬
‫אלקות שאין למעלה הימנו‪ ,‬עד שכל הקליפות יתבטלו וכולם יודו ויכנעו‬
‫מפני ה' יתברך כמו שנאמר "כי ביד חזקה ישלחם"‪.‬‬
‫ב‪ .‬הגלות איננה עונש‬
‫משה חשב שהגלות היא עונש ושככל שעובר הזמן הצרות צריכות לפחות‪ .‬המציאות‬
‫היא הפוכה‪ ,‬הגלות היא רחמים‪ ,‬וכשהרחמים מתגברים ‪ -‬הצרות מתגברות‬
‫ואחר כך ביאר לו שאין הגלות מדת הדין כמו שסבר משה רק מדת הרחמים‪.‬‬
‫שהנה למה שאל משה טעם על הגלות בשעה ששב אל ה' אחרי שאמרו אליו‬
‫"ירא ד' עליכם וישפוט"‪ .‬שהנה לפי סברת משה שהגלות הוא מדת הדין על‬
‫איזה חטא ועון‪ ,‬כמו שנאמר בגמרא "אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא‬
‫עון"‪ ,‬לכן חקר לידע שורש הדין ושורת הדין‪.‬‬
‫הנה ידוע שמההנהגה האנושית התחתונה יכולים להבין איך ההנהגה למעלה‪,‬‬
‫רק שאצלנו הדבר מוטבע בטבע הבריאה שטבע הקב"ה‪ ,‬ולמעלה הוא בדרך‬
‫בחירה ורצון שמהות ההנהגה תהיה באופן כזה‪ ,‬ולכן הטביע בנו ה' יתברך‬
‫טבע זו כדי שנדע על ידי זה איך ההנהגה למעלה‪ .‬נמצא לפי זה נוכל לידע‬
‫משורת הדין למטה איך ההנהגה מלמעלה‪ ,‬ולמטה אנו רואים שסדרו של‬
‫מידת הדין בתחילה הוא בתוקף‪ ,‬ועל ידי ששופך חמתו בדיבור או בפעולה‬
‫בתוכחת מגולה על ידי זה נחלש מדת הכעס לאט לאט עד שכלה ונמתק‬
‫לגמרי התוכחת והיסורין שמייסר‪ .‬ולכן המשבר כלים בחמתו מתקן הוא‬
‫ליצרו‪ .‬ולכן למעלה מצינו גם כן בראש השנה שהוא יום הדין יום א' הוא‬
‫דינא קשיא [הדין התקיף] ויום ב' דינא רפיא [הדין החלש]‪.‬‬
‫ההתנהגות הטבעית האנושית מלמדת אותנו על הדרך שבה הקב"ה מנהל את עולמו‪.‬‬
‫כאשר אדם שרוי בכעס‪ ,‬הטבע הוא שבתחילה כעסו גדול‪ ,‬וככל שעובר הזמן הכעס‬
‫‪28‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫נחלש‪ .‬מכאן אפשר לדעת שכך גם בעליונים‪ ,‬ולכן ביום הראשון של ראש השנה הדין‬
‫חזק יותר מביום השני‪.‬‬
‫ואם כן לפי זה לדעת משה שהגלות הוא מידת הדין על איזה חטא כנ"ל‪ ,‬לכן‬
‫שאל לידע שרש הדין מהו החטא‪ ,‬וזהו "למה הרעות"‪ .‬ואחר כך שאל על‬
‫שורת הדין‪ ,‬אם יש גם איזה חטא נעלם שעל ידו הוא עניין הגלות‪ ,‬אבל על‬
‫כל פנים היה צריך להיות סדר הגלות מתחילה בתוקף יותר ומתחלש לאט‬
‫לאט עד שמתעורר הגאולה‪ ,‬ולמה היה בהיפוך זה‪ ,‬שמתחילה כתוב "ויחי‬
‫יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"‪ ,‬ואמרו רז"ל לא היו ימים טובים שהיו‬
‫שרוי בטובה יותר מהם‪ ,‬ואחר כך נתעצם הגלות עד שמשנולדה מרים טעמו‬
‫טעם מר בפועל ממש וכשנתעורר הגאולה על ידי משה הכביד הגלות בגוף‬
‫ורוח כנ"ל‪.‬‬
‫וכן גם עתה בגלות האחרון גם כן הסדר כך‪ ,‬ולכן נמשל ללילה שהלילה‬
‫בסופה הוא קדרוניתא דצפרא [קדרות הבוקר] תוקף החושך‪ .‬וכידוע דבעקבות‬
‫משיחא דוקא חוצפא יסגי [שלפני ביאת המשיח תרבה החוצפה]‪ ,‬והוא עניין‬
‫מלחמת גוג ומגוג שהוא עניין תגבורת קליפת אפיקורסות‪ .‬ועל זה שאל לפי‬
‫סברתו ומאז באתי כו'‪.‬‬
‫ועל זה השיב לו הקב"ה עתה דוקא תראה כנ"ל‪ ,‬והביאור שכללות ענין הגלות‬
‫אינו מידת הדין שיפול עליו שתי השאלות‪ ,‬רק הוא מדת הרחמים‪ ,‬ולכן הוא‬
‫הסדר באופן זה דוקא‪ ,‬שהחושך מתגבר והולך דוקא‪ ,‬וכשמגיע למדריגה היותר‬
‫תחתונה דוקא שאין למטה הימנה אז תתעלה פתאום במדריגה העליונה שאין‬
‫למעלה הימנה‪ ,‬לכן "אמור‪ ...‬וידעתם כי אני ה'"‪.‬‬
‫תשובת ה' למשה היא שהגלות איננה עונש‪ ,‬ולכן היא איננה קשה בתחילתה וקלה‬
‫בסופה‪ .‬מקור גלות מצרים‪ ,‬וגם הגלות האחרונה‪ ,‬הוא במידת הרחמים‪ .‬לכן החושך‪,‬‬
‫שהוא בעצם רחמים נסתרים‪ ,‬מתגבר והולך‪ ,‬וכשמגיעים לשלב החשוך ביותר ‪ -‬מתהפך‬
‫הכול לאור גדול ומגיעה הגאולה‪.‬‬
‫ג‪ .‬משל מהשפעת רב לתלמידו‬
‫האור הפנימי מתבטא כלפי חוץ כחושך‪ .‬וכך רחמי ה' מתבטאים כלפי חוץ כצרות‬
‫הגלות‪ ,‬אך באמת הן טובה גדולה‬
‫ולהבין ביאור הדברים הנ"ל‪ ,‬יש להקדים על פי משל מן השפעת שכל‬
‫הרב לתלמידו‪ :‬שהנה‪ ,‬רב גדול המשפיע שכל לתלמידו‪ ,‬הנה אנו רואים‬
‫‪29‬‬
‫ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל‬
‫שהגם שהמשפיע בשעה שהוא דורש לפני תלמידו כבר מסודר אצלו הענין‬
‫במחשבתו‪ ,‬עם כל זה אנו רואים לפעמים בשעה שדורש לתלמידו באיזה ענין‪,‬‬
‫נופלים לו לרב המצאות חדשות יותר‪ ,‬נעלים הרבה מכפי שסידר במחשבתו‬
‫בענין זה שדורש‪ .‬כדוגמת קושיא יותר עמוקה או תירוץ יותר נפלא ועמוק‪,‬‬
‫מה שלא השכיל זה מקודם בשעה שסידר את הדרוש במחשבתו‪.‬‬
‫כאשר רב מלמד את תלמידיו‪ ,‬פעמים רבות בזמן הלימוד מגיעות לרב תובנות שלא‬
‫היו לו קודם לכן‪.‬‬
‫והוא מכמה טעמים‪ :‬מה שבמחשבה נסקרים האותיות בסקירה אחת‪ ,‬ואפילו‬
‫בהרהור שמהרהר באותיות איך לדבר עם כל זה אינם מחולקים האותיות כמו‬
‫בדיבור בפועל ממש שמחלקים האותיות על ידי חמשת המוצאות‪ .‬וזהו אפילו‬
‫כשלומד לעצמו כמאמר "השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך" דוקא‪.‬‬
‫ומכל שכן כשהוא מדבר לפני זולתו‪ ,‬הגם ששיער מקודם קושי הקליטה של‬
‫המקבל והכין במחשבתו אותיות מצומצמים להסביר לו את השכל‪ ,‬עם כל זה‬
‫אינו דומה ההכנה בכח המחשבה כפי שיוצא אחר כך לפועל ורואה את פני‬
‫המקבל‪ ,‬ופוגע פנימיות הרצון של המשפיע ‪ -‬שיוקלט דוקא בכלי המקבל‬
‫בפנימיותו ‪ -‬עם קושי הקליטה של המקבל‪ ,‬שרואה שהאותיות שלו סולדין‬
‫[בורחים] לאחוריהם ואינם נכנסים בתוכיותם‪.‬‬
‫והרב כשמבין זה מוכרח להוסיף לו דברים וביאורים מה שלא הכינם מקודם‬
‫במחשבתו‪ ,‬או להעתיק לו הדברים מלשון ללשון‪ ,‬ועל ידי זה נתעורר אצל‬
‫הרב בעצמו פנימיותו של השכל ההיולי [השורשי] הקבוע בנפש המשכלת‪,‬‬
‫ולכן נתעורר אצלו נעלמות על ידי אור חוזר הנ"ל‪ .‬ומכל שכן אם המקבל‬
‫מקשה קושיות‪.‬‬
‫גילוי המחשבות בדיבור בקול ובחיתוך עיצורים מצריך דיוק והתבוננות נוספת‪ .‬המאמץ‬
‫של הרב לומר את דבריו בצורה שהתלמיד יוכל להבין מעוררת אותו להתעמק עוד‬
‫יותר במחשבתו ולברר אותה לעצמו שוב‪ .‬גם השאלות שנשאלות מצריכות הסתכלות‬
‫מזווית אחרת על אותה תובנה שנאמרה‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬אם באמצע השפעת הרב שדורש לפני מקבל כזה שנקרא תלמיד מובהק‪,‬‬
‫שהוא מקבל חיות מדברי הרב ומתענג ומשתעשע‪ ,‬והמשפיע מדבר בכל‬
‫פנימיותו‪ ,‬ובאמצע השפעתו נפלה לו למשפיע סברא יותר עמוקה וחדשה‬
‫באין ערוך יותר נעלה מסברא הקדומה והסדורה לו במחשבתו‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬שיאמר תיכף ומיד הסברא החדשה שנפלה לו במחשבתו זה אי אפשר‪,‬‬
‫כי עדיין לא נרגשה אצלו ההמצאה החדשה כי אם במוח החכמה בדרך כלל‬
‫‪30‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫ולא פרטה עדיין במחשבה גם לעצמו‪ ,‬כידוע שבסקירה כללית יש עדיין חשש‬
‫הטעיית עצמו שיש כמה הברקות ואחר כך כשנפרטו ונתבררו נדחים לגמרי‪.‬‬
‫ומכל שכן לומר לתלמידו זהו בודאי מן הנמנע‪ ,‬כי צריך עדיין שני מיני‬
‫הכנות בכלל ופרט לצורך המקבל‪ .‬והנה אם הרב ידחה המצאה זו החדשה‬
‫שנסקרה אצלו לזמן אחר שיחשוב אז בזה‪ ,‬וכעת לא ירצה לפסוק חיותו של‬
‫המקבל ששומע ומתענג‪ ,‬וידבר הדרוש כפי שהכין מקודם‪ ,‬הנה יכול להיות‬
‫שאחר כך כשירצה לזכור על אותה הסברא וההמצאה שנסקרה אצלו במוחו‬
‫לחשוב בזה‪ ,‬תתעלם ממנו לגמרי ותשכח ממנו‪.‬‬
‫אם הלימוד מעורר ברב הארה של תובנה חדשה‪ ,‬עמוקה הרבה יותר מזו שהוא מלמד‬
‫כרגע‪ ,‬הרי הוא שרוי בבעיה‪ :‬לומר את התובנה החדשה הוא אינו יכול עדיין‪ ,‬מכיוון שעדיין‬
‫לא התעמק בה ולא בירר אותה‪ ,‬וגם לדחות את ההתבוננות לזמן אחר אי אפשר ‪ -‬מכיוון‬
‫שייתכן שהיא תשתכח ממנו‪.‬‬
‫והנה לפי זה‪ ,‬אם הרב מייקר את השכלתו ולא ירצה לדחות ההמצאה החדשה‬
‫שלא תאבד לגמרי‪ ,‬מוכרח לעיין בה תיכף כשנסקרה במוח החכמה שלו‪.‬‬
‫ממילא נסתלק פנימיותו מההשכלה הקדומה‪ ,‬וכל שמעיין בעומק יותר‪ ,‬יותר‬
‫מסתלק פנימיותו מהשכל הקדום‪ .‬ובפרט הם ג' מיני עליות והסתלקות בעילוי‬
‫אחר עילוי‪ ,‬כנגד שלש מוחין חב"ד [חכמה בינה דעת]‪ .‬כי מתחילה כשההמצאה‬
‫החדשה עדיין נסקרת בכללותה במוח חכמתו מרחוק‪ ,‬עדיין אפשר שידבר‬
‫הרב חכמתו הקדומה כמו שסידר מתחילה להשפיע להתלמיד‪ ,‬רק שעל‬
‫ידי שפנימיותו הוא טרוד בענין ההמצאה החדשה‪ ,‬ממילא יתמעט החיות‬
‫מהשפעתו הקדומה‪ .‬כידוע שאינו דומה אם המשפיע דורש וכל פנימיותו‬
‫בההשפעה‪ ,‬אם כשהוא דורש ומדבר מן השפה ולחוץ ובפנימיות המחשבה‬
‫הוא קשור להשכלה אחרת‪ ,‬שאין מאירים אז פנימיות המוחין והמדות‬
‫בהשפעתו‪ ,‬וממילא מרגיש המקבל מיעוט החיות נגד השפעתו הקודמת‪ .‬ואחר‬
‫כך כשנתקרב השכל וההמצאה החדשה למוח בינתו של המשפיע‪ ,‬כי על ידי‬
‫שמעלה פנימיות מחשבתו אל ההמצאה והברקה החדשה על ידי זה מתקרבת‬
‫ההברקה הנ"ל לעומק בינתו ומרגיש הפרטים הכלולים בה‪ ,‬וממילא אז‬
‫מתמעט יותר החיות מדיבורו בשכל הקדום עד שאפשר שיתבלבלו הצירופים‬
‫מהדיבור של המשפיע‪ ,‬כאדם שטרוד בעומק במחשבה אחרת ומדבר דיבור‬
‫והשכלה אחרת‪ ,‬הנה לבד שאין אלו הדברים מכילים פנימיות המוחין והמדות‬
‫כענין דברים היוצאים מן הלב שיאירו בלב המשפיע‪ ,‬הנה גם סדר הדברים הם‬
‫מעורבים ויכול להיות שיכניס בתוך הדברים איזה תיבה שהיא מעין מחשבתו‬
‫הפנימית‪ ,‬שאינה שייכת כלל לדיבורו החיצוני שמדבר מה שהכין מתחילה‬
‫‪31‬‬
‫ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל‬
‫כנ"ל‪ ,‬וממילא נעשה על ידי זה אצל המקבל מיעוט החיות ביותר‪ .‬כי אפילו‬
‫בדברים המסודרים של רבו‪ ,‬הרבה עמל ויגיעה צריך המקבל עד שיגיע לדעת‬
‫רבו‪ ,‬ומכל שכן עתה שהדברים בלתי מסודרים‪.‬‬
‫כאשר הרב מחליט שלא לדחות את העיון בתובנה החדשה שעלתה במוחו‪ ,‬אלא‬
‫להתעמק בה תוך כדי שהוא מלמד את תלמידו‪ ,‬נוצר נתק בין דבריו של הרב ‪-‬‬
‫המחשבות שחשב לפני השיעור‪ ,‬לבין מחשבתו של הרב ‪ -‬העוסקת כרגע בתובנה‬
‫החדשה‪ .‬שלושת שלבי החשיבה ‪ -‬חכמה‪ ,‬בינה ודעת הולכים וממלאים את מחשבת‬
‫הרב וכך דיבוריו הופכים להיות מן השפה ולחוץ‪.‬‬
‫התלמיד‪ ,‬הרוצה להבין את תורת רבו‪ ,‬מרגיש שדיבוריו של הרב אינם בחיות‪ ,‬ויש בהם‬
‫אף בלבול ואי סדר‪ ,‬וככל שהרב עוסק יותר בתובנה החדשה‪ ,‬והיא הולכת ומתבהרת‬
‫לו‪ ,‬כך נעשים דיבוריו קשים יותר להבנה לתלמידו‪ .‬התלמיד העצוב חווה סוג של חורבן‬
‫ תורת הרב‪ ,‬שהיא הדבר המחייה אותו יותר מכל‪ ,‬מתרחקת ממנו והוא אינו יודע את‬‫הסיבה‪.‬‬
‫והנה אצל המשפיע כל כמה שמעלה מחשבתו ומסלק אותה מההשפעה‬
‫הקודמת‪ ,‬הנה ההמצאה החדשה מתקרבת אצלו ביותר‪ ,‬עד שנתפסת גם במוח‬
‫הדעת ומרגיש אמיתית הנקודה‪ ,‬שהוא הכלל אחר הפרטים של בינה‪ ,‬וממילא‬
‫אז יפסוק הדיבור שלו לגמרי וישתוק ממש‪ .‬ובזה נעשה פסיקת החיות לגמרי‬
‫אצל המקבל‪ ,‬ששמע ההשפעה הקודמת מרבו והיה מתענג ומשתעשע מדברי‬
‫רבו‪ ,‬ועתה נפסק החיות שלו לגמרי‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬הרב מצליח לתפוס את התובנה בשלמותה במוחו‪ ,‬ומכיוון שהיא מרכזת‬
‫כעת את כל כוחות החיים שלו‪ ,‬הוא מפסיק את דיבורו על התובנות הישנות‪ ,‬ושותק‪.‬‬
‫התלמיד נשאר מנותק מרבו ואין לו כל חיות‪.‬‬
‫אמנם הרב המייקר במושכלות‪ ,‬על ידי שנולד אצלו שכל חדש ומרומם‬
‫ביותר מהשכלתו הקדומה‪ ,‬נעשה אצלו צהיבת פנים כענין צהבו פניו [של‬
‫רבי אבהו] על ידי שמצא תוספתא חדתא [תוספתא חדשה]‪ ,‬ומתפעל עתה‬
‫מהחידוש שנתגלה לו עתה‪ .‬והנה המקבל כשרואה בפני רבו שצהבו פניו אחר‬
‫כל העילויים וההסתלקות שראה בהשפעת רבו הקודמת‪ ,‬הגם שאצלו לעומת‬
‫עצמו נפסק החיות מקבלתו השפעה הקודמת‪ ,‬עם כל זה הוא מתנחם ומקווה‬
‫להשפעות יותר נעלים מה שהוא דבר חדש גם אצל המשפיע‪.‬‬
‫אף על פי שהרב שותק‪ ,‬ואינו משפיע על התלמיד מחכמתו‪ ,‬פניו מאירים מהתענוג‬
‫שבהתחדשות הבנתו‪ .‬והתלמיד רואה זאת ומבין שאמנם הרב שותק‪ ,‬אך בוודאי יאמר‬
‫‪32‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫לו בקרוב דברים עמוקים יותר ממה ששמע עד כה ולכן הוא מתנחם ומתמלא בתקווה‬
‫לחידושים גדולים עוד יותר‪.‬‬
‫אכן צריך לו לעורר את רבו מחדש שירצה להשפיע לו החידוש‪ ,‬וידוע שחלל‬
‫ריקן של המקבל והנחת עצמותו מעורר תענוג הפשוט של המשפיע להשפיע‬
‫לו‪ ,‬ומאחר שעתה מייחל וממתין להשפעה נעלית יותר‪ ,‬הוא מכין את עצמו‪.‬‬
‫וכשרואה הרב שהמקבל מכין את עצמו ביותר לקבל השפעות חדשות‪ ,‬על ידי‬
‫זה נתעורר תענוג הפשוט שבמשפיע להשפיע לו החידוש שנתחדש‪ ,‬וממילא‬
‫נעשה אחר כך שמחה ותענוג אצל המקבל כמו אצל המשפיע‪ ,‬ועוד יותר‬
‫מכמו שהתענוג אצל המשפיע‪ ,‬מחמת שאצל המקבל גם ההשפעה הקודמת‬
‫היתה חידוש אצלו‪ ,‬ומכל שכן מה שהוא חידוש אצל המשפיע‪ .‬עד כאן תורף‬
‫המשל‪.‬‬
‫הרצון של התלמיד לקבל את ההארה החדשה של רבו‪ ,‬מביאה אותו לפנות את עצמו‬
‫לכך‪ ,‬ומעשה זה מעורר את רצונו של הרב ללמד אותו‪.‬‬
‫ד‪ .‬ההתעוררות הוא סיבת ההסתלקות‬
‫גילוי האלוקות בעולם הוא השיעור שמלמד הקב"ה (הרב) את עם ישראל (התלמיד)‪.‬‬
‫הנמשל מבאר את הטוב הגנוז בצרות הגלות ואת תשובת הקב"ה‬
‫למשה בפסוקי ספר שמות‬
‫והנה על פי משל הנ"ל יובן תשובת הקב"ה למשה רבינו עליו השלום‪ ,‬ששאלו‬
‫לדעתו שהוא מידת הדין‪ ,‬ועל פי זה חקר להבין שרש הדין ושורת הדין כנ"ל‬
‫באריכות בשתי השאלות‪ .‬ועל זה השיבו הקב"ה בתחילה עתה דוקא תראה‪,‬‬
‫מאחר שכעת נהפך לגמרי החיות אלקי באופן שדבר ה' שבעשרה מאמרות‬
‫אינם מאירים כלל למטה‪ ,‬עד שיוכלו להכחיש מציאות אלקות לגמרי ולכנותו‬
‫בשם דברי שקר ח"ו‪ ,‬הנה זה לך האות שכבר נתגלו המוחין החדשים של‬
‫עשרת הדברות למעלה‪.‬‬
‫כמו הרב במשל‪ ,‬הקב"ה השפיע על נבראיו שפע בעשרה מאמרות שבהם נברא‬
‫העולם‪ .‬כאשר הברואים הרגישו מנותקים מה' עד כדי כך שהתכחשו לקיומו‪ ,‬היה זה‬
‫סימן שהארה גדולה יותר עומדת להאיר בקרוב‪ ,‬ובגללה התמעטה החיות האלוקית מן‬
‫ההארה הקודמת‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל‬
‫מועדים לחסידות‬
‫לכן הקב"ה משיב למשה‪" :‬עתה תראה אשר אעשה לפרעה" ‪ -‬עכשיו‪ ,‬כאשר ההתרחקות‬
‫מה' הגיעה לשיא‪ ,‬זה הסימן שההארה הבאה כבר בפתח‪ .‬עשרת הדברות העתידות‬
‫להתגלות במעמד הר סיני הם גילוי אלוקות ישיר ונעלה לאין ערוך מעשרת המאמרות‬
‫בהם נברא העולם‪ .‬רק בגלל האור הגדול שצומח כעת‪ ,‬יש בחוץ חושך כפול‪.‬‬
‫כשם שבמתן תורה התגלה הרצון האלוקי בעולם באופן גלוי הרבה יותר משהיה קודם‬
‫לכן‪ ,‬כך גם הגילוי שיבוא עם ביאת משיח יהיה במדרגה עליונה הרבה יותר מכעת‪,‬‬
‫עד שנזכה שהיחידה שבנפש‪ ,‬הקשורה ומחוברת לה' כל הזמן‪ ,‬תאיר בגלוי‪ ,‬והמציאות‬
‫הגשמית כולה תאיר באור אלוקי‪.‬‬
‫ולפי זה מתורץ לו שתי הקושיות‪ ,‬שכשהגיע אברהם לתכלית שלימותו בברית‬
‫בין הבתרים בהשגתו ועבודתו הקודמים‪ ,‬נתעורר במקור גילוי יותר נעלה‪,‬‬
‫שיתגלה על ידי מתן תורה‪ .‬וההתעוררות הוא סיבת הסתלקות גילוי הקדום‪,‬‬
‫ולזה נתעורר הגלות‪ .‬וההסתלקות הוא בעילוי אחר עילוי‪ ,‬ולכן הגלות הוא‬
‫בכל יום בתוקף יותר‪ .‬ועתה כשנפסק החיות הקדום לגמרי‪ ,‬דהיינו כשמכחישין‬
‫מציאות אלקות לגמרי ודבר ה' שבעשרה מאמרות אינו מאיר כלל על דרך‬
‫נאלמתי דומיה‪ ,‬הוא סימן שהאור חדש של מתן תורה כבר נגלה למעלה‪,‬‬
‫ועתה דוקא תראה כי כעת יתגלה גם לנשמות‪.‬‬
‫ולכן אמרו רז"ל משחרב בית המקדש נולד משיח‪ ,‬דהיינו מחמת שנולד משיח‬
‫התעורר במקור למעלה מוחין היותר גבוהים כנ"ל‪ ,‬ולכן חרב בית המקדש‬
‫ונסתלק גילוי הקדום‪ ,‬כנ"ל שההתעוררות הוא סיבת ההסתלקות‪ ,‬והתחיל‬
‫הגלות כנ״ל‪ .‬ובסדר זה שנתמעט גילוי אלקות בעולמות וגילוי התורה דור‬
‫אחר דור‪ ,‬כמו דורות התנאים והאמורים והגאונים עד דורותינו אלה עיקבא‬
‫דמשיחא שהם בחינת עקביים ממש‪ .‬ולכן כתיב סוכת דוד הנופלת תדיר‪,‬‬
‫כמאמר חז״ל שמיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה‬
‫מחבירו‪ ,‬מפני שההסתלקות היא בעילוי אחר עילוי כנ״ל‪.‬‬
‫מעמד ברית בין הבתרים היה דומה לרב שמלמד את תלמידו המובהק‪ ,‬ומתוך הלימוד‬
‫מתעוררת בו תובנה עמוקה יותר‪ .‬כך מתוך ההתקשרות המיוחדת של אברהם אבינו‬
‫לה'‪ ,‬התחילה להופיע ההארה של מתן תורה‪ ,‬והופעה זו היא שגרמה להתמעטות‬
‫הדרגתית של החיות האלוקית בעולם‪ .‬זאת הייתה הסיבה לגלות מצרים‪ .‬ההתכחשות‬
‫של פרעה לה' הייתה הסימן לכך שהחיות האלוקית הקודמת הגיעה אל קיצה‪ ,‬והגיע זמן‬
‫ההתגלות של אור אלוקי חדש בתוך העולם‪.‬‬
‫לידת המשיח‪ ,‬תחילת הופעת האור המיוחד של הגאולה האחרונה‪ ,‬היא זו שהביאה‬
‫לחורבן הבית‪ ,‬להתפרקות הגילוי הקודם‪ .‬ומאז ככל שהגאולה מתקרבת‪ ,‬הגלות נעשית‬
‫קשה יותר‪.‬‬
‫ה‪ .‬בגלל שהמשיח נולד המקדש נחרב‬
‫הצרות שלפני ביאת המשיח הן הכנה לגילוי דרגה חדשה ונפלאה‪ ,‬בה אור אין סוף‬
‫יאיר למטה‪ ,‬ובתוך הגשמיות תאיר האלוקות‬
‫והנה‪ ,‬כמו שמתן תורה שהיה במעמד הר סיני הוא עילוי נפלא לגבי קיום‬
‫התורה של האבות‪ ,‬כן הוא על דרך זה ריחוק הערך ממה שנגלה עתה על‬
‫ידי מתן תורה לגבי מה שיתגלה לעתיד על ידי משיח במהרה בימינו אמן‪,‬‬
‫כמו שנאמר "כי תורה מאתי תצא" חידושה של תורה‪ .‬הגם שבשעת מתן‬
‫תורה נגלה גם כן פנימיות כמו שנאמר פנים בפנים‪ ,‬אבל אין זה עדיין רק‬
‫בפנימיות הנשמה שהוא בחינת יחידה‪ ,‬אבל לעתיד לבוא יתגלה עצם היחידה‬
‫בגילוי בגוף‪ ,‬וממילא יתגלה פנימיות אור אין סוף למטה כמו למעלה ממש‬
‫בחיצוניות העולמות‪ ,‬עד שב[תוך ה]יש הגשמי יאיר ויתגלה בחינת יש אמיתי‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫ו‪ .‬תקופת השנה‬
‫ולכן מרמזים זה בכל שנה ושנה‪ ,‬כי כשנתחדש בפרט חיות על השנה בפרט‪,‬‬
‫יש בו מכל מה שיש בכלל בשית אלפי שנין דהאי עלמא [בששת אלפי‬
‫שנות קיום העולם]‪ ,‬ולכן בכל פסח יש בחינת יציאת מצרים וכן בכל רגל‬
‫כידוע‪ .‬ולכן מפטירין ג' דפורענותא [שלש הפטרות של פורענות] והוא מן י"ז‬
‫בתמוז שהוא שבירת לוחות הראשונות עד יוכ"פ שהוא מתן תורה של לוחות‬
‫האחרונות‪ ,‬כי מה שנשברו לוחות הראשונות הוא מצד שנתעורר במקור בחינת‬
‫לוחות האחרונות שהוא בחינה יותר גבוה ולכן כשנתעורר במקור בחינת‬
‫לוחות האחרונות‪ ,‬וההתעוררות הוא סיבת ההסתלקות‪ ,‬לכן נשברו הלוחות‬
‫הראשונות‪ .‬וההסתלקות הוא בעילוי אחר עילוי‪ ,‬ולכן האבלות מתחזק יותר‪,‬‬
‫כמבואר בשלחן ערוך מן י"ז בתמוז עד ר"ח אב‪ ,‬ואחר כך האבלות בתוקף‬
‫יותר‪ ,‬ושבוע שחל בו תשעה באב חמור יותר‪ ,‬עד שלבסוף הוא תשעה באב‬
‫שהוא עניין פסיקת החיות לגמרי‪ ,‬כמו שנאמר "היתה כאלמנה"‪ .‬וההסתלקות‬
‫הוא סיבת הגילוי‪ ,‬שבחינת אור חוזר דמתן תורה נגלה ונעשה נהירו [אור]‬
‫למעלה‪ .‬ובזה מתנחמים נשמות ישראל‪ ,‬כמשל המקבל שרואה פנים צהובות‬
‫של המשפיע‪ .‬ולכן כשנשמות ישראל הולכין לבתי כנסיות וקורין פסוקי‬
‫‪35‬‬
‫ג קרפ • !?הזה םעל תוערה המל‬
‫דנחמה "קומי אורי כי בא אורך"‪ ,‬מתנחמים גם בגלות המר כנ"ל במשל‪ ,‬ועל‬
‫ידי זה אחר כך הוא תרתי דתיובתא [שתי הפטרות שעוסקות בתשובה]‪ ,‬שהוא‬
‫עניין תשובה עילאה [עליונה] ותשובה תתאה [תחתונה]‪ ,‬ולכן אחר כך מתן‬
‫תורה של לוחות האחרונות ביום הכיפורים‪ .‬ואחר כך כשנקלטה ההשפעה‬
‫בפנימיות המקבלים‪ ,‬נעשה שמחה ותענוג אצל המקבלים כמו אצל המשפיע‬
‫וביותר‪ ,‬מפני שאצלם הוא חידוש יותר כנ"ל במשל‪.‬‬
‫בכל שנה אנחנו עוברים את התהליך שעבר עם ישראל מאז היותו לעם‪ .‬אנו יוצאים‬
‫לחירות בפסח‪ ,‬ומתאבלים מי"ז בתמוז‪ ,‬שהוא זמן שבירת הלוחות הראשונים (ותחילת‬
‫הארת הלוחות השניים)‪ ,‬והאבלות‪ ,‬כמו החורבן‪ ,‬הולכת ומתעצמת עד לתשעה באב‪,‬‬
‫ולאחר תשעה באב אנו מתנחמים‪ ,‬בשבע הפטרות הנחמה‪ ,‬בידיעה שהתעצמות‬
‫הגלות באה בגלל התקרבות הגאולה‪ ,‬ובהמשך אנו מקבלים את הלוחות השניים ביום‬
‫הכיפורים ומגיעים לשמחה השלמה של סוכות ושמחת תורה‪.‬‬
‫שאלות חזרה‬
‫‪ .1‬מה הייתה הנחת היסוד של משה רבנו בטענתו כלפי ה'?‬
‫‪ .2‬במה התבטא השפל הרוחני אליו הגיעו לפני יציאת מצרים?‬
‫‪ .3‬במשל‪ ,‬מה גורם להפסקת החיות של התלמיד?‬
‫‪ .4‬מה גרם לחורבן המקדש?‬
‫‪ .5‬מה יתחדש ויתעלה בביאת המשיח?‬
‫‪ .6‬איזה מקבילות מופיעות במאמר בין גלויות העבר לבין ימינו?‬
‫‪36‬‬
‫חודש אלול‬
‫פרק ד‬
‫כוחה של מחילה‬
‫ה"צמח צדק"‪ ,‬רבי מנחם מנדל שניאורסון‬
‫מתוך‪" :‬דרך מצוותיך"‪ ,‬מצוות וידוי ותשובה‪ ,‬א‪,‬ג‬
‫מצות וידוי ותשובה‬
‫התשובה היא מצווה מופלאה‪ :‬היא נותנת לנו יכולת לתקן את מעשינו ולשנות את העבר!‬
‫אך כיצד נתקן מעשים שכבר נעשו? האדמו"ר ה"צמח צדק" מסביר זאת‪.‬‬
‫להתודות על העונות עם התשובה‪ ,‬שנאמר "והתוודו את חטאתם אשר עשו"‪,‬‬
‫ופירוש שעיקר מצות תשובה מן התורה היא עזיבת החטא והוידוי ובקשת‬
‫מחילה כמו שכתוב באגרת התשובה פרק א בשם הרמב"ם וספר מצוות גדול‪,‬‬
‫וצריך לבאר שורש ענין ב' דברים אלו שהם‪:‬‬
‫א' עזיבת החטא על להבא ובכלל זה החרטה על העבר הנקראת תשובה‬
‫ב' הוידוי הנקרא בקשת מחילה‬
‫מה ענינם שבזה יכופר לו על הפגמים שעשה‪...‬‬
‫איך החרטה והוידוי מתקנות את המעשים הרעים שנעשו? איך הן מביאות כפרה על‬
‫האדם?‬
‫‪39‬‬
‫ד קרפ • הליחמ לש החוכ‬
‫נפש החטא וגוף החטא‬
‫כי הנה על ידי החרטה שהוא עקירת הרצון מן החטא בזה מוציא הנפש מן‬
‫הקליפה שתולדתה היה מן התאוה שבלב ועתה בעקירת רצונו ותאותו הרי‬
‫מוציא נפשה כנ"ל‪ ,‬אך כדי למחות גופה הוא על ידי וידוי דברים דעקימת‬
‫שפתיו הוי מעשה ובזה הוא ממחה גופה והיה כלא היה‪.‬‬
‫לכל מעשה יש גוף ונפש‪ .‬הנפש היא הרצון המוליד את המעשה ונותן בו חיים; הגוף‪ ‬הוא‬
‫המעשה בפועל‪.‬‬
‫ולכן תיקון המעשים מתחלק לשניים‪ :‬תיקון הנפש ‪ -‬הרצון‪ ,‬בחרטה‪ ,‬ותיקון הגוף‪ -‬עצם‬
‫המעשה‪ ,‬בפעולה הגשמית של אמירת הוידוי‪.‬‬
‫וזה סוד נפילת אפיים שתיקנו חז"ל לומר אשמנו בגדנו כו' באל"ף בי"ת‪ ,‬כי‬
‫הנה על ידי מחשבות זרות והרהורים רעים שאין אדם ניצול מהם בכל יום ואין‬
‫שום אחד מהם נאבד‪...‬‬
‫ולכן על ידי אמירת כ"ב אותיות הנ"ל דאשמנו בגדנו כו' הוא מוחה גוף כ"ב‬
‫אותיות שבכל ההרהורים רעים‪ .‬אלא שצריך להיות עקירת הרצון גם כן מכל‬
‫הרהורים רעים כדי להוציא הפנימיות כמו שנזכר לעיל‪.‬‬
‫הוידוי על פי סדר האותיות‪ ,‬מוחק כל פרט ופרט במעשה הרע או בהרהור הרע‪ ,‬ומביא‬
‫לתיקון שלם‪.‬‬
‫בסעיפים הבאים האדמו"ר ה"צמח צדק" מסביר מה פגם בנו החטא‪ ,‬וכיצד אנו יכולים‬
‫להשלים חיסרון זה; החטא מנתק אותנו מן הרצון האלוקי‪ ,‬והתשובה מגיעה לשורש‬
‫הרצון הזה‪ ,‬ומחברת אותנו בחזרה‪ ,‬ממקום עמוק יותר‪ .‬‬
‫ובזה יובן פירוש ברכת סלח לנו אבינו כי חטאנו שהרי לכאורה כי זה אינו‬
‫מובן שמשמע כאילו הוא נתינת טעם למה יסלח לו‪ ,‬מפני שחטא וזה פלאי‪.‬‬
‫והווי [והיה] לו לומר אשר חטאנו‪.‬‬
‫מדוע אנו אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו"? לכאורה היינו צריכים לומר "סלח לנו אבינו‬
‫על אשר חטאנו"?‬
‫‪40‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫רצון המצוות‪ ,‬ורצון הרצונות‬
‫אך הענין דקאי [שמדבר] על מה שנאמר בברכה הסמוכה לה לפניה "החזירנו‬
‫בתשובה שלימה לפניך" ואזי מבקש עוד "סלח לנו" הוא ענין המחילה וענינה‬
‫הוא החזרת הרצון שנסתלק על ידי העוונות‪.‬‬
‫כי הנה המצות הם רצון העליון וכשחוטא אזי מסתלק הרצון ממנו‪,‬‬
‫וזהו הנקרא תרעומות שפירושו סילוק הרצון שאינו מרוצה עוד לפניו‪ ,‬הגם‬
‫שאינו עושה לו מעשה כלל רק שמסתלק רצונו ממנו‪.‬‬
‫ואחר כך המחילה היא החזרת הרצון‪.‬‬
‫המצוות הן רצונותיו של ה' יתברך‪ .‬כאשר אנו מקיימים אותן‪ ,‬אנו ממלאים את עצמנו‬
‫ברצונו‪ ,‬ואילו כאשר אנו חוטאים‪ ,‬אנו מסלקים מאיתנו את רצון ה'‪.‬‬
‫כשאנו מבקשים מה' מחילה על חטאנו‪ ,‬אנו מבקשים ממנו להחזיר אלינו את רצונו‪.‬‬
‫ואמנם בחינת רצון זה אינו אותו הרצון שהיה תחלה מאחר שהוא נסתלק ‪-‬‬
‫למה עתה יחזור?‬
‫אלא מבחינת רעוא דרעוין [רצון הרצונות] מקור הרצונות‪ ,‬שממנו נמשך‬
‫השראת הרצון מחדש ואם כן הוא יותר נעלה מן הרצון שנסתלק‪.‬‬
‫רצון ה' שבמצוות הסתלק ממנו בעקבות החטא‪ ,‬ולכן כדי להשיב את רצונו אלינו עלינו‬
‫להגיע לרצון גבוה יותר‪ ,‬רצון הרצונות‪.‬‬
‫כל הרצונות האלוקיים השייכים למצוות השונות נובעים מרצון עליון ועמוק של ה' לשרות‬
‫בנו‪ ,‬להשכין את קדושתו בתוכנו‪ .‬ומכיוון שחטאנו‪ ,‬והתרחקנו מן הרצון שבמצוות‪ ,‬עלינו‬
‫לחזור כעת אל הרצון השורשי הזה‪.‬‬
‫דווקא בגלל שחטאנו‬
‫וזהו סוד "סלח לנו אבינו" פירוש מחול ‪ -‬כלומר גלה לנו רצונך מחדש והיינו‬
‫מבחינת רעוא דרעוין [רצון הרצונות] הנקרא רצון העליון כי יש גם רצון אחר‬
‫שלמטה מזה והוא שבמצות‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫ד קרפ • הליחמ לש החוכ‬
‫וכל כך למה‪" ,‬כי חטאנו"‪ ,‬ונסתלק ממנו רצון שהיה נמשך על ידי המצות‬
‫ומאחר שעשינו תשובה כמו שנאמר "והחזירנו בתשובה" אם כן צריך לגלות‬
‫לנו רצונו העליון ברוך הוא שזה סוד הסליחה‪.‬‬
‫ולכן אנו אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו" החטא סילק מאיתנו את רצונך שבמצוות‪,‬‬
‫ולכן עכשיו‪ ,‬כאשר אנו חוזרים בתשובה‪ ,‬אין לנו אלא לבקש ממך שתגלה בנו את‬
‫הרצון העליון‪ .‬באופן פרדוכסלי ‪ -‬הגילוי העליון (סלח לנו‪ ,‬רעוא דרעוין) 'מגיע לנו' בגלל‬
‫שחטאנו‪.‬‬
‫וזה סוד שאמרו רז"ל "זדונות נעשו לו כזכיות" ואם כן כל שיש לו זדונות‬
‫יותר הרי זכיותיו מרובים‪ ,‬מאחר שעל כל זדון צריך להיות המשכת רצון‬
‫העליון להיות מחילה‪.‬‬
‫כל פרט בחיינו שבו הסתלק ממנו הרצון האלוקי בעקבות החטא‪ ,‬צריך להתמלא כעת‬
‫ברצון הרצונות‪ .‬כך הופך כל זדון לזכות‪ ,‬לחיבור חדש אל ה'‪.‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫הקב"ה נתן בתרופה חיות אלוקית מיוחדת‪ ,‬ולכן כמות מועטה של תרופה נותנת לאדם‬
‫החולה כח רב יותר מאשר כמות גדולה של מאכלים רגילים‪.‬‬
‫כך גם בחולי רוחני‪ :‬התשובה נושאת מעלה רוחנית עליונה יותר מאשר קיום המצוות‬
‫כסדרן‪.‬‬
‫שאלות חזרה‬
‫‪ .1‬מה הפגם הרוחני שיש בנו בעקבות החטא?‬
‫‪ .2‬מדוע אנו אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו"?‬
‫‪ .3‬מה הקשר בין תרופה לתשובה?‬
‫והוא בחינת זכיות אחרים שלא כשל הצדיקים שזכיותיהם הם רק המשכת‬
‫הרצון שבמצות‪ ,‬ולכן "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינן‬
‫יכולים לעמוד" וכן כתוב "שלום לרחוק" שנעשה קרוב בתחילה ורק אח"כ‬
‫"לקרוב" כמו שאמרו רז"ל‪.‬‬
‫בגמרא‪ ,‬במסכת ברכות‪ ,‬מובא‪" :‬דאמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים‬
‫גמורים אינם עומדין שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב"‬
‫[לרחוק בהתחלה ואחר כך לקרוב]‬
‫לבעלי תשובה יש מעלה מיוחדת על הצדיקים‪ ,‬כי הזכות של החיבור המחודש לרצון‬
‫האלוקי‪ ,‬מגיעה ממקום גבוה יותר מאשר הזכות שבקיום המצוות‪.‬‬
‫ולכן ארז"ל על הפסוק "ארפא משובתם" שהתשובה מביאה רפואה לעולם‪,‬‬
‫כי ענין הרפואה שטפה אחת מסממני רפואה יש בה כח רב לחזק הגוף יותר‬
‫מהרבה יין ושמן על דרך משל ואי אפשר לגוף לקבל ולהחזיק כל כך מזונות‬
‫בתוכו‪ ,‬מה שאין כן בסממנים שפועל כזאת בטפה אחת‪ .‬וזהו סוד "ישלח דברו‬
‫וירפאם"‪ ,‬שהם צירופי אותיות ודבר ה' שנשלחו ברפואות להוותם ועל ידי‬
‫שהאדם מקבל מהם הוא נרפא מזה הדבר ה' שכחו רב יותר מאותו שבמזונות‪.‬‬
‫וכך הוא ענין התשובה שהתהפכות זדונות של הבעל תשובה נעלה יותר‬
‫ממעשה המצות של הצדיקים‪.‬‬
‫התשובה דומה לתרופה‪:‬‬
‫‪42‬‬
‫‪43‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫כדי שהעוצמה הזו אכן תתממש צריך לבוא קודם ה"אני לדודי" ‪ -‬הרומז על חודש‬
‫אלול‪ .‬בחודש אלול אנחנו פונים אל ה' ומנסים לעורר בעצמנו את נקודת היראת שמיים‬
‫והאהבה לה'‪ .‬חודש זה הוא המבוא והפתח לכל השפע של חגי תשרי‪ ,‬ובו הדבר תלוי‪.‬‬
‫בחודש אלול אנחנו עושים אימונים ומתחילים להכיר את השטח‪ ,‬כדי שבבוא חודש‬
‫תשרי‪ ,‬השפה כבר תהיה מוכרת לנו ונוכל לקלוט באמת את האור המיוחד של ימי‬
‫החגים‪.‬‬
‫פרק ה‬
‫המלך בשדה‬
‫האדמו"ר הזקן‪ ,‬רבי שניאור זלמן מלאדי‬
‫מתוך‪ :‬ליקוטי תורה‪ ,‬פרשת ראה‬
‫אני לדודי ודודי לי‬
‫אני לדודי ודודי לי‪ .‬ראשי תיבות אלול‪ .‬והענין כי באלול מתחיל בחינת אני‬
‫לדודי דהיינו בחינת אתערותא דלתתא [ההתעוררות של מטה] עד ראש השנה‬
‫ויום הכיפורים שהם בחינת המשכת אלקותו יתברך למטה בבחינת התגלות‪,‬‬
‫כמו שכתוב "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" שמראש השנה עד יום‬
‫הכיפורים הוא בחינת שמאלו בחינת יראה לפי שאז הוא זמן התגלות מלכותו‬
‫יתברך‪ .‬ולכן קוראין לו המלך כי מלכותך מלכות כל עולמים‪ ..‬ומזה נמשך‬
‫גם למטה על כללות נשמות ישראל לקבל עול מלכות שמים עליהם ותהיה‬
‫יראתו על פניהם כל השנה‪.‬‬
‫כי יראת ה' ואהבתו אינו עשויה ונטוע בלב האדם מכח עצמו‪ ,‬כי אם מכח‬
‫ההארה הנמשך עליו מלמעלה בעת וזמן התגלותו‪ ,‬דהיינו בראש השנה בחינת‬
‫יראה‪ ,‬וזהו בחינת ודודי לי רק שצריך תחלה לעורר את האהבה ויראה על ידי‬
‫אתערותא דלתתא [ההתעוררות של מטה] שהיא באלול‪.‬‬
‫בראשי התיבות של חודש אלול רמוזות שתי תנועות‪" :‬אני לדודי" ‪ -‬הפנייה שלי אל ה'‪,‬‬
‫ו"דודי לי" ‪ -‬הפנייה של ה' אלי‪ .‬ה"דודי לי" רומז על חגי תשרי‪ ,‬בהם ה' משפיע עלינו גילוי‬
‫של יראת שמיים בימים הנוראים‪ ,‬וגילוי של אהבה בימי סוכות ושמחת תורה‪ .‬הימים‬
‫האלו הם כל כך משמעותיים‪ ,‬עד שכל הקשר שלנו לה' במשך השנה תלוי בהם‪ .‬אך‬
‫‪44‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬מהו האור המיוחד של חודש אלול? הרי בכל ימות השנה וימי החול הרגילים‬
‫עלינו לעמול ולגלות בעצמנו יראה ואהבה לה'‪ ,‬אז במה שונה חודש אלול מבכל יום?‬
‫נקודה זו מבאר בעל התניא בהמשך המאמר‪ ,‬במשלו הידוע על ה"מלך בשדה"‪:‬‬
‫והנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים‪ ,‬ולהבין זה כי למה הם‬
‫ימות החול ואינם יום טוב כמו שבתות ויום טוב שבהם התגלות אלקות בחינת‬
‫הארת אלקותו יתברך? ובפרט בעת וזמן י"ג מדות שהם הארת העליונות מאד‬
‫והם מתגלים ביום הכיפורים ובודאי יש הפרש גדול בין יום הכיפורים ובין‬
‫אלול‪.‬‬
‫משל המלך בשדה‬
‫אך הנה יובן על פי משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו‬
‫ומקבלין פניו בשדה‪ ,‬ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו והוא מקבל‬
‫את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם‪ .‬ובלכתו העירה הרי‬
‫הם הולכים אחריו‪ .‬ואחר כך בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות‬
‫ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה‪ .‬וכך הענין על דרך משל בחודש‬
‫אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה‪.‬‬
‫כי הנה כתיב יאר ה' פניו אליך שהוא ענין הארת י"ג מדות שיהיה פנים‬
‫בפנים‪ ,‬דהיינו שיאיר גילוי פנימיות רצונו יתברך למקור נשמות ישראל‪ ,‬על‬
‫ידי שיהיה עיקר פנימיות רצונו אליו יתברך לדבקה בו בלב ונפש מעומקא‬
‫דליבא במסירת נפש כמו שכתוב במקום אחר‪.‬‬
‫ברוב ימות השנה אנחנו‪ ,‬אנשי העיר‪ ,‬רחוקים מראיית פני המלך‪ .‬מפגש ישיר פנים‬
‫אל פנים‪ ,‬דורש הכנות מיוחדות‪ ,‬נקיון קפדני ואישורים מיוחדים כדי להיכנס להיכלו‪,‬‬
‫ורק בימי חג ומועד יש לנו הזדמנות לפגישה כזו‪ .‬לכבוד הימים האלו אנו מתכוננים‬
‫במסירות‪ ,‬מקיימים מצוות בהידור וזוכים להיכנס להיכל המלך‪ .‬אבל בימי החול‪ ,‬מי יכול‬
‫לראות את המלך? רק אנשי מעלה "מובחרים שבעם ויחידי סגולה"‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫ה קרפ • הדשב ךלמה‬
‫חודש אלול הוא חודש יוצא דופן‪ .‬מצד אחד גם הוא מימי החול‪ ,‬ימים של עבודה בשדה‬
‫וטרדות העולם‪ .‬אך מצד שני‪ ,‬יש בו הזדמנות לכל אחד לראות את פני המלך‪ .‬בחודש‬
‫הזה קורה דבר מופלא ‪ -‬המלך בעצמו עובר בשדה‪ .‬אמנם בלי כל הפאר וההדר של‬
‫הארמון‪ ,‬אך מה זה משנה? המלך בעצמו מגיע כל כך קרוב‪ .‬ואז‪ ,‬עם בגדי החול והלכלוך‬
‫על הפנים‪ ,‬אפשר לקפוץ על ההזדמנות ולהיפגש עם המלך פנים אל פנים! באותם‬
‫רגעים הכול תלוי בנו‪ .‬המלך מעצמו רק עובר בשדה‪ .‬אם נעזוב לרגע את המחרשה‬
‫והכלים ונצא אליו‪ ,‬נוכל לפגוש אותו‪ .‬אך אם נישאר במקום‪ ,‬המלך לא יבוא אלינו‪ ,‬אלא‬
‫ימשיך הלאה לארמונו ואנחנו נפספס את ההזדמנות‪.‬‬
‫חודש אלול הוא הזדמנות של הארת פנים בתוך ימי החול‪ .‬יש בו אפשרות לפגוש את‬
‫פני ה' ‪ -‬לגלות את הרצון הפנימי שלנו להתקרב אליו‪ ,‬למרות שאנחנו עדיין מלוכלכים‬
‫ולא ראויים לכך‪ .‬חודש אלול הוא בעיקר "אני לדודי" ‪ -‬חודש של עבודה מלמטה‪ .‬קרבת‬
‫ה' נותנת לנו כוחות מיוחדים‪ ,‬אך את כל הכוחות הללו אנחנו צריכים לממש‪ .‬ואם נדע‬
‫לנצל את ההזדמנות ולפגוש את המלך‪ ,‬נוכל גם ללכת אחריו אל הארמון ולהיכנס‬
‫לתוכו בחגי תשרי‪.‬‬
‫לפשפש בשדה‬
‫והנה יש באדם בחינת 'עיר מושב'‪ .‬ובחינת 'שדה' ו'מדבר'‪' .‬מדבר' היא ארץ‬
‫לא זרועה שהם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה' המה‪ .‬אין צריך‬
‫לומר אם פגם במחשבה דבור ומעשה‪ .‬אלא אפילו גם עניני היתר‪ ,‬רק שהם‬
‫ענינים שאינם צריכין לעבודת ה' ודברים בטלים‪ ,‬הרי לאו אורחא דמלכא‬
‫לאשתעי במילי דהדיוטא [אין דרכו של המלך לעסוק בדבריו של ההדיוט]‪.‬‬
‫וזהו אשר "לא ישב אדם שם"‪ .‬פירוש אדם הוא כמו שכתוב "ועל דמות הכסא‬
‫דמות כמראה אדם" לא ישב שם כי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כתיב‪.‬‬
‫משל המלך בשדה ובעיר‪ ,‬מתייחס לשני סוגי התנהגות של האדם‪:‬‬
‫כאשר אדם מקיים את מצוות ה' וממלא את רצונו‪ ,‬הנפש האלוקית שבו נמצאת במקום‬
‫הראוי לה‪ ,‬ולכן הוא נמשל לעיר‪ ,‬מקום יישוב‪ .‬על כך נאמר‪" :‬ועשו לי מקדש ושכנתי‬
‫בתוכם" כאשר אנו מתקדשים בעבודת ה'‪ ,‬הוא שוכן בתוכנו‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬כאשר אדם אינו מקיים את רצון ה'‪ ,‬אף אם אינו עובר עבירות‪ ,‬אבל‬
‫משתמש בכוחות החיים האלוקיים שניתנו בו למעשים שאינם מכוונים לעבודת ה'‪ ,‬אז‬
‫נפשו האלוקית נמצאת במקום שאינו ראוי לה‪ ,‬בדומה לשדה ולמדבר שנאמר בו "לא‬
‫‪46‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫ישב אדם שם"‪ .‬המילה "אדם" מתפרשת כאן ככינוי לה'‪ ,‬כמו שמוזכר במעשה מרכבה‪:‬‬
‫"ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם"‪.‬‬
‫ומכאן‪ ,‬שבחודש אלול‪ ,‬כאשר המלך בשדה‪ ,‬מתגלה הנקודה האלוקית גם אצל אדם‬
‫העוסק בדברים שאינם לרצון ה'‪ ,‬ונפתחת גם לו אפשרות להיפגש עם המלך‪ ,‬אם רק‬
‫יצא אליו‪.‬‬
‫ועצה היעוצה לזה‪ ,‬הנה כתוב "ובקשתם משם את ה' אלקיך"‪ .‬פירוש‪ :‬כי הנה‬
‫כתוב "וירא אלקים את האור כי טוב" ופירשו רבותינו ז"ל "כי טוב לגנוז"‪,‬‬
‫שבחינת אור שהוא בחינת הארת פנימיות רצונו יתברך יש בכל אחד ואחד‬
‫מישראל‪ ,‬אלא שהוא בבחינת הסתר והעלם מאד בטבעו וצריך לגלות אוצר‬
‫של יראת שמים‪ ,‬ויש מי שהוא בבחינת אבידה אצלו ובחינת גלות‪.‬‬
‫הדרך להיפגש עם ה' כתובה בפסוק "ובקשתם משם את ה' אלקיך"‪ :‬בכל אחד מאיתנו‬
‫יש אור אלוקי גנוז‪ ,‬המאיר בתוכו את רצון ה'‪ .‬האור הזה לפעמים כל כך נחבא‪ ,‬עד שאיננו‬
‫יודעים היכן הוא‪ ,‬כמו אבדה שצריך לחפש אחריה‪.‬‬
‫ועל זה נאמר "ובקשתם" שתבקש ותחפש ואין חיפוש אלא אחר אבידה‪ ,‬דהיינו‬
‫דבר שהוא אבודה אצלו בבחינת גלות‪ ,‬שהוא בחינת ניצוץ אלקות הנ"ל‪ .‬וזהו‬
‫"את ה' אלקיך" שהוא נמשך מבחינת א‪-‬ל השורה בכל אדם להחיות נפשו‬
‫האלקית‪ .‬והנה הכתוב אומר "ובקשתם משם"‪ ,‬משם דווקא‪ ,‬כי כשם שאי‬
‫אפשר לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה‪ ,‬כך לא ישיג אור‬
‫פני ה' ושתהיה אהבתו אליו ויראתו על פניו‪ ,‬כי אם אחר החיפוש תחלה‬
‫במקום שנאבדה לו‪ .‬על דרך מה שנאמר "נחפשה דרכינו" שיפשפש במעשיו‬
‫ודבוריו ומחשבותיו שעברו וחלפו מיום היותו אשר לא טובים וזהו "ובקשתם‬
‫משם" דהיינו שיפשפש במעשיו אשר לא טובים‪ ,‬ועל ידי זה יתמרמר לבו‬
‫בקרבו "וישוב אל ה' וירחמהו" דהיינו שיעורר רחמים רבים על ניצוץ אלקות‬
‫שבתוכו בבחינת גלות‪.‬‬
‫כדי למצוא את האור האלוקי‪ ,‬אנו צריכים לחפשו במקום שבו הוא אבד לנו‪ :‬להתבונן‬
‫במעשים‪ ,‬במחשבות ובדיבורים שלא היו לרצון ה'‪.‬‬
‫כאשר אנו מתבוננים על המצבים שבהם לא קיימנו את רצון ה'‪ ,‬ומוצאים שם את הנשמה‬
‫האלוקית האבודה שלנו‪ ,‬אנו מבינים שכמו מלך שהוגלה ממקומו והפך לעבד לאויביו‪,‬‬
‫כך היא נאלצה לרדת איתנו למקומות האלו ולהחיותם‪ .‬ההבנה הזאת מעוררת בנו‬
‫רחמים גדולים על נפשנו האלוקית‪ ,‬האור הגנוז בנו שהגלנו אותו ממקומו‪ ,‬ורחמים אלו‬
‫הם עצמם משיבים את נשמתנו למקומה הראוי‪ ,‬מכירים במלכותו של המלך גם בהיותו‬
‫במדבר‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫ה קרפ • הדשב ךלמה‬
‫שיכאב שלא כואב‬
‫אך האדם אשר יפשפש במעשיו ולא יתעורר בו מדת רחמנות ולא יתמרמר‬
‫לבו בקרבו‪ ,‬עם היות שמעמיק במחשבתו איך נפל ניצוץ אלקות בגלות בתוך‬
‫נפשו‪ .‬זאת ישים אל לבו ונשא עליו המשל הזה‪ ,‬כי היות טבע האדם כשכואב‬
‫לו אפילו צפורן רגלו מחמת שנגף באבן מרגיש הכאב במוחו ומצטער‪ .‬אך‬
‫היינו כשאבר הנגוף עודנו מחובר בו טרם נחתך‪ ,‬אבל כשחותכין את האבר‬
‫אין המוח מרגיש את הכאב‪ ,‬מפני שהוא נכרת ונפרד משרשו‪ .‬כך אנחנו בני‬
‫ישראל מחוברים ודבקים בו יתברך ולכן צריכים אנחנו להרגיש הכאב והפגם‬
‫שפגמנו והורדנו בגלות ניצוץ אלקותו יתברך‪.‬‬
‫יש פעמים שאנו מתבוננים במעשינו‪ ,‬ומבינים שהגלנו את נשמתנו‪ ,‬אך הלב מסרב‬
‫להתעורר ברחמים עליה‪ ,‬ונשאר אדיש‪ .‬כאשר איננו מצליחים להתעורר ברחמים על‬
‫נפשנו האלוקית‪ ,‬עלינו להתבונן בכך שכאב וצער נובעים מהתקשרות‪ .‬כשם שאברי‬
‫הגוף יכולים לכאוב רק כל עוד הם מחוברים אל הגוף‪ ,‬כך גם הכאב והצער של הנשמה‬
‫שלנו מורגשים רק בזמן שאנו מחוברים וקשורים אליה‪.‬‬
‫כי אף על פי שחטא [ישראל הוא] ויש לו בחינת ניצוץ אלקות הנ"ל ואיננו‬
‫מסתלק ממנו אלא שהוא בגלות‪ ,‬ולא עוד אלא שעדיין נקרא במעלות‬
‫ומדריגות השר שהוא בחינת ישראל הנ"ל‪ ,‬כי אינו דומה מעלת השר עם‬
‫היותו בשביה למעלת ההדיוט‪ ,‬כי עדיין ניכר וידוע מעלתו של השר ובתנועה‬
‫אחת יכול שיהפך מן ההיפך אל ההיפך לגמרי לחזור לקדמותו‪.‬‬
‫גם כאשר יהודי חוטא‪ ,‬הוא עדיין נקרא בשם 'ישראל'‪ ,‬המבטא את מדרגתו הרוחנית ‪-‬‬
‫כשר של המלך‪ ,‬שאמנם עלול לגלות‪ ,‬אך גם בשבי נשארת מעלתו‪ ,‬והוא יכול בבת אחת‬
‫לחזור ולהיות שר‪.‬‬
‫אך מה שאינו מרגיש בנפשו הכאב והפגם‪ ,‬היינו מפני שפגם כל כך עד שנפרד‬
‫ונכרת משרשו לגמרי‪ ,‬ומזה אדרבה יעורר רחמים יותר גדולים‪ ,‬עם היות‬
‫שאינו מרגיש הרחמנות על עצמו‪.‬‬
‫כאשר יהודי אינו מצליח לחוש בכאב ובצער של נשמתו‪ ,‬הסיבה לכך היא שהוא כבר‬
‫התנתק ממנה‪ ,‬וחשיפת הנתק מעוררת גם את הלב האטום‪.‬‬
‫האדמו"ר הזקן הופך כאן את המניעה למניע‪ .‬במקום לראות את האדישות כמונעת‬
‫את התעוררות הלב‪ ,‬הוא מגייס אותה לטובת התעוררות עמוקה יותר‪ .‬ואדרבה‪ :‬ככל‬
‫‪48‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫שהאטימות גדולה יותר‪ ,‬היא עצמה הסיבה להתעוררות רחמים גדולים יותר מכיוון‬
‫שהיא מעידה על נתק חמור יותר‪.‬‬
‫אחזתיו ולא ארפנו‬
‫אך עוד אחת היא צריך לשית עצות בנפשו מה שכתוב בשווקים וברחובות‬
‫אבקשה את שאהבה נפשי וגו' עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא‬
‫ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי‪.‬‬
‫מהפסוק בשיר השירים אנו לומדים שאין זה מספיק שנמצא את המלך‪ ,‬שנגלה את‬
‫הנשמה האבודה שבמעשים שלנו‪ ,‬עלינו גם לאחוז בה‪ ,‬לקחתה אלינו ולשומרה‪.‬‬
‫והנה בחינת החיפוש הוא בשווקים וברחובות במקום האבדה‪ ,‬אך אף גם אם‬
‫מצא את האבדה הנה לא יתקיים בו אור ה' בלתי כלים כי זה גורם הסתלקות‬
‫האור כנודע‪ ,‬ולכן העצה לעשות כלים לאור ה' והם אותיות התורה כי בית‬
‫אמי זו תורה שבכתב וחדר הורתי זו תורה שבעל פה‪.‬‬
‫לימוד התורה משמר את הכוח הנשמתי שאיבדנו במהלך השנה‪ ,‬ושמצאנו בעבודת‬
‫התשובה של חודש אלול‪ .‬הוא דומה לפתילה‪ ,‬שבה האור יכול להיאחז‪ ,‬ובדומה לו גם‬
‫מצוות הצדקה והחסד‪:‬‬
‫וכמו שכתוב "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד"‪ .‬פירוש כי לאור‬
‫פני ה' שהוא בחינת האור יש שני כלים שהם תורה וחסד כנ"ל‪.‬‬
‫שאלות חזרה‬
‫‪ .1‬מהו ההבדל שבין עבודת ה' של אלול לזו של תשרי?‬
‫‪ .2‬מהו הנמשל של 'המלך בשדה'? מהו השדה?‬
‫‪ .3‬מהי בחינת 'עיר' ומהי בחינת 'שדה'?‬
‫‪ .4‬לפי המבואר במאמר זה‪ ,‬כיצד ניתן לפתוח מהלך של חזרה בתשובה?‬
‫‪ .5‬מה יעשה מי שההתבוננות הראשונה אינה משפיעה עליו?‬
‫‪ .6‬איך ניתן לשמור על האור האלוקי שמצאנו בנו?‬
‫‪49‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫ב"ה‪ ,‬ימי הסליחות‪ ,‬ה'תשט"ז‬
‫אל בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום ה' עליהם יחיו‬
‫שלום רב וברכה!‬
‫פרק ו‬
‫אגרות הרבי מלובביץ'‬
‫לקראת ראש השנה‬
‫לקראת ראש‪-‬השנה וחג הפסח נהג הרבי מליובאוויטש זצ"ל לכתוב איגרות מיוחדות‪,‬‬
‫שהופנו "אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם"‪ .‬בכל איגרת כזאת האיר הרבי נקודה‬
‫אחרת הקשורה בתוכנו של החג‪ ,‬עם הלקחים הרלוונטיים לכל אחד ואחת מאיתנו‪.‬‬
‫את האיגרות האלה הרבי כתב בדקדוק רב‪ ,‬ומתוך ידיעה כי תוכנן יגיע למאות אלפים‪,‬‬
‫שיחפשו בהן את תוכנו של החג ואת משמעותו האקטואלית‪ .‬האיגרות היו מתפרסמות‬
‫בשלמותן מעל דפי העיתונות‪ ,‬מתוך שאיפה שתוכנן יגיע לכל יהודי‪.‬‬
‫מובאות כאן שלוש אגרות הבאות לתת כוח וחיזוק בעבודה המיוחדת של חודש אלול‬
‫ושל הימים הנוראים‪.‬‬
‫חשבון נפש מתוך תקווה‬
‫המעשים הלא‪-‬טובים הם זמניים בלבד‪ ,‬ועל ידי תשובה אמיתית ונכונה ניתנים לתיקון‬
‫ולניקוי‪ .‬לעומתם‪ ,‬הטוב והקדושה ‪ -‬כפי שתורתנו‪ ,‬תורת חיים‪ ,‬מסבירה מה טוב ומה‬
‫קדוש ‪ -‬הם נצחיים ובלתי ניתנים לביטול‪ ,‬משום שהם נובעים מן הנשמה‪ ,‬מן הניצוץ‬
‫האלוקי שבאדם‪.‬‬
‫בהתקרבנו אל סופה של השנה החולפת ובעומדנו על סף השנה החדשה עורך‬
‫כל אדם בעל חשיבה רצינית מאזן רוחני של השנה החולפת‪ ,‬ועל בסיסו הוא‬
‫מקבל החלטות לשנה החדשה‪.‬‬
‫כדי שהמאזן וההחלטות יהיו נכונים על האדם להישמר מהגזמה בהערכת‬
‫מעלותיו ופעליו‪ ,‬אבל עם זה אין להפריז גם בהערכת המגרעות והכישלונות‪.‬‬
‫שכן הלך‪-‬רוח של דיכאון‪ ,‬וכל‪-‬שכן של ייאוש‪ ,‬חס וחלילה‪ ,‬הוא אחד הדברים‬
‫המחלישים את ההחלטיות ברצון להשתפר‪.‬‬
‫אך עלול להיות שגם אם אין מפריזים בהערכת המגרעות‪ ,‬ועורכים חשבון‬
‫צדק ‪ -‬מתברר שהצד השמאלי‪ ,‬השלילי‪ ,‬של כפות המאזנים הוא גדול למדי‪,‬‬
‫ולעיתים אף גדול ובעל משקל רב יותר מן הצד הימני‪ ,‬החיובי‪.‬‬
‫אבל גם במצב כזה אסור להניח לתחושת ייאוש להתגנב‪,‬‬
‫שכן יחד עם חרטה עמוקה על העבר והחלטה איתנה להשתנות מכאן ולהבא‬
‫ שחשבון הצדק צריך לעורר ‪-‬‬‫חייבים לזכור תמיד כי הטוב והקדושה ‪ -‬כפי שתורתנו‪ ,‬תורת חיים‪ ,‬מסבירה‬
‫מה טוב ומה קדוש ‪ -‬הם נצחיים ובלתי ניתנים לביטול‪,‬‬
‫משום שהם באים ונובעים מן הנשמה‪ ,‬מן הניצוץ האלוקי שבאדם‪,‬‬
‫ואילו המעשיים השלילים‪ ,‬הלא‪-‬טובים‪ ,‬קשורים ונובעים מהנפש הבהמית‬
‫(הבהמה שבאדם) והיצר הרע‪ ,‬והם מוגבלים מעצם מהותם‪ ,‬ולכן הם עשויים‬
‫להתבטל ולהימחק‪.‬‬
‫המעשים הלא‪-‬טובים הם זמניים בלבד‪ ,‬ועל ידי תשובה אמיתית ונכונה‬
‫ניתנים לתיקון ולניקוי‪.‬‬
‫הדברים האמורים חייבים לעורר אצל כל אחד‪ ,‬יהיו אשר יהיו תוצאות חשבון‪-‬‬
‫הצדק שלו על השנה החולפת‪ ,‬תחושה של עידוד ותקווה איתנה לעתיד‪,‬‬
‫ביודעו שמעשיו הטובים במהלך השנה החולפת הם נצחיים‪ ,‬והכניסו אור‬
‫בחייו‪ ,‬במשפחתו ובכלל ישראל‪,‬‬
‫שהרי "כל ישראל ערבים זה בזה"‪ ,‬קשורים זה לזה ומהווים יחידה אחת‪.‬‬
‫מזה מובן שאפילו אם לעיתים מתגלות תופעות המצביעות על ירידה‪ ,‬לא‬
‫הכול נעשים חכמים יותר ויראי‪-‬שמים יותר‪,‬‬
‫‪50‬‬
‫‪51‬‬
‫ו קרפ • הנשה שאר תארקל 'ץיבבולמ יברה תורגא‬
‫ הרי באמת ובפנימיות ‪ -‬הטוב בעולם גדל ומתחזק בכל שנה‪ ,‬בכל יום ובכל‬‫רגע‪ ,‬שכן בכל רגע מתווספות פעולות טובות‪.‬‬
‫ואפילו כאשר נראה שהלא‪-‬טוב מקבל משקל יתר‪ ,‬הרי זה רק באופן זמני‪ .‬סוף‬
‫סוף חייב הטוב להכריע והלא‪-‬טוב חייב להתבטל לגמרי‪.‬‬
‫שכן בורא העולם ומנהיגו קבע שהכול ישובו בתשובה‪ ,‬והקב"ה‪ ,‬המרבה‬
‫לסלוח אפילו על עבֵרות שחזרו ונשנו פעמים רבות‪ ,‬יקבל את התשובה‪" ,‬כי‬
‫לא ידח ממנו נידח"‪.‬‬
‫הדבר מסור בידי כל יהודי לעשות את השנה הבאה לשנה שבה סיכום‬
‫פעולותיו יהיה טוב מאוד ‪ -‬על‪-‬ידי שיפור ושינוי עצמי‪ ,‬והקב"ה הרוצה‬
‫בתשובה‪ ,‬מסייע גם בזה‪.‬‬
‫וההחלטה האיתנה לעשות כן מבטיחה ביתר ודאות שתהיה לכל אחד שנה‬
‫טובה ומתוקה‪.‬‬
‫בברכת כתיבה וחתימה טובה‬
‫מנחם שניאורסאהן‬
‫התיקון מתחיל אצל היחיד‬
‫לא נדיר לגלות כי הימים האלה מנוצלים לנושאים כלליים ולבעיות כלל‪-‬עולמיות‪.‬‬
‫שלילת דרך זו באה לידי ביטוי במצוות תקיעת שופר‪ .‬השופר מלמד כי תשומת‪-‬הלב‬
‫חייבת להיות מופנית קודם כול אל היחיד ואל ה'אני'‪ ,‬וכי יש לשים את הדגש על הבאת‬
‫קדושה אפילו בעניינים פשוטים ורגילים של חיי היום‪-‬יום‪.‬‬
‫ב"ה‪ ,‬ימי הסליחות‪ ,‬ה'תשכ"ג‬
‫ שנת המאה וחמישים להסתלקות‪-‬הילולא של רבינו הזקן ‪-‬‬‫אל בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום ה' עליהם יחיו‬
‫שלום רב וברכה!‬
‫ימי ראש‪-‬השנה ‪ -‬הימים הנוראים שבהם מתחילה השנה החדשה הבאה‬
‫עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה ‪ -‬ממלאים כל לב יהודי ברגשות קודש‪.‬‬
‫תחושת 'הימים הנוראים' עמוקה בהרבה מ'יראת העונש' וכדומה‪.‬‬
‫בימים הנוראים מתעוררת יראת הרוממות‪ ,‬הרגשת חרדה הבאה מתוך‬
‫הכרה בהתרחשותה של הכתרת מלך מלכי המלכים‪ ,‬הקדוש‪-‬ברוך‪-‬הוא‪,‬‬
‫ובהשתתפות האדם בה‪ ,‬שזה תוכנו של ראש‪-‬השנה‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫הכתרת הבורא ל"מלך על כל הארץ"‪ ,‬שאותה בני‪-‬ישראל מבקשים ומשיגים‬
‫בראש‪-‬השנה‪ ,‬מחדשת את הקשר האישי של כל יהודי עם הקב"ה‪ ,‬הקשר‬
‫הפנימי והישיר של כל יחיד באשר הוא יחיד‪ ,‬ולא כחלק מן הכלל בלבד‪.‬‬
‫ההכתרה מתקיימת על‪-‬ידי הבקשה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו כי יקבל‬
‫הקב"ה את ההכתרה‪ ,‬ותוך כך נוצרת ההתקשרות של "אנו עמך ואתה מלכנו"‪.‬‬
‫תחושת ההכתרה באה לידי ביטוי מיוחד בתפילה‪" :‬אלקינו ואלקי אבותינו‪,‬‬
‫מלוך על כל העולם כולו בכבודך‪ ,‬והִנשא ‪ . .‬ויֵדע כל פעול כי אתה פעלתו‬
‫‪ . .‬ויאמר כל אשר נשמה באפו ‪ -‬ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל ָמשָלָה"‬
‫ הבריאה כולה‪ ,‬ובייחוד האדם אשר נשמה באפו‪ ,‬מכירה בשלטונו ובמלכותו‬‫של הקב"ה ונכנעת לו‪.‬‬
‫התפילה מסמלת את רגש יראת הרוממות‪ ,‬ועמו את התוצאה הבלתי נמנעת ‪-‬‬
‫הנכונות והצימאון לקיום מצוות המלך‪.‬‬
‫ומשום כך‪ ,‬הרי למרות שימי ראש‪-‬השנה הם ראשיתם של עשרת ימי תשובה‬
‫ לא נאמרים בהם תחנון ּווִידוי על חטאים‪ .‬כי רגש ההתאחדות עם הקב"ה‬‫באמצעות ההכתרה כובש את האדם במידה כזאת שככל שיהיה גודל הצער‬
‫על מעשי העבר‪ ,‬הוא מתבטל ברגש יראת הרוממות המשתלט עליו‪.‬‬
‫לאמיתו של דבר‪ ,‬גם התשובה (במשמעותה העמוקה‪ :‬שיבה אל המקור) קשורה‬
‫קשר הדוק עם תוכנו הפנימי של ראש‪-‬השנה‪ ,‬המתבטא ברעיון ההכתרה‪.‬‬
‫רק לאחר ראש‪-‬השנה באים שאר חלקי התשובה‪ ,‬החרטה על העבר והקבלה‬
‫לעתיד‪ ,‬עם וידויים ו'סליחות' וכו' ‪ -‬כהמשך טבעי והכרחי להכתרה של‬
‫ראש‪-‬השנה‪ .‬הרגשת ההתקשרות וההתאחדות ‪ -‬המחודשות והמחוזקות ‪ -‬עם‬
‫המלך‪ ,‬חייבת לעורר רצון והחלטה להיות ראוי להן‪ ,‬דבר המטיל על האדם‬
‫לסלק את כל המפריע להתקשרות‪ :‬פשעים‪ ,‬עוונות‪ ,‬ואף חטאים (בשוגג)‪.‬‬
‫***‬
‫חייבים לומר בצער כי מפני סיבות שונות היו שנים ומקומות שבהם לא נוצלה‬
‫במידה הראויה ההתעלות הרוחנית של ראש‪-‬השנה ועשרת ימי תשובה‪.‬‬
‫הימים הנוראים חלפו‪ ,‬ובכמה וכמה קהילות ויחידים התפוגגה התרוממות‬
‫הרוח‪ ,‬ולא ניכר השינוי לטובה המצופה מכל יהודי‪ ,‬איש או אישה‪ ,‬בחיים‬
‫האישיים היום‪-‬יומיים‪.‬‬
‫כתוצאה מכך גם נעדרה ההטבה בחיים החברתיים‪.‬‬
‫אחת הסיבות העיקריות לכך היא‪ ,‬שלא ניצלו את ההתעלות ואת התרוממות‪-‬‬
‫הרוח של הימים הנוראים בדרך שתחייב את האדם עצמו‪ ,‬אלא לעניינים‬
‫‪53‬‬
‫ו קרפ • הנשה שאר תארקל 'ץיבבולמ יברה תורגא‬
‫הנוגעים לאחרים‪ .‬לא נדיר לגלות כי הימים האלה מנוצלים לנושאים כלליים‬
‫ולבעיות כלל‪-‬עולמיות‪ .‬מושמעים מסרים שאינם מחייבים איש‪ ,‬ובוודאי לא‬
‫את ארבע האמות האישיות‪ .‬דרך זו משביעה את רצון הכול‪ ,‬ואפשר גם למצוא‬
‫לה 'הצדקה'‪ ,‬בכך שראש‪-‬השנה מקיף את הבריאה כולה‪ ,‬ואין בעולם מחסור‬
‫בעניינים כלליים 'גדולים' הדורשים הטבה או שינוי‪.‬‬
‫הדיבורים‪ ,‬הלהט וקבלת החלטות תקיפות בבעיות‪-‬עולם 'נעלות' כל‪-‬כך‬
‫(שברוב המקרים אין למחליטים שום השפעה בהן) ‪ -‬משמשים אמתלה נוחה‬
‫ו'נאה' לאי‪-‬מתן תשומת‪-‬הלב ההכרחית והחיונית לחשבון‪-‬הנפש האישי‬
‫ולחיי היום‪-‬יום האישיים (תחום שבו יש להחלטות השפעה מלאה)‪.‬‬
‫שלילת דרך זו באה לידי ביטוי במצוות תקיעת שופר ‪ -‬המצווה היחידה‬
‫שהיא חובת היום של ראש‪-‬השנה‪ .‬במצוות תקיעת שופר אין הרכב של כמה‬
‫וכמה כלי‪-‬זמר‪ ,‬אלא זה כלי יחיד דווקא‪ ,‬ואף הוא אינו כלי מוזיקלי משוכלל‪,‬‬
‫המבצע יצירות מוזיקליות יוצאות מן הכלל‪ .‬השופר הוא דווקא קרן פשוטה‬
‫של בהמה‪ ,‬ו"כל הקולות כשרים בשופר"‪ .‬השופר מלמד כי תשומת‪-‬הלב‬
‫חייבת להיות מופנית קודם כול אל היחיד ואל ה'אני'‪ ,‬וכי יש לשים את הדגש‬
‫על הבאת קדושה אפילו בעניינים פשוטים ורגילים של חיי היום‪-‬יום ‪ -‬ורק‬
‫אחר‪-‬כך בחיים החברתיים של היחיד בתור חלק מן הציבור וכך הלאה‪.‬‬
‫***‬
‫ויהי רצון שכל יהודי‪ ,‬איש או אישה‪ ,‬ובמיוחד המנהיגים הרוחניים‪ ,‬ינצלו‬
‫את השעות הקדושות ואת התעוררות הנשמה של הימים הנוראים לא בעבור‬
‫בעיות כלליות של עולם ומדינה (שככל שיהיו חשובות‪ ,‬אין הן מעניינם של‬
‫ראש‪-‬השנה ושל עשרת ימי תשובה‪ ,‬לא ליחיד ולא לציבור)‪ ,‬אלא לקריאה‬
‫הדחופה של הימים האלה ‪ -‬הקריאה "תמליכוני עליכם" ‪ -‬קבלת הקדוש‪-‬‬
‫ברוך‪-‬הוא למלך‪ ,‬מלך על כל אחד ואחת‪ ,‬וההמשך שלה ‪ -‬הקריאה לתשובה‪,‬‬
‫תפילה‪ ,‬צדקה‪ ,‬דברים שביצועם חייב להתחיל אצל כל אחד ואחד‪ ,‬וממנו‬
‫עצמו‪ ,‬ואחר‪-‬כך מסביב לו‪ ,‬בקהילתו והלאה‪.‬‬
‫ושההתעוררות הרוחנית והתחייה של הימים האלה יאירו ויקיפו את כל ימות‬
‫השנה‪ ,‬ויביאו לקשר מעמיק יותר של כל יהודי עם הקדוש‪-‬ברוך‪-‬הוא‪ ,‬קשר‬
‫שיתבטא בחיי יום‪-‬יום על‪-‬פי התורה האלוקית ומצוותיה האלוקיות‪ .‬השינוי‬
‫לטובה בחיים הרוחניים יביא ודאי שינוי לטובה בחיים הגשמיים‪ ,‬שתהיה זו‬
‫שנה מבורכת בכל המובנים‪.‬‬
‫בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה‬
‫מועדים לחסידות‬
‫הביטחון נותן כוח למילוי התפקיד‬
‫הביטחון עניינו ‪ -‬תחושת ודאות שהקב"ה יסייע להתגבר על כל קשיי החיים‪ ,‬משום‬
‫שהוא "אורי וישעי"‪ .‬מכאן הכוח לכל אחד לבצע את שליחותו בעולם הזה‪ ,‬ומתוך שמחה‪,‬‬
‫לאחר שיתבונן שהקב"ה בעצמו בחר בו להיות שליח בעולם לעשות לו דירה בתחתונים‪.‬‬
‫ב"ה‪ ,‬ימי הסליחות‪ ,‬ה'תשל"ד‬
‫אל בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום ה' עליהם יחיו‬
‫שלום וברכה!‬
‫אחד הענינים העיקריים של ראש‪-‬השנה‪ ,‬הוא שזה היום שבו נברא האדם‪.‬‬
‫לפיכך משמש ראש‪-‬השנה גם יום הדין של האדם‪ ,‬וכן של העולם כולו‪,‬‬
‫שנברא בשביל האדם ובאופן שהאדם יכבוש אותו וינהיגנו‪.‬‬
‫זה גם הטעם שראש‪-‬השנה הוא יום ההכתרה‪ ,‬שבו בני‪-‬ישראל מכתירים את‬
‫הקב"ה למלך ישראל ומלך העולם‪ ,‬ומבקשים ממנו בכל תפילות ראש‪-‬השנה‪:‬‬
‫"מלוך על העולם כולו"‪ ,‬מתוך ביטחון מלא שהקב"ה ייעתר לבקשה ויקבל‬
‫את ההכתרה‪.‬‬
‫מובן מאליו שההכתרה צריכה להיות בלב שלם ועליה להיות מלאה‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫בשילוב תחושת יראת הרוממות מפני מלך העולם‪ ,‬וחדווה עמוקה על‬
‫שהקב"ה קיבל את ההכתרה‪,‬‬
‫ויחד עם החלטה איתנה על נאמנות ומשמעת למצוותיו של הבורא‪ ,‬לקיימן‬
‫יום‪-‬יום‪ ,‬בכל יום ויום מימי השנה שאליה נכנסים עתה‪ ,‬וגם לאחר מכן‪.‬‬
‫ההחלטה הכללית והעיקרית היא להתנהג ‪ -‬בכלל‪ ,‬ובכל פרט בחיי היום‪-‬יום‬
‫ על‪-‬פי תכלית בריאתו של האדם‪ ,‬שהיא‪ ,‬כפי שחכמינו ז"ל ניסחו במשפט‬‫קצר‪" :‬אני נבראתי לשמש את קוני"‪ ,‬לשמשו בשמחה על‪-‬פי הציווי‪" :‬עבדו‬
‫את ה' בשמחה"‪.‬‬
‫התוכן‪ ,‬העיקר והתכלית של שימוש זה את הקב"ה הוא‪" :‬לעשות לו יתברך‬
‫דירה בתחתונים"‪ ,‬כלומר‪ ,‬להתנהג בצורה כזאת שכל פרט בעולם שמסביב‪,‬‬
‫ועל‪-‬אחת‪-‬כמה‪-‬וכמה כל פרט בחיי האדם‪ ,‬נעשה 'דירה' לאלוקות‪,‬‬
‫ דבר שנעשה על‪-‬ידי חיי יום‪-‬יום של תורה ומצוות‪.‬‬‫כל האמור נדרש מכל בן ישראל‪ ,‬איש או אשה‪ ,‬צעיר או זקן‪ ,‬בלי כל הבדל‬
‫בין המעמד ומצב שבו הוא שרוי‪ ,‬כפי שהדבר גם מודגש בפסוק הקשור עם‬
‫מנחם שניאורסאהן‬
‫‪54‬‬
‫‪55‬‬
‫ו קרפ • הנשה שאר תארקל 'ץיבבולמ יברה תורגא‬
‫מועדים לחסידות‬
‫ראש‪-‬השנה‪" :‬אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם‪ ,‬ראשיכם ‪ . .‬עד‬
‫שואב מימיך"‪.‬‬
‫דבר שהתחלתו בעיקר בתקופה שמראש‪-‬חודש אלול עד אחר יום הכיפורים‪,‬‬
‫כמוסבר על‪-‬ידי חכמינו ז"ל‪.‬‬
‫מכל יהודי‪ ,‬בלי יוצא מן הכלל‪ ,‬נדרש וצפוי שיגיע לדרגת "אתם ניצבים לפני‬
‫ה' אלוקיכם"‪ ,‬התייצבות איתנה‪ ,‬בלי להתחשב כיצד עברה השנה שחלפה‪.‬‬
‫לפיכך צריך הדבר ‪ -‬בתקופה זו וגם בכל השנה ‪ -‬לעורר אצלו אהבה בלתי‪-‬‬
‫מוגבלת אל הקב"ה‪ ,‬כפי שזה מודגש בפסוק‪" :‬מי לי בשמים‪ ,‬ועמך לא חפצתי‬
‫בארץ‪ ,‬כלה שארי ולבבי" וגו' (תשוקה של כלות הנפש אל הקב"ה)‪.‬‬
‫כאן מתעוררת השאלה‪ :‬איך אפשר לדרוש מכל יהודי להגיע לדרגה כזו‪,‬‬
‫ועוד ‪ -‬באמת ובשמחה‪ ,‬ובמיוחד כשמביאים בחשבון‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬שמדובר על‬
‫'דירה' בעולם תחתון ברוחניות‪ ,‬עולם חומרי וגשמי‪ ,‬עולם בו בני‪-‬ישראל הם‬
‫ בגשמיות ‪" -‬המעט מכל העמים"‪ ,‬ומצד שני ‪ -‬הדבר נדרש מן היהודי כפי‬‫שהוא שרוי במצב שבו צרכים חומריים‪ ,‬שבלעדיהם אי‪-‬אפשר לו להתקיים‪,‬‬
‫כאכילה‪ ,‬שתייה‪ ,‬שינה‪ ,‬עיסוקי פרנסה וכיוצא בהם‪ ,‬תופסים חלק גדול מאוד‬
‫מזמנו ומכוחותיו‪ ,‬בהותירם זמן מועט בלבד לענייני רוחניות וקדושה?‬
‫אף כאן מודגשים האהבה אל הקב"ה והביטחון בו לגבי כל הענינים ש"בשמים"‬
‫(שמשמעותם גם ‪ -‬הענינים הרוחניים) וש"בארץ" (הענינים הגשמיים)‪.‬‬
‫***‬
‫ ההסבר לכך ‪ -‬הסבר המובן לכל אחד ואחת‪ ,‬כאמור ‪ -‬טמון בענין הביטחון‬‫בקב"ה‪,‬‬
‫שהוא יסוד בתורה‪ ,‬תורת‪-‬חיים‪ ,‬הוראה בחיים‪,‬‬
‫כפי שהדבר מודגש במזמור הנאמר פעמיים ביום במשך כל חודש אלול ‪-‬‬
‫חודש ההכנה לשנה החדשה ‪ -‬וגם בתחילת השנה‪ ,‬בחלקו הגדול של חודש‬
‫תשרי‪" :‬לדוד‪ ,‬ה' אורי וישעי‪ ,‬ממי אירא" גו'‪.‬‬
‫הביטחון בה'‪ ,‬שאותו דוד המלך מבטא בשמו של כל איש ישראל‪ ,‬ההסתמכות‬
‫המוחלטת על עזרת הקב"ה‪ ,‬מקיף הן את הענינים הגשמיים שבחיים הן את‬
‫הרוחניים‪ ,‬עד השגת הדרגה העליונה ביותר בעבודת ה'‪ ,‬כפי שניתן לראות גם‬
‫מהמשך פסוקי המזמור האמור‪ ,‬עד לפסוק האחרון‪" :‬קווה אל ה'‪ ,‬חזק ויאמץ‬
‫לבך וקווה אל ה'"‪.‬‬
‫הבטחון בקב"ה הוא מורשת אבות אצל כל יהודי‪ ,‬ככתוב‪" :‬בך בטחו אבותינו‪,‬‬
‫בטחו ותפלטֵמו"‪ ,‬ונדרשת רק הבאת ביטחון תורשתי זה לידי פועל‪ ,‬במידה‬
‫שיקיף את כל חיי היום‪-‬יום ויחדור בכל הפרטים‪.‬‬
‫ ועל‪-‬פי הכלל של חכמינו ז"ל ש"במידה שאדם מודד ‪ -‬מודדין לו"‪ ,‬מובן‬‫שככל שביטחונו של האדם חזק יותר ומבוסס יותר ‪ -‬כך מתגשם ביטחונו‬
‫בגלוי וביתר ביסוס על‪-‬ידי ברכות הקב"ה בגשמיות וברוחניות‪.‬‬
‫***‬
‫יעזור הקב"ה שכל האמור לעיל ‪ -‬ביצוע השליחות האלוקית לעשות לו דירה‬
‫בתחתונים‪ ,‬הביטחון בקב"ה‪ ,‬ברכות הקב"ה בגשמיות וברוחניות ‪ -‬יבוא לידי‬
‫גילוי אצל כל יהודי במידה המלאה ביותר‪,‬‬
‫ודבר זה גם יחיש ויעורר את מילוי הברכות הכלליות לכלל ישראל ‪ -‬בגאולה‬
‫האמיתית והשלימה על‪-‬ידי משיח צדקנו‪.‬‬
‫בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה‬
‫בגשמיות וברוחניות גם יחד‪,‬‬
‫מנחם שניאורסאהן‬
‫***‬
‫ענין הביטחון הוא ‪ -‬הרגשה של ודאות והשתכנעות שהקב"ה יסייע להתגבר‬
‫על כל קשיי החיים‪ ,‬הן החומריים הן הרוחניים‪ ,‬משום שהוא "אורי וישעי"‪,‬‬
‫ובוודאי יהיו כל אחד וכל אחת מסוגלים לבצע את שליחותם בעולם הזה‪,‬‬
‫ומתוך שמחה‪ ,‬שמחה גדולה ביותר ‪ -‬כשהאדם יתבונן בעובדה שהקב"ה‬
‫בעצמו בחר בו להיות שליח בעולם לעשות לו דירה בתחתונים בליווי הבטחה‬
‫שהוא ייתן "אור"‪" ,‬ישע"‪ ,‬ו"עוז" כדי למלא שליחות זו‪.‬‬
‫השמחה שבכך גדלה עוד יותר‪ ,‬כשהאדם מתבונן שהסיוע שהקב"ה נותן לו‬
‫הוא באופן של "אני לדודי ודודי לי"‪ ,‬היינו‪ ,‬באהבה אלוקית‪ ,‬בלתי רגילה‪,‬‬
‫‪56‬‬
‫‪57‬‬
‫חגי תשרי‬
‫פרק ז‬
‫ראש השנה‬
‫מתוך‪' :‬חסידות בפשיטות'‬
‫תחזיקו ראש‬
‫שנה חדשה היא בריאה חדשה‪ .‬אנחנו מחלקים וסופרים את השנים והחודשים‪ ,‬לא רק‬
‫כדרך יעילה לארגן את הזמן‪ ,‬אלא מפני שלכל יחידה של שנה‪ ,‬חודש וכדומה‪ ,‬יש מהות‬
‫מיוחדת לעצמה‪ ,‬ייעוד ומטרה‪.‬‬
‫ליום הפותח של השנה אנחנו קוראים "ראש השנה"‪ ,‬ולא "פתיחת השנה" או "התחלת‬
‫השנה"‪ ,‬כי ראש השנה הוא לא סתם נקודה בזמן‪ ,‬אלא הוא הראש של מבנה החיים של‬
‫השנה החדשה‪ .‬וכך מסביר זאת רבי נתן‪ ,‬תלמידו של רבי נחמן מברסלב‪:‬‬
‫"מֵֹראׁש ַהּׁשָנ ָה נ ִ ְמׁשְָך ַהחַּיּות וְ ַהּתִקּון ְלכָל ַהּׁשָנ ָה ּכֻּלָ ה‪ ,‬וְעַל ּכֵ ן נִקְָרא ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה‬
‫ֹראׁש ּדַ יְקָא‪ּ .‬כִ י יֵׁש ׁשָֹלׁש קֹומֹות [מימדים]‪ :‬עֹולָם [מקום]‪ׁ ,‬שָנ ָה [זמן]‪ ,‬נֶפֶׁש‪ּ .‬וכְמֹו‬
‫ׁשֶּבְ קֹומַת 'נֶפֶׁש' ׁשֶהּוא קֹומַת ָה ָאדָם‪ ,‬עִּקַ ר חַּיּות ָה ָאדָם ּתָלּוי ּבְ הָֹראׁש‪ׁ .‬שֶּׁשָם‬
‫ַהּמֹחִין ׁשֶּמְ ַחּיִין ּכָ ל קֹומַת הַּגּוף עַד צִּפָ ְרנ ֵי הֶָרג ֶל‪ַ ,‬הּכֹל נ ִ ְמׁשְָך ֵמ ַהּמֹ ַח ׁשֶּשָם עִּקַ ר‬
‫ִמׁשְּכַ ן ַה ְּנׁשָמָה הַּמְ ַחּיָה אֶת ּכָ ל הַּגּוף‪ּ ,‬כָ ל אֵיבָר וְאֵיבָר ּכְ פִי חַּיּותו‪ּ .‬כְ מֹו כֵן מַּמָ ׁש‬
‫נִקְָרא יֹום הַּקָ דֹוׁש וְהַּנֹוָרא ַהּזֶה ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה‪ֹ' ,‬ראׁש' ּדַ יְקָא‪ּ .‬דְ ַהיְנּו ׁשֶּבֹו עִּקַ ר ַהּמֹ ַח‬
‫וְ ַהחַּיּות ׁשֶל ּכָ ל ַהּׁשָנ ָה‪ּ .‬כִ י ּבֹו ַמתְחִילִין ּכָ ל ַהּתִּקּונ ִים וְהּוא ְמ ַחּיֶה אֶת ּכָ ל יְמֹות‬
‫ַהּׁשָנ ָה‪ּ ,‬כְ מֹו הָֹראׁש ׁשֶּבָ ָאדָם ׁשֶּמְ ַחּיֶה אֶת ּכָ ל הַּגּוף‪ .‬וְאֵין ׁשּום הְַר ָּגׁשָה וְחַּיּות ּבְ ׁשּום‬
‫‪61‬‬
‫ז קרפ • הנשה שאר‬
‫מועדים לחסידות‬
‫אֵיבָר ּבְ ֹלא ַהחַּיּות ַה ִּנ ְמׁשְָך לֹו ֵמהָֹראׁש וְ ַהּמֹח ּכַ ּיָדּועַ‪ּ .‬כְ מֹו כֵן אֵין חַּיּות וְתִּקּון ּבְ כָל‬
‫יְמֹות ַהּׁשָנ ָה ּכִ י אִם עַל יְדֵי ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה‪ֹ' ,‬ראׁש' ּדַ יְקָא‪ׁ ,‬שֶּמְ ַחּיֶה אֶת ּכָ ל הַּקֹומָה"‪.‬‬
‫ַהּׁשָנ ָה‪" ,‬הֲַרת עֹולָם"‪ׁ ,‬שֶּנֹותֵן ּבְ כֹ ַח ְלכָל ֶאחָד וְ ֶאחָד ּכְ פִי הַּמִ ׁשְּפָ ט ‪ -‬אֱלֹוקּותו‬
‫יִתְּבָ ֵרְך‪ ,‬וְהַּמִ ׁשְּפָ ט הּוא ְלפִי ַמ ֲעׂשֶה ׁשֶל ׁשָנ ָה ֶה ָעבָר"‪.‬‬
‫(רבי נתן מברסלב‪' ,‬ליקוטי הלכות' הלכות ערלה‪ ,‬הלכה ד אות יח)‬
‫(רבי שניאור זלמן מלאדי‪' ,‬מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים' עמוד תכח)‬
‫כמו הראש שמפעיל את כל חיי הגוף‪ ,‬כך גם ראש השנה הוא מקור החיים לשנה החדשה‪.‬‬
‫ביום הזה אנו מכתיבים איך תראה לנו השנה הבאה‪ .‬ההכנות שלנו לפני החג‪ ,‬מעשינו‬
‫ותפילותינו בתוך החג‪ ,‬ומצב הנפש שלנו ביום הזה‪ ,‬מכריע את מה שיהיה איתנו בשנה‬
‫הקרובה‪ .‬ראש השנה הוא יום משמעותי ומכריע מאוד‪' ,‬יום הדין'‪ ,‬ובמידה מסוימת גם לנו‬
‫יש חלק גדול בהכרעת הדין‪ ,‬לפי האופן בו נתנהג ביום זה‪ .‬אנשי מעשה נזהרים מאוד‬
‫ביום הזה‪ ,‬כמו שרופאים מטפלים בזהירות עצומה בניתוח ראש‪ .‬כל תזוזה מכריעה וכל‬
‫פעולה חשובה‪ ,‬ולכן אנחנו צריכים לחשוב היטב במה אנו ממלאים את ‪ 48‬השעות של‬
‫ראש השנה‪.‬‬
‫ימי ההריון הם הימים החשובים ביותר להתפתחותו הפיזית‪ ,‬ואולי גם הנפשית‪ ,‬של כל‬
‫אדם‪ .‬במידה והעובר מתפתח בצורה תקינה‪ ,‬הוא יוכל כשיגדל לשמור על אורח חיים‬
‫בריא בקלות רבה יותר‪ .‬אך במידה והוא יתפתח עם מומים‪ ,‬לא עלינו‪ ,‬יהיה לו קשה‬
‫ואולי בלתי אפשרי לתפקד באופן נורמאלי‪ .‬ראש השנה והימים הנוראים הם גם כן ימים‬
‫של הריון ‪" -‬היום הרת עולם"‪ .‬בימים הללו‪ ,‬ימי הדין והמשפט‪ ,‬מוכרעת מידת הכשירות‬
‫הרוחנית שלנו להתקרב לה' במשך השנה הבאה‪ .‬לעומת המשפט על חיי הגוף‪ ,‬המוגדר‬
‫כ"כתיבה" ומבטיח מציאות מסוימת (אלא אם כן נפעל לשינוי הגזירה)‪ ,‬המשפט על‬
‫חיי הנפש מוגדר כ"זכירה" והוא קובע בעצם רק את הפוטנציאל‪ .‬יכולת הבחירה לא‬
‫ניטלת מאיתנו‪ .‬גם אם יצאנו זכאים אנחנו יכולים חלילה ליפול ולחטוא‪ ,‬וגם אם לא זכינו‬
‫בדין אנחנו יכולים תמיד לעשות תשובה ולהתקרב לה'‪ .‬ההכרעה בראש השנה היא כמו‬
‫בהריון ‪ -‬מהי רמת התפקוד שאיתה אנחנו מתחילים את השנה‪ ,‬באילו כלים רוחניים‬
‫אנחנו מתייצבים‪ .‬זו היא הכרעה משמעותית ביותר‪ ,‬והיא תלויה הרבה בצורת העמידה‬
‫ובהתנהגות שלנו בימים הנוראים‪.‬‬
‫ה' מחליט כמה תתלהב‬
‫הדין של ראש השנה איננו רק על "מי יחיה ומי ימות" או "פרנסה וכלכלה" של חיי הגוף‪,‬‬
‫אלא לא פחות מכך על האופן בו נחיה בשנה הבאה את חיי הנפש‪ .‬בקטע הבא מסביר‬
‫בעל התניא את הנקודה הזו‪ ,‬ומדייק בלשון התפילה‪" :‬זכרנו לחיים" ו"כתבנו לחיים"‪ .‬בעל‬
‫התניא אומר שה'כתיבה' מתייחסת לחיי הגוף ואילו ה'זכירה' נוגעת לחיים הרוחניים‪,‬‬
‫שעל כל אחד מהם ישנו גזר דין שונה‪:‬‬
‫"הַּיֹום הֲַרת עֹולָם"‪ .‬עַל ּדֶ ֶרְך ּדְ אִיתָא [שמובא] "ּתֹולְדֹותֵיהֶם ׁשֶל צַּדִ יקִים ַמ ֲעׂשִים‬
‫טֹובִים" (תנחומא נח סימן ב')‪ ,‬וְקֹדֶם הַּלֵ ידָה צִָריְך ִלהְיֹות הֵָריֹון ּובְֹראׁש ַהּׁשָנ ָה הּוא‬
‫ַההֵָריֹון‪ּ ,‬כְ מֹו ׁשֶּכָ תּוב " ִמׁשְּפָ ט לֵאֹלקֵי יַ ֲעקֹב" (תהילים פא‪,‬ה)‪ּ .‬כִ י עִּקַ ר הַּמִ ׁשְּפָ ט‬
‫הּוא ׁשֶּדָ נ ִין אֶת ּכָ ל ֶאחָד וְ ֶאחָד ּכַ ּמָ ה יָכֹול ְלקַּבֵ ל אֱלֹוקּותו יִתְּבָ ֵרְך‪ .‬וְז ֶהּו " ִמׁשְּפָ ט‬
‫לֵאֹלקֵי יַ ֲעקֹב"‪ּ ,‬כִ י ּכָ ל יִׂשְָראֵל נִקְָראִים ּבְ ׁשֵם 'יַ ֲעקֹב'‪ּ ,‬כְ ַמ ֲאמַר "יַ ֲעקֹב ֶחבֶל נ ַ ֲחלָתֹו"‬
‫(דברים לב‪,‬ט)‪ .‬וְז ֶהּו ּגַם ּכֵ ן ׁשֶאָנּו ִמתְּפַ ּלְ לִים ּבְ ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה "זָכְֵרנּו ְל ַחּיִים" וְ"כָתְבֵנּו‬
‫ְל ַחּיִים"‪ ,‬מַהּו ִענְיָן זְכִיָרה ּוכְתִיבָה? ָה ִענְיָן הּוא כנ"ל‪ּ ,‬כִ י זְכִיָרה הּוא ְל ַמ ְעלָה מִן‬
‫הַּכְ תִיבָה וְ ָקאֵי [ונוגע] עַל ַחּיִים נ ִ ְצ ִחּיִים ּדְ ַהיְנּו אֱלֹוקּותו יִתְּבָ ֵרְך‪ּ ,‬כְ ַמ ֲאמַר "וְ ַאּתֶם‬
‫הַּדְ ֵבקִים ּבַ ה' אֱֹלקֵיכֶם ַחּיִים ּכֻּלְ כֶם הַּיֹום" (דברים ד‪,‬ד)‪ ,‬וְ"כָתְבֵנּו" ָקאֵי עַל ַחּיֵי‬
‫אמַר" (נדה ט"ז ע"ב)‬
‫הַּגּוף‪ .‬וְז ֶהּו מַה ּדְ אִיתָא ּבַ ְּגמָָרא "וְאִּלּו צַּדִ יק וְָרׁשָע לָא ָק ָ‬
‫[שלפני יצירת הוולד‪ ,‬לא אומרים האם הּוא יהיה צדיק או רשע‪ ,‬אלא משאירים בידי האדם את‬
‫זכות הבחירה]‪ּ ,‬פֵ רּוׁש ׁשֶאֵינֹו ּבָ א ְלמַּטָ ה ּבָ ֲאמִיָרה ּכְ דֵי ׁשֶּיִּׁשָאֵר הַּבְ חִיָרה ִל ְבנ ֵי ָאדָם‪,‬‬
‫ֲאבָל ְל ַמ ְעלָה ּבַ ּזְכִיָרה הּוא נִׁשְאָר‪ .‬וְז ֶהּו "הַּיֹום הֲַרת עֹולָם"‪ּ ,‬פֵ רּוׁש "הַּיֹום" ּבְ ֹראׁש‬
‫‪62‬‬
‫המלך‬
‫בחלק הקודם למדנו על כך שבראש השנה אנחנו משפיעים על הדין ועל גורל השנה‬
‫שתהיה לנו‪ .‬אך אם נתבונן היטב בתפילות ראש השנה‪ ,‬נגלה שכמעט ואנחנו לא‬
‫מדברים בה על עצמנו‪ .‬יש פה ושם בקשות מפורשות על צרכים בסיסיים‪ ,‬כמו בתפילת‬
‫"אבינו מלכנו"‪ ,‬אבל עיקר התפילה בכלל לא עוסקת בחיינו הפרטיים‪ ,‬אלא במלכות‬
‫ה'‪ .‬אנחנו קוראים לה' "המלך"‪ ,‬מתארים את תוקף מלכותו ‪" -‬עוז בידך וגבורה בימינך"‪,‬‬
‫ובעיקר ‪ -‬מבקשים ממנו "מלוך על העולם כולו בכבודך"‪.‬‬
‫מה הקשר בין ראש השנה למלכות ה'‪ ,‬ומה הקשר שלנו לכל זה? את הנקודה הזו‬
‫מבהיר רבי חיים מצאנז במקור הבא‪:‬‬
‫"ּתִקְעּו ּבַ חֹדֶׁש ׁשֹופָר" (תהילים פא‪,‬ד)‪ּ .‬דְ ִהּנֵה הַּטַ עַם ּתְקִיעַת ׁשֹופָר ּבְ ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה‬
‫ְמבֹאָר ּבַ ּסְ פִָרים‪ׁ ,‬שֶהּוא ְל ַה ְמלִיְך הַּבֹוֵרא ּבָ רּוְך הּוא ּובָרּוְך ׁשְמֹו‪ּ ,‬כְ עֵין ַמלְכּותָא‬
‫ּדְ אְַרעָא [מלכות הארץ] ׁשֶּדֶ ֶרְך ִלתְקֹע ּבַ חֲצֹוצְרֹות ּבְ עֵת ׁשֶּמַ ְמלִיכִין ְל ֶמלְֶך‪ .‬ו ִהּנֵה‬
‫ּבֶ ֱאמֶת מַה ּׁשֶּמַ ְמלִיכִין ְלהַּבֹוֵרא ּבָ רּוְך הּוא ּובָרּוְך ׁשְמֹו ּדַ וְקָא ּבְ ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה‪ ,‬הּוא‬
‫מִּׁשּום ׁשֶאָז נִבְָרא הָעֹולָם‪ ,‬וְ ָלכֵן נִתְחַּדֵ ׁש אָז ׁשּוב ִענְיַן הַּבְ ִריאָה‪ּ .‬כִ י יָדּו ַע ׁשֶהַּבֹוֵרא‬
‫‪63‬‬
‫ז קרפ • הנשה שאר‬
‫ּבָ רּוְך הּוא ּובָרּוְך ׁשְמֹו אֵינֹו ֵמסִיר ַהׁשְ ָּגחָתֹו ֵמהָעֹולָם ּכְ לָל‪ּ ,‬כִ י לּולֵא ַהׁשְ ָּגחָתֹו ָהיָה‬
‫ּבָ טֵל ִמּכֹל וָכֹל‪ .‬וְ ַהּכֹל סֹובֵב וְהֹולֵך עַל ּפִ י מִּדֹותָיו יִתְּבָ ֵרְך ׁשְמֹו וְיִתְעַּלֶ ה ׁשֶּמַ נְהִיג‬
‫ּבְ עֹולָמֹו‪ ,‬וְכַ ֲאׁשֶר ּבָ א עַל מְֶרּכַ ז ַהּנְקּודָה‪ְ ,‬מחַּדֵ ׁש ַהׁשְ ָּגחָתֹו יִתְּבָ ֵרְך ְל ִהתְהַּוּות הָעֹולָם‪,‬‬
‫וְאָז הָעֹולָם נ ִּדֹון אִם ָראּוי ְל ִהתְהַּוּותֹו וְנִתְעֹוְרִרין הַּדִ ינ ִים‪ ...‬וְתַכְלִית הָעֹולָם הּוא‬
‫ָה ָאדָם‪ּ ,‬ו ִמתְיַעֵץ הַקב"ה עִם ַמ ְל ֲאכֵי ַהּׁשֵָרת ּכְ מֹו ׁשֶ ָהיָה ּבְ ֵראׁשִית הַּבְ ִריאָה‪ ,‬וּכְ מֹו‬
‫אדָם‪ּ ,‬וכְמֹו ׁשֶּמְ בֹאָר ּבַ ּמִ דְָרׁשִים (בראשית רבה‬
‫ׁשֶאָז הָיּו ּכִ ּתֹות ׁשֶּקִ טְְרגּו עַל ּבְ ִריאַת ָה ָ‬
‫פרשה ח‪,‬ה) " ֱאמֶת ָאמַר אַל יִּבָ ֵרא וְכו'"‪ּ ,‬כְ מֹו ּכֵ ן ּבְ כָל ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה יֵׁש ִקטְרּוג ח"ו‬
‫עַל הָעֹולָם‪ ,‬הּוא ָה ָאדָם ַהּיִׂשְְראֵלי‪ׁ ,‬שֶ' ַאּתֶם קְרּויִים ָאדָם' (יבמות ס"א ע"א)‪ּ .‬וכְמֹו‬
‫ׁשֶאָז נ ִּצַ ח הַקב"ה ְלהַּמְ ַקטְְרג ִים עַל ּבְ ִריאַת ָה ָאדָם וְ ִה ְמּתִיק ַהּגְבּורֹות‪ּ ,‬כְ ַמ ֲאמָָרם‬
‫' ָעלָה ּבְ ַמ ֲחׁשָבָה ִלבְֹראתֹו ּבְ מִּדַ ת הַּדִ ין וְָראָה ׁשֶאֵין הָעֹולָם ִמתְ ַקּיֵם‪ׁ ,‬שִּתֵף עִּמֹו‬
‫מִּדַ ת הַָר ֲחמִים'‪ּ ,‬כְ מֹו כֵן ּבְ כָל ׁשָנ ָה נָתַן הַקב"ה ֵעצָה טֹובָה ְלעַּמֹו ׁשֶּיִתְקְעּו ּבַ ּׁשֹופָר‬
‫וִיקַּבְ לּו עֹל ַמלְכּותו‪ ,‬ועַל יְדֵי ז ֶה הֵם מֹוסִיפִים ּכֹ ַח ּכִ ְביָכֹול ְל ִהתְּגַּבֵ ר עַל מִּדַ ת‬
‫הַּדִ ין ּו ְל ַה ְמּתִיקֹו‪ .‬וְכֵן ְמבֹאָר (מדרש בראשית רבה פרשה ח‪,‬ז) ּבִ בְִריאַת הָעֹולָם ׁשֶ ִּנ ְמלְָך‬
‫הַקב"ה ּבְ נִׁשְ ָמתָן ׁשֶל צַּדִ יקִים‪ּ ,‬כְ מֹו כֵן ּבְ כָל ׁשָנ ָה‪ ,‬עַל יְדֵי יִׂשְָראֵל ׁשֶ ִּנקְְראּו "עַּמֵ ְך‬
‫ּכֻּלָ ם צַּדִ יקִים" (ישעיהו ס‪,‬כא) נִתְחַּדֵ ׁש הָעֹולָם"‪.‬‬
‫(רבי חיים מצאנז‪' ,‬דברי חיים' למועדים‪ ,‬ראש השנה)‬
‫מועדים לחסידות‬
‫ּפִ י ה'" (במדבר כב‪,‬יח) ּכִ י רּו ַח הַּמֹוׁשֵל ָעלָיו יַ ֲעלֶה ּבְ עַל ּכָ ְרחֹו‪ֲ .‬אבָל ִלהְיֹות נִקְָרא‬
‫ּבְ ׁשֵם ֶמלְֶך‪ְ ,‬לקַּבֵ ל ּבְ ָרצֹון‪ ,‬נ ַ ֲעׂשֶה עַל יְדֵי עֹוׂשֵי ְרצֹונֹו ּדַ וְקָא"‪.‬‬
‫(רבי שניאור זלמן מלאדי‪' ,‬לקוטי תורה' דרושים לר"ה‪,‬‬
‫ד"ה "תקעו בחודש שופר")‬
‫מלכות איננה רודנות‪ ,‬אלא שלטון שנובע מרצון העם‪ .‬מלך הוא מנהיג שקשור אל העם‬
‫ושיש בינו לבין העם מערכת יחסים‪ .‬העם בחר בו והמליך אותו‪ ,‬והוא מצידו בוחר בעם‪,‬‬
‫אוהב אותו ודואג לכל צרכיו‪ .‬שלטון כפוי או שלטון שמתעלם מהעם ומזלזל בו‪ ,‬איננו‬
‫מלוכה אלא רודנות וממשלה‪.‬‬
‫אם אנחנו לא נתייחס אל הקב"ה כמלך שלנו‪ ,‬הוא לא יהיה מלך העולם‪ .‬הוא בודאי‬
‫ישלוט וינהיג את העולם‪ ,‬אבל לעולם ולבני האדם לא יהיה קשר איתו‪ ,‬קשר של עם‬
‫ומלך‪ .‬הגילוי של ה' כמלך תלוי בזה שאנחנו נחפוץ בו ונמליך אותו‪ ,‬וכפי שמובא בספרים‬
‫ "אין מלך בלא עם"‪ .‬בראש השנה אנחנו בעצם מכריעים בשאלה הזו‪ :‬איזה עולם יברא‬‫השנה? האם ה' יחפוץ בעולם וירצה להתגלות בו כמלך‪ ,‬או שה' יתרחק מהעולם ורק‬
‫ימשול בו‪ .‬העולם כולו תלוי בעם ישראל‪ ,‬שבשבילו נברא העולם ובידו המפתח של‬
‫הקשר בין ה' והעולם‪.‬‬
‫מלך ולא עריץ‬
‫צעקת הלב‬
‫המלכת הקב"ה היא הפעולה המתבקשת כדי שהקב"ה יחדש שוב את בריאת העולם‪.‬‬
‫פעם בשנה הקב"ה עוצר לרגע‪ ,‬ושואל את עצמו‪ :‬בשביל מה אני צריך את כל זה? אולי‬
‫בכלל כל העולם הזה מיותר? מה נותנים לי בני האדם האלו? ואז‪ ,‬באותה שעה‪ ,‬בני‬
‫ישראל מכריזים ואומרים‪ :‬אנחנו חפצים בך ה' יתברך‪ ,‬אנחנו רוצים שתהיה המלך שלנו!‬
‫אנחנו נעבוד אותך‪ ,‬יש תכלית לעולם! הפנייה הטהורה והחד משמעית הזו של בני‬
‫ישראל‪ ,‬ממתיקה את התמונה ומעוררת את מידת הרחמים‪ .‬הקב"ה שוב חפץ בעולם‬
‫ומחדש אותו בראש השנה‪ .‬אמנם מאז המבול כרת אתנו ה' ברית‪ ,‬שהוא לא יחריב את‬
‫העולם‪ ,‬אך העולם הפיזי שימשיך להתקיים ללא המלכתנו את ה' ‪ -‬לא יהיה אותו עולם‪.‬‬
‫ה' ימשול בו אך לא יתגלה בו‪ ,‬וכך מבאר זאת בעל התניא‪:‬‬
‫להמליך את ה' זו הכרזה ובקשה שנובעת מהלב‪ .‬הלב הקורא לקשר ישיר עם ה'‪ .‬הזעקה‬
‫לקשר עם ה' ולקבלת מלכותו היא מהותו של ראש השנה‪ ,‬והיא באה לידי ביטוי במצוות‬
‫היום ‪ -‬תקיעת השופר‪ .‬השופר מבטא תרועת המלכה‪ ,‬ויחד עם זאת גם את זעקת הגעגועים‬
‫אל ה'‪ .‬הבעל שם טוב מבאר במשל נפלא את זעקת הגעגועים שבתקיעת השופר‪:‬‬
‫"וְכֹ ַח ז ֶה נִּתָן ְליִׂשְָראֵל ִלהְיֹותָם ְמקַּבְ לִים ַמלְכּותֹו יִתְּבָ ֵרְך ּבְ ָרצֹון‪ .‬מַה ּׁשֶאֵין ּכֵ ן‬
‫ּבַ ּבְ חִינ ָה ׁשֶ ִּנקְָרא 'מֹוׁשֵל' "ּו ֶמ ְמׁשַ ְלּתְָך ּבְ כָל ּדֹור וָדֹר" (תהילים קמה‪,‬יג)‪ֲ ,‬אפִּלּו ּדֹור‬
‫מׁשָלָה" ּכְ תִיב (תהילים‬
‫הַּמַ ּבּול וְדֹור הַּפְ ַלּגָה ׁשֶּמָ ְרדּו ּבַ ה' מִּכָ ל מָקֹום " ַמלְכּותו ּבַ ּכֹל ָ‬
‫קג‪,‬יט) ּו ְבחִינ ַת ֶמ ְמׁשָלָה ּבְ עַל ּכָ ְרחָם‪ .‬וְ ָלכֵן ֲאפִּלּו ּבִ ְלעָם ָאמַר "ֹלא אּוכַל ַל ֲעבֹר אֶת‬
‫‪64‬‬
‫" ָמשָל ּבְ ׁשֵם הַבַ עֲל ׁשֵם טֹוב ז"ל‪ְ :‬ל ֶמלְֶך ׁשֶ ָהיָה לֹו ּבֵ ן יָחִיד ְמל ֻּמָ ד הֵיטֵב ׁשֶ ָהיָה‬
‫ָחבִיב ֶאצְלֹו ּכְ ָבבַת עֵינֹו מַּמָ ׁש‪ .‬וְ ָעלָה ּבְ דַעַת ָהאָב ּובְנֹו ׁשֶּיִּסַ ע ִל ְמדִינֹות ֲאחֵרֹות‬
‫ִל ְלמֹד ָחכְמֹות וְלֵידַע ַהנְהָגֹות ּבְ נ ֵי ָאדָם‪ .‬אָז נָתַן לֹו ָאבִיו הַּמֶ לְֶך ׂשִָרים ּו ְמׁשְָרתִים‬
‫וְהֹון ַרב ׁשֶּיֵלֵך וְיָתּור ּבִ ְמדִינֹות וְ ִאּיֵי ַהּיָם‪ְ ,‬ל ַמעַן יַּגִיע הַּבֵ ן ְל ַמ ֲעלָה יְתֵָרה יֹותֵר‬
‫מִּכְ מֹו הֱיֹותֹו ֵאצֶל ָאבִיו ּבְ בֵיתֹו‪ .‬וַיְהִי ּבִ ְרבֹות ַהּיָמִים וְכָל ֲאׁשֶר נָתַן לֹו ָאבִיו ָהלְַך‬
‫עַל הֹוצָאֹות הַּדֶ ֶרְך ֵמ ִה ְצטְָרכּות ּתַפְנּוקָיו ׁשֶ ָהיָה מְֻרּגָל‪ ,‬וְ ָהעִּקָ ר ּבְ מַה ּׁשֶהֹוסִיף‬
‫ּתַ ֲאוָה עַל ּתַ ֲאוָתֹו ּבָ ִענְיָנ ִים הַָרּבִ ים‪ׁ ,‬שֶ ָעלָה לֹו ָלז ֶה הֹו ָצאָה מְֻרּבָ ה עַד ׁשֶּמָ כַר ּכָ ל‬
‫ֲאׁשֶר לֹו‪ּ .‬ובֵין ּכָ ְך ָהלְַך ִל ְמדִינ ָה ְרחֹוקָה עַד ׁשֶּגַם ׁשֵם ָאבִיו ֹלא נֹודַע ׁשָם ּכְ לָל‪.‬‬
‫ּו ְב ָאמְרֹו ׁשֶהּוא ּבֶ ן ֶמלְֶך ּפְ לֹונ ִי‪ ,‬מִּלְ בַד ׁשֶאֵינ ָם ַמ ֲאמִינ ִים לֹו‪ֹ ,‬לא נֹודַע ּכְ לָל ׁשֵם‬
‫ָאבִיו‪ .‬וְכַ ֲאׁשֶר ָראָה ׁשֶּכָ ְלתָה ּכָ ל ּתְרּופֹות ּתְעָלֹות ְל ַהחֲיֹות אֶת נַפְׁשֹו ּבַ ּצַ ר לֹו‪ָ ,‬עלָה‬
‫‪65‬‬
‫ז קרפ • הנשה שאר‬
‫ּבְ לִּבֹו ַל ֲחזֹר ִל ְמדִינ ַת ָאבִיו‪ֲ ,‬אבָל ֵמ ֲחמַת אֲִריכּות ַהּזְמַן ׁשָכַח ּגַם לְׁשֹון ְמדִינ ָתֹו‪,‬‬
‫ּובְבֹואֹו ִל ְמדִינ ָתֹו מַה ּיָכֹול ַלעֲׂשֹות ֵמ ַאחַר ׁשֶּגַם הַּלָ ׁשֹון ׁשָכַח? וְ ִהתְחִיל לְִרמֹז‬
‫ָלהֶם ׁשֶהּוא ּבֶ ן ַמלְּכָ ם‪ ,‬וְ ָהיָה ֶא ְצלָם ִלׂשְחֹק‪ֲ ,‬היִּתָכֵן ׁשֶּבֶ ן ֶמלְֶך אַּדִ יר ּכָ ז ֶה יֵלֵך‬
‫קָרּוע ּובָלּוי ּכָ ל ּכָ ְך? וְהִּכּו אֹותֹו עַל ָקדְקֹודֹו‪ ,‬וְנ ַ ֲעׂשָה ָמלֵא ּפְ ָצעִים וְחַּבּורֹות‬
‫ּומַּכָ ה טְִרּיָה‪ .‬עַד ׁשֶ ִהּגִי ַע ַל ֲחצַר הַּמֶ לְֶך וְ ִהתְחִיל לְִרמֹז ָלהֶם ׁשֶהּוא ּבֶ ן הַּמֶ לְֶך‪ ,‬וְֹלא‬
‫ִהׁשְּגִיחּו ָעלָיו ּכְ לּום‪ ,‬עַד ׁשֶ ִהתְחִיל ִל ְצעֹק ּבְ קֹול ּגָדֹול ּבִ כְדֵי ׁשֶּיַּכִ יר הַּמֶ לְֶך קֹולֹו‪.‬‬
‫ּוכְׁשֶהִּכִ יר הַּמֶ לְֶך קֹולֹו‪ָ ,‬אמַר‪' :‬הֲֹלא ז ֶהּו קֹול ּבְ נ ִי צֹועֵק מִּתֹוְך ּדָ חְקֹו'! וְנִתְעֹוֵרר‬
‫ֶאצְלֹו ַא ֲהבַת ּבְ נֹו וְחִּבְ קֹו וְנִּׁשְקֹו כו'"‪.‬‬
‫(רבי ישראל הבעל שם טוב‪ ,‬הוספות ל'כתר שם טוב' אות קצד)‬
‫הקול של השופר הוא קול של צעקה‪ .‬אין בו אקורדים ואין בו סלסולים‪ ,‬רק צעקות ובכיות‬
‫פשוטות‪ .‬הקריאה שלנו לקשר עם ה' גם היא איננה נובעת מתובנות עמוקות וחשיבה‬
‫מרובה‪ ,‬אלא מזעקת הלב הפשוטה‪ .‬זעקה של בנים הקשורים באופן טבעי אל אביהם‬
‫ורוצים לחדש את הקשר הזה‪.‬‬
‫בתפילות ראש השנה אנחנו מבקשים שה' ייטיב עמנו "אם כבנים אם כעבדים"‪ .‬אנחנו‬
‫קשורים לה' כבנים שקשורים לאבא וגם כעבדים שקשורים ומשועבדים למלך‪ .‬למרות‬
‫ששני הדימויים האלו נראים מאוד שונים זה מזה‪ ,‬יש ביניהם נקודה משותפת ‪ -‬הפשטות‪.‬‬
‫הבן מחובר לאביו באופן טבעי ופשוט‪ ,‬והעבד מסור למלכו בלי חכמות ושאלות‪ ,‬אלא‬
‫בהתמסרות פשוטה‪ .‬העבודה של ראש השנה היא לגלות את הנקודה הפשוטה הזו‪ ,‬את‬
‫צעקתו של הבן ואת התמסרותו של העבד‪ .‬הנקודה הזו מצויה בתוכנו‪ ,‬בעצם הנשמה‬
‫של כל יהודי‪ ,‬ובראש השנה עלינו לגלות אותה בתפילות ובשאר מעשי היום‪ .‬וכך מתאר‬
‫הרבי הריי"צ מליובאוויטש את עבודת היום‪:‬‬
‫"עִּקַ ר עֲבֹודַת ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה הּוא ּבְ קַּבָ לַת עֹל ַמלְכּות ׁשָ ַמיִם‪ ,‬וְ ָלכֵן עֲבֹודַת הַּיֹום ‪-‬‬
‫ּגַם ּבִ ג ְדֹולִים ּו ַב ֲעלֵי צּוָרה ‪ּ -‬בַ עֲבֹודָה ַהּנְִראֵית ּכְ מֹו ּפְ ׁשּוטָה‪ּ ,‬בְ ֲאמִיַרת ּתְהִּלִ ים ּכָ ל‬
‫ַהּזְמַן ּו ְל ַמעֵט ּבְ ׁשֵנ ָה ּבִ ׁשְנ ֵי לֵילֹות אֵּלּו ּכְ כָל ָה ֶא ְפׁשִָרי‪ּ ,‬ו ְל ִהּזָהֵר ּבִ דְבִָרים ּבְ ֵטלִים עַד‬
‫ָקצֶה ָה ַאחֲרֹון‪ּ ,‬גַם ִמּׂשִיחֹות אֵיז ֶה ׁשֶּיִהְיּו‪ּ .‬כְ ָה ֶעבֶד ֲאׁשֶר אֵין לֹו זְמַן אַף ֶרג ַע ִלׁשְּבֹת‬
‫מִּמְ לֶאכֶת אֲדֹונֹו‪ ,‬אֹו ּכְ בֶן הַּטָ רּוד ּבְ ׂשִ ְמחַת קַּבָ לַת ּפְ נ ֵי ָאבִיו ֲאׁשֶר ּבְ ֶמׁשְֶך ׁשָנ ָה‬
‫ֹלא ָראָה אֹותֹו ּפָ נ ִים וְיֵָרא ְמאֹד ּכִ י ֹלא יֶ ֱחטָא ּבִ מְאֹור ּפָ נ ָיו ׁשֶל ָאבִיו‪ׁ .‬שֶּזֶהּו ִענְיַן‬
‫ַהּתְׁשּובָה ּדִ תְקִיעַת ׁשֹופָר ּכְ מֹו ׁשֶּצֹועֵק‪" :‬אַּבָ א‪ ,‬אַּבָ א‪ַ ,‬ר ֲח ֵמנ ִי וַ ֲהׁשִי ֵבנ ִי ֵאלֶיָך"‪...‬‬
‫ּבְ ַצ ֲעקַת הַּלֵב‪ּ ,‬בִ דְמָעֹות נֹוזְלִים וְנֹו ְבעִים ֵמ ַע ְצמָן‪ּ ,‬כְ ַבעַל יִּסּוִרים ּגְדֹולִים ּו ָמלֵא‬
‫ַמכְאֹובִים ַר ֲח ָמנ ָא לִי ְצלַן [ה' ישמרנו] ׁשֶאֵינֹו צִָריְך ׁשּום ִהתְּבֹונ ְנּות‪ ,‬הּוא ּבֹוכֶה‬
‫ֵמ ֵאלָיו‪ .‬וְהַּדְ מָעֹות ָהאֵּלּו ַמׂשְּבִ יעִים אֹותֹו‪ ,‬וְיֵׁש ּבָ הֶם ּגַם ׂשִ ְמחָה‪ַ .‬הּיָתֹום ְמיַּלֵ ל‪,‬‬
‫‪66‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫וְהַּבֵ ן ּבֹוכֶה‪ׁ .‬שֶ ַה ֶהפְֵרׁש הּוא ‪ -‬ז ֶה אֵין לֹו ׁשּום ִמׁשְעָן‪ ,‬וְהַּבֵ ן עִם ׁשֶ ָאבִיו ָרחֹוק וְצַר‬
‫לֹו ְמאֹד‪ ,‬מִּכָ ל מָקֹום יֵׁש לֹו ָאבִיו"‪.‬‬
‫(רבי יוסף יצחק מליובאוויטש‪ ,‬אגרות קודש חלק י' עמוד תכה)‬
‫תקיעת השופר‪ ,‬אם כן‪ ,‬מביעה את כל עניינו של ראש השנה‪ .‬את השיבה של הבן לאביו‬
‫בקול צעקה פשוטה‪ ,‬ואת תרועת ההכתרה והביטול אל המלך‪ .‬ושני הצדדים הללו הם‬
‫בעצם אותה אמירה ‪ -‬הזעקה לקשר עם ה'‪ .‬בראש השנה אנחנו צועקים לה' ואומרים‪:‬‬
‫אנחנו לא רוצים עוד שנה של הסתר וריחוק! אנא ה'‪ ,‬התגלה אלינו! "הופע בהדר גאון‬
‫עוזך"! האמירה והתביעה הזו שמתבטאת על ידי התקיעה בשופר מוסברת היטב בקטע‬
‫הבא‪ ,‬בדבריו של הרב סולובייצ'יק‪ .‬בקטע זה הוא מסביר את תקיעת השופר על פי‬
‫תורת החסידות בצורה נפלאה‪:‬‬
‫" ַמ ֲעׂשֶה ּבְ אַּבָ א מָאִרי‪ׁ ,‬שֶ ָעמַד עַל הַּבִ ימָה ּבְ ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה‪ ,‬מּוכָן ּומְז ֻּמָ ן ְלסַּדֵ ר אֶת‬
‫ַהּתְקִיעֹות‪ .‬הַּתֹו ֵקעַ‪ֵ ,‬מ ֲחסִידֵי חַּבַ "ד‪ ,‬אִיׁש יְֵרא אֱֹלקִים‪ׁ ,‬שֶּיָדֹו ָהיְתָה ְר ָחבָה ּבְ ִמׁשְנ ָתֹו‬
‫ׁשֶל הַָרב ַהּזָקֵן [רבי שניאור זלמן מלאדי]‪ ,‬זִכְרֹונֹו ִלבְָרכָה‪ִ ,‬התְחִיל ִלבְּכֹות‪ .‬נ ַ ֲענ ָה‬
‫אַּבָ א מָאִרי וְ ָאמַר‪" :‬הַּבֹוכֶה ַאּתָה ּבִ ׁשְעַת נְטִילַת לּולָב? וְלָּמָ ה ז ֶה ּתִבְּכֶ ה ּבִ תְקִיעַת‬
‫ׁשֹופָר? ַהאֵין ׁשְּתֵיהֶן ִמצְוֹות ה'"? אִיׁש הַּסֹוד יָדַע אֶת ָהאֹפִי הַּסִ ְמלִי ׁשֶל ּתְקִיעַת‬
‫ׁשֹופָר ‪ -‬מֻּׂשָג קֹול ּפָ ׁשּוט ‪ׁ -‬שֶ ָאדָם רֹוצֶה ַל ֲחתֹר ּבֹו ֲחתִיָרה ּבַ ֲהוָיָה ַהח ֻּקִ ית ּו ְל ַהּגִיע‬
‫ְלכִּסֵ א הַּכָ בֹוד ׁשֶל ַעּתִיק יֹומִין ּו ְסתִימָא ּדְ כָל ְסתִימִין‪ּ .‬תְקִיעַת ׁשֹופָר‪ ,‬עַל ּפִ י‬
‫ַהׁשְ ָקפָתֹו ׁשֶל ּבַ עַל ַהּתַנְיָא‪ְ ,‬מבַּטֵ את אֶת ַהחֶֶרג הַּכַ ּבִ יר ׁשֶל אִיׁש הַּדָ ת הַּׁשֹואֵף‬
‫ָלצֵאת מִן הַּמֵ צַר ׁשֶל מִּדַ ת הַּצִ מְצּום ‪ -‬מִּדַ ת ַהּגְבּוָרה ‪ְ -‬למְֶר ָחבֶי ָה ׁשֶל ִהתְּפַ ּׁשְטּות‬
‫ מִּדַ ת ַה ֶחסֶד‪ּ ...‬בְ כִּיַת ָה ָאדָם ּבְ ֹראׁש ַהּׁשָנ ָה ‪ -‬זֹו הִיא ּבְ כִּיַת ַה ֶּנפֶׁש הַּמִ תְ ַּג ְע ַּגעַת‬‫אֶל מְקֹור ַמ ְח ַצ ְבּתָּה‪ְ ,‬ל ִהתְדַּבֵ ק ּבְ דֹודָּה‪ֹ ,‬לא מִּתֹוְך ֶה ְסּתֵר‪ ,‬אֶּלָ א מִּתֹוְך ּגִּלּוי‪ּ .‬תְקִיעַת‬
‫ׁשֹופָר מֹוחָה ּכְ נֶג ֶד הַּמְ צִיאּות ּו ַמכְחִיׁשָה אֶת ַהּיְקּום‪ּ .‬בְ ׁשָעָה ׁשֶ ָאדָם לֹו ֵק ַח ׁשֹופָר‬
‫ּומִֵריעַ‪ ,‬הֲֵרי הּוא מֹוחֶה ּכְ נֶג ֶד הַּמְ צִיאּות הַּמַ בְּדִ ילָה ּבֵ ינֹו ְלבֵין ָהאֵין סֹוף‪ .‬הּוא נ ֶ ֱאנ ָח‬
‫ָקׁשֶה ּו ְמיַּבֵ ב עַל אִי‪-‬יְכָלְּתֹו ְלדַּלֵ ג עַל הֵָרי ַהּיֵׁשּות הַחֹו ְצצִים ּבֵ ין נִׁשְמָתֹו לְקֹונ ָּה‪"...‬‬
‫(הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק‪' ,‬איש ההלכה' פרק ח')‬
‫‪67‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫קריאת מעשה פקידת חנה בראש השנה אינה באה רק בשל השייכות הכרונולוגית שלו‬
‫לראש השנה‪ .‬ההפטרה באה להורות לנו וללמד אותנו את העניינים המיוחדים לעבודת‬
‫ה' של כל זמן‪ ,‬ומהפטרת ראש השנה‪ ,‬סיפור תפילת חנה ופקידתה‪ ,‬אנו לומדים על‬
‫עבודת התפילה המיוחדת לראש השנה‪.‬‬
‫פרק ח‬
‫וחנה היא מדברת על ליבה‬
‫הרבי מלובביץ' זצ"ל‬
‫מתוך‪ :‬אוצר לקוטי שיחות‪ ,‬ראש השנה ב'‬
‫עבודת ה' הנלמדת מן ההפטרה‬
‫בהפטרת יום ראשון של ראש השנה‪ ,‬שהיא תחילת ספר שמואל‪ ,‬מסופר אודות‬
‫חנה‪ ,‬אשת אלקנה‪ ,‬ותוכן הדברים‪ ,‬שבתחילה "ולחנה אין ילדים"‪ ,‬ולאחר מכן‪,‬‬
‫על ידי תפילתה בהיותה בשילה במשכן‪ ,‬נפקדה בבן ‪ -‬שמואל הנביא‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬המכוון בקריאת ההפטרה בחגים‪ ,‬וכן בכל ההפטרות‪ ,‬הוא ‪ -‬על דרך‬
‫קריאת התורה‪ ,‬מלשון הוראה ‪ -‬שיהודי ילמד מזה הוראה בעבודתו בשבת זו‬
‫ובחג זה‪.‬‬
‫וכן הוא גם בעניננו‪ :‬אף על פי שהטעם לקריאת הפטרה זו בראש השנה‬
‫הוא לפי שבראש השנה נפקדה חנה ‪ -‬כוללת הפטרה זו כמה וכמה הוראות‬
‫בעבודתו של יהודי בראש השנה (ועוד כמה וכמה הוראות בכלל)‪.‬‬
‫וכיון שה"עבודה" אשר הביאה לפקידת חנה ‪ -‬שהיא הנקודה העיקרית של‬
‫ההפטרה בשייכותה לראש השנה‪ ,‬כנ"ל ‪ -‬היתה תפילתה בשילה‪ ,‬מסתבר‬
‫לומר‪ ,‬שהלימוד העיקרי מן ההפטרה בנוגע לעבודתו של יהודי בראש השנה‬
‫מצוי בתפילת חנה ובפרט לפי הדעה שהובאה בספר השל"ה‪ ,‬שגם תפילת‬
‫חנה היתה בראש השנה‪.‬‬
‫שכרותה של חנה‬
‫ויובן בהקדם הביאור בסיפור תפילת חנה ‪ -‬שבתחילה חשבה עלי הכהן‬
‫ל"שכורה" לפי שתפלתה היתה באופן של "מדברת על לבה‪ ,"...‬ולכן אף‬
‫הוכיחה על כך "עד מתי תשתכרין"; ועל זה השיבה לו חנה "לא אדוני‪...‬‬
‫ואשפוך את נפשי לפני ה'"‪.‬‬
‫ולכאורה אינו מובן‪:‬‬
‫א) כיצד יתכן שטעה עלי הכהן טעות שכזו ‪ -‬מן הקצה אל הקצה! ‪ -‬ותמורת‬
‫זאת שיכיר בה שהיא מתפללת בשפיכת הנפש‪ ,‬חשבה ל"שכורה"?‬
‫ב) אף באם תמצא הסברה לטעות זו על ידי עלי ‪ -‬עדיין אינו מובן‪ :‬מדוע‬
‫מסופר על כך בתורה? הלא אפילו "בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב"‪ ,‬ועל‬
‫אחת כמה וכמה‪ ,‬להבדיל‪ ,‬בנוגע לעלי הכהן!‬
‫ג) כיון ש"ויחשבה ‪ . .‬לשכורה" ‪ -‬מדוע המתין עלי בדברי התוכחה עד אשר‬
‫סיימה תפילתה (כפירוש רש"י על התיבות "ועלי שומר את פיה" ‪ -‬לשון‬
‫המתנה)‪ ,‬הרי היה לו להפסיקה מיד ולהשתדל שיוציאוה מבית ה'?‬
‫מכל האמור מוכח‪ ,‬שעלי לא חשבה לשכורה במובן הפשוט‪ ,‬אלא ל"שכורה"‬
‫בענין התפלה‪ .‬פירוש‪ ,‬מכיון שתפילת חנה היתה באופן ש"הרבתה להתפלל"‬
‫ הרי זו תפלה יתירה מן המדה‪ ,‬שאינה דבר רצוי בשעה שעומד האדם לפני‬‫ה' בבית ה'‪.‬‬
‫ומענה חנה על כך היה ‪" -‬ואשפוך את נפשי לפני ה'"‪ ,‬היינו‪ ,‬שכאשר ההנהגה‬
‫ש"הרבתה להתפלל" באה מתוך שפיכת הנפש‪ ,‬אין זה ענין של "שכרות"‬
‫בתפלה‪ ,‬אלא אדרבה‪ ,‬זוהי דרגא נעלית בתפלה‪.‬‬
‫וזוהי גם השייכות של תפילת חנה לראש השנה ‪ -‬שעל פי הטענה והמענה‬
‫שבין עלי הכהן לחנה אודות התפלה בבית ה'‪ ,‬מתבאר התוכן הכללי של‬
‫תפלת חנה ושל כמה תפלות בראש השנה‪ ,‬כדלקמן‪.‬‬
‫נקודת אי ההבנה בין עלי לחנה‪ ,‬הייתה בדרך שבה צריך להתפלל כאשר עומדים‬
‫במשכן‪ ,‬לפני ה'‪ .‬עלי ראה בתפילת חנה 'שכרות'‪ ,‬תפילה שאינה תואמת את המעמד‬
‫‪68‬‬
‫‪69‬‬
‫ח קרפ • הביל לע תרבדמ איה הנחו‬
‫שהיא נמצאת בו‪ ,‬ואילו חנה מבארת לו את עומק כוונתה‪ ,‬ואת המעלה העליונה שיש‬
‫בתפילה מן הסוג הזה דווקא‪ .‬הדיון ביניהם בא ללמד אותנו כיצד לעמוד לפני ה'‬
‫בתפילת ראש השנה‪.‬‬
‫בקשות אישיות מול המלכת ה'‬
‫בנוגע לתפלות ראש השנה‪ ,‬מצינו שני ענינים הפכיים‪:‬‬
‫ראש השנה הוא יום הדין על כל צרכי האדם‪ ,‬הן ברוחניות והן בגשמיות‪ .‬וכמו‬
‫שנאמר "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב"‪ :‬חק לישראל ‪ -‬מלשון‬
‫"הטריפני לחם חוקי" ‪ -‬היינו דין ומשפט על המזונות‪ ,‬ובכלל זה כל הצרכים‬
‫הגשמיים; ו"משפט לאלקי יעקב" הוא דין ומשפט על ענינים רוחניים‪ ,‬היינו‪,‬‬
‫כמה יומשך "גילוי אלקות בנפשו" של האדם; ולכן מבקשים בתפלות ראש‬
‫השנה בני חיי ומזוני‪ ,‬וגם הצלחה בענינים רוחניים‪.‬‬
‫אלא שמאידך גיסא‪ ,‬כידוע‪ ,‬נקודת העבודה דראש השנה‪ ,‬שעיקרה בתפלה‪,‬‬
‫הוא הכתרת הקב"ה למלך‪ ,‬ובלשון חז"ל "שתמליכוני עליכם"‪ ,‬וכן אנו אומרים‬
‫בתפלת ראש השנה‪" :‬מלוך על העולם כולו בכבודך"‪" ,‬מלך על כל הארץ"‪,‬‬
‫ועוד‪ .‬והכתרת המלך וקבלת מלכותו נעשות דוקא על ידי תנועה של ביטול‬
‫בתכלית‪ ,‬כשהאדם משעבד עצמו לגמרי למלך עד שאינו חש כלל ברצונותיו‬
‫ה"פרטיים"‪ .‬וביטול זה הוא המעורר את המלך ש"יקבל" את ההכתרה‪.‬‬
‫והלא שני ענינים אלו הם תרתי דסתרי [סותרים זה את זה]‪ :‬כאשר עומד האדם‬
‫בביטול בתכלית למלך‪ ,‬הרי הוא מושלל לגמרי מכל מחשבה ובקשה על דבר‬
‫צרכיו האישיים‪ ,‬שיש להם מקום רק כשיש לו רצונות משלו‪ .‬והדברים אמורים‬
‫אפילו בנוגע לצרכים רוחניים‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה ‪ -‬בנוגע לבקשות גשמיות‪,‬‬
‫שעליהן הוא עיקר הדין דראש השנה‪ ,‬כמבואר בספר הגהות מיימוניות‪.‬‬
‫וכידוע מה שכתוב בתיקוני זהר‪ ,‬שאלו המבקשים "ביומי דכפורי ‪ . .‬מזונא‬
‫סליחה וכפרה וחיי‪ ,‬כתבנו לחיים"‪ ,‬הם ככלבים הצועקים "הב הב" [תן תן]‪,‬‬
‫לפי שחושבים על עצמם‪ ,‬ולא על השכינה‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬מאידך גיסא‪ ,‬בקשות אלו של צרכי האדם נתקנו בנוסח התפלה על ידי‬
‫חז"ל‪ ,‬והם ביארו טעם הדבר‪ ,‬שאז הוא עת הרצון למילוי הבקשות וכו'‪ .‬ומזה‬
‫מובן‪ ,‬שבקשות אלו צריכות להיות לא רק מצד קבלת עול ‪ -‬היינו‪ ,‬דכיון‬
‫שצוה הקב"ה על איש ישראל לבקש צרכיו בראש השנה‪ ,‬הרי הוא עושה כן רק‬
‫‪70‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫כדי לקיים את רצון העליון ‪ -‬אלא באופן שיהיו לאדם רצון והרגש בצרכים‬
‫המבוקשים‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬מחד גיסא‪ ,‬על האדם לרצות ולכוון בחלק זה שבתפלה שיתן לו‬
‫הקב"ה את צרכיו‪ ,‬ולשם כך בהכרח שיחוש את מציאותו האישית‪ ,‬וירגיש את‬
‫החסר לו; אך ביחד עם זה‪ ,‬עליו להיות חדור במילוי התפקיד של "תמליכוני‬
‫עליכם"‪ ,‬ולזה דרוש ביטול בתכלית‪ ,‬השולל את מציאותו שלו‪.‬‬
‫כאשר אנו באים להמליך את ה' על כל המציאות‪ ,‬תנועת הנפש שלנו היא של ביטול‬
‫כל רצונותינו האישיים מול הרצון העליון שמלכות ה' תופיע בעולם‪ .‬תפילה על בקשות‬
‫אישיות בזמן כזה‪ ,‬אינה רק מסיחה את דעתנו מן העיקר‪ ,‬אלא גם יוצרת תנועה נפשית‬
‫הפוכה לגמרי ‪ -‬הכרה בקיום הנפרד שלנו כבני אדם ובצרכים האנושיים שלנו‪.‬‬
‫ולכן לא מובן מדוע חז"ל תקנו תפילות על צרכים אישיים ביום כזה‪ ,‬שעניינו המלכת ה'‬
‫בעולם‪.‬‬
‫לכאורה אפשר לשאול שאלה זו עצמה גם בנוגע לתפלות כל השנה כולה‪:‬‬
‫בתפלת שמונה עשרה‪ ,‬המתפלל הוא כעומד לפני המלך‪ ,‬ובעמדו לפני מלך‬
‫אסור לאדם להראות שום תנועה המבטאת את מציאותו שלו‪ ,‬ועד כדי כך‪,‬‬
‫שמצינו בגמרא שאפילו "מחוה במחוג קדמי מלכא" [רומז בתנועה לפני‬
‫המלך] חייב בעונש דהיפך החיים; אך יחד עם זאת‪ ,‬קבעו חכמים בנוסח‬
‫התפלה‪ ,‬לכל אחד מישראל‪ ,‬את שנים עשר הברכות האמצעיות‪ ,‬שתוכנן הוא‬
‫ שאילת צרכיו‪.‬‬‫אלא שישנו חילוק גדול בין תפלת ראש השנה לתפלות כל השנה‪:‬‬
‫בכל השנה‪ ,‬לאחרי ההכתרה דראש השנה‪ ,‬הקב"ה הוא כביכול כ"מלך"‬
‫המנהיג מדינה‪ ,‬ולכן ביטול בני המדינה אז אל המלך הוא באופן שמורגש בו‬
‫שישנם המציאות והצרכים של אנשי המדינה‪ ,‬אשר אותם מנהיג המלך; אין‬
‫זאת אלא שבעת העמידה לפני המלך ממש‪ ,‬צריך להיות ניכר שלכל מציאות‬
‫המדינה אין קיום משל עצמה‪ ,‬אלא היא משועבדת אל המלך‪.‬‬
‫אבל בשעה שיש צורך להכתיר את הקב"ה למלך‪ ,‬כאשר הוא עדיין מרומם‬
‫ומנושא מהנהגת המלוכה‪ ,‬נדרש ביטול גדול ועמוק יותר‪ ,‬ביטול בתכלית‪,‬‬
‫שבו לא יורגש מאומה מלבד המלך עצמו ‪ -‬ואם כן עולה השאלה‪ :‬כיצד יכול‬
‫האדם במצב כזה לבקש מהמלך את צרכיו האישיים?‬
‫‪71‬‬
‫ח קרפ • הביל לע תרבדמ איה הנחו‬
‫בתפילת שמונה עשרה של כל יום‪ ,‬הקונפליקט עדין יותר‪ .‬אמנם אנו עומדים מול המלך‪,‬‬
‫אך אין מלך ללא עם‪ ,‬ואחת התכונות של המלך היא הדאגה לממלכתו‪ ,‬ולכן כל הצרכים‬
‫האישיים מובאים לפני המלך‪.‬‬
‫אולם בראש השנה אנו לא רק עומדים לפני ה' אלא ממליכים אותו מחדש‪ .‬בזמן כזה‬
‫כל המציאות מתמוססת מול קיומו של ה'‪ .‬כאן נראה שאין מקום לשום בקשה אישית‪.‬‬
‫המלכת ה' בכל פרטי המציאות‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫כאשר אדם מישראל מבקש את צרכיו בראש השנה‪ ,‬הרי המבוקש צריך להיות‬
‫לא למען התועלת שלו‪ ,‬כדי שיהיה לו ריבוי בעניני עולם הזה (או אפילו‬
‫ריבוי בענינים רוחניים)‪ ,‬אלא כהמשך לעבודה של "תמליכוני עליכם"‪:‬‬
‫קיום "מלוך על העולם כולו בכבודך"‪ ,‬שבכל העולם תראה ותתגלה מלכותו‬
‫של הקב"ה‪ ,‬הוא על ידי זה שיהודי עוסק בעניני עולם הזה ועושה אותם "מכון‬
‫לשבתו יתברך"‪.‬‬
‫ומכיון שכל אחד ואחד מישראל יש לו ניצוצי קדושה השייכים לנשמתו‪ ,‬אשר‬
‫הוא דוקא צריך לבררם ‪ -‬והם מלובשים בדברים הגשמיים שקבע הקב"ה‬
‫לחלקו ולעבודתו ‪ -‬לפיכך‪ ,‬מבקש אדם מישראל מהקב"ה שישפיע לו את‬
‫הדברים הללו‪ ,‬כדי שבאמצעותם ישלים את החלק בענין "מלוך על העולם‬
‫כולו" השייך אליו‪.‬‬
‫הצרכים הגשמיים והרוחניים שיש לכל אחד מאיתנו הם עניינים שבהם לא מתגלה‬
‫מלכות ה' ‪ -‬המלאה שפע וחיים‪ ,‬בתוך העולם הזה‪ .‬הבקשה "מלוך על כל העולם כולו‬
‫בכבודך" מבטאת את הרצון שכל פרטי החיים יאירו ויגלו את הטוב האלוקי‪ ,‬וממילא כל‬
‫הבקשות האישיות שייכות בשורשן להמלכת ה'‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שגם בבקשת צרכיו בראש השנה אין מעורב הרגש של מציאות האדם‪,‬‬
‫כיון שהוא מבקשם אך ורק לצורך גבוה‪ .‬ואדרבה ‪ -‬הדבר בא דוקא מצד‬
‫תכלית הביטול שעומד בו בעת העבודה של הכתרת המלך‪.‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫ובעצם הנשמה אין שייך כלל כל הענין של רצונות אישיים‪ ,‬בהיותה "חבוקה‬
‫ודבוקה בך ‪ . .‬יחידה ליחדך" ‪ -‬הרי מובן‪ ,‬שבקשת צרכיו זו (כדי למלא‬
‫את הכוונה העליונה) נובעת מהביטול דעצם הנשמה‪ ,‬המתגלה בעבודה של‬
‫"תמליכוני עליכם"‪.‬‬
‫כאשר אנו מבקשים את צרכינו מתוך הכוונה הזו‪ ,‬אין כאן סתירה להתבטלות שבהמלכת‬
‫ה'‪ .‬להיפך‪ ,‬הביטול של המציאות שלנו כאנשים מול מלכות ה' היא זו שמולידה בנו את‬
‫הרצון ואת הבקשה לתיקון שלם בכל חלקי המציאות‪.‬‬
‫אך לכאורה יש מקום לשאול‪ :‬ענין בקשת צרכיו בראש השנה קבעו חז"ל‬
‫בנוסח התפלה עבור כל אחד מישראל‪ ,‬בכל מעמד ומצב שבו ימצא ‪ -‬והרי‬
‫מכיר אדם בעצמו‪ ,‬שבקשתו את צרכיו הגשמיים והרוחניים אינה רק כדי‬
‫שתתמלא הכוונה העליונה‪ ,‬אלא על כל פנים ‪ -‬גם מפני שהוא נתון ב"מיצר"‬
‫כפשוטו‪ ,‬ורצונו שהקב"ה ימלא את צרכיו (של האדם) "מידו המלאה‪...‬‬
‫והרחבה"‪ .‬ואדרבה‪ :‬זהו עיקר ענינה של מצוה זו‪ ,‬וכמפורש בברכות התפלה‪,‬‬
‫וזהו תוכן מעלתה וחידושה של תפלה ‪ -‬שיתרפא החולה וירד הגשם‪.‬‬
‫ומילא אילו היה נדרש ממנו שבתפלת ראש השנה לא יחשוב כלל אודות‬
‫צרכיו הגשמיים‪ ,‬כי אם שכל עבודתו תהא אך ורק בענין "תמליכוני עליכם"‬
‫ לפעול בעצמו קבלת עול מלכותו יתברך ‪ -‬לא היה מקום לקושיא‪ ,‬כי‬‫מכיון שזהו הזמן של "קירוב המאור אל הניצוץ" [קירוב בין הקב"ה לנשמות‬
‫ישראל]‪ ,‬מסוגל כל אחד מישראל להתעורר בהזזה עצמית להתקרב אל‬
‫הקב"ה‪ ,‬וממילא ‪ -‬לשכוח את צרכיו האישיים‪ ,‬ושיהיה רצונו רק להיות ביחד‬
‫עם ה"מלך"‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬היאך נדרש מכל אחד מישראל‪ ,‬שיהיו בו שני הקצוות גם יחד‪ :‬שיחשוב‬
‫אודות צרכיו שלו‪ ,‬וירצה שהקב"ה ימלאם‪ ,‬ובזה גופא לא יתערבו כל רגשות‬
‫ופניות משלו‪ ,‬אלא כל מגמתו וחפצו יהיו לצורך גבוה?‬
‫העבודה של המלכת ה' והתבטלות אליו בכל לב ונפש‪ ,‬איננה עבודה קלה‪ ,‬אך‬
‫ההתעוררות המיוחדת של ראש השנה מאפשרת לאדם להגיע אליה‪ .‬אולם עבודת‬
‫התפילה על הצרכים האישיים רק מתוך רצון למלכות ה' ובלי עירוב של רצונות אנושיים‬
‫פשוטים‪ ,‬היא עבודה קשה עוד יותר‪.‬‬
‫מאחר שעבודת בירור הניצוצות נוגעת ושייכת לעצם הנשמה‪ ,‬שכשם‬
‫שהכוונה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" המתמלאת על ידי‬
‫עבודת הבירורים מושרשת בעצמותו יתברך‪ ,‬על דרך זה הוא בבני ישראל‬
‫הממלאים כוונה זו בפועל‪ ,‬שעבודה זו קשורה לעצם נשמתם‪.‬‬
‫‪72‬‬
‫‪73‬‬
‫ח קרפ • הביל לע תרבדמ איה הנחו‬
‫הרצון הנשמתי מסתתר ברצון האנושי‬
‫ויובן זה על פי פירוש הבעש"ט על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם‬
‫תתעטף" ‪ -‬שרעב וצמאון הגוף לדבר מאכל או משקה נובעים מזה ש"נפשם‬
‫בהם תתעטף"‪ ,‬היינו‪ ,‬שהנפש רוצה לברר את ניצוצי הקדושה שבמאכל‬
‫ובמשקה אלו‪ ,‬כיון שניצוצות אלו שייכים לאדם זה‪" ,‬שהוא דוקא צריך‬
‫לתקן"‪.‬‬
‫ופירוש הדברים‪ ,‬שאף על פי שהאדם מרגיש רק ברעבונו הטבעי למאכל הבא‬
‫מצד הגוף‪ ,‬הרי באמת זהו ה"רעב" של נשמתו לניצוצי הקדושה שבמאכל‬
‫השייכים אליו‪.‬‬
‫על פי פירוש הבעל שם טוב‪ ,‬הרעב והצמא שאנו חשים הם בעצם עטיפה לרצון העמוק‬
‫של הנפש שלנו לגלות את החיות האלוקית שבמאכל ובמשקה ולגלות אותה‪.‬‬
‫ועל דרך זה בעניננו‪ :‬בקשת אדם מישראל בראש השנה בתחנונים שהקב"ה‬
‫יתן לו את צרכיו הגשמיים והרוחניים‪ ,‬אף על פי שבחיצוניות היא מצד זה‬
‫שנוגעים לו עניני בני חיי ומזוני ועניני מציאותו‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬האמת והפנימיות‬
‫של שפיכת הנפש הן ‪" -‬רעב" הנשמה למלא את הכוונה העליונה לעשות את‬
‫הדברים הגשמיים הללו לדירה לו יתברך‪.‬‬
‫ואדרבה‪ :‬זה שאנו רואים‪ ,‬שבני ישראל מתעוררים מעומק לבבם באמירת‬
‫"ונתנה תוקף‪ ...‬מי ינוח‪ "...‬יותר מאשר באמירת "מלוך על העולם כולו‬
‫בכבודך" ‪ -‬הרי זו הוכחה‪ ,‬שכן הוא גם באמיתת הענין‪.‬‬
‫שאף על פי שהטעם הגלוי לכך הוא‪ ,‬שבהיות האדם נשמה בגוף‪ ,‬הרי עניני‬
‫עולם הזה קרובים אליו ונוגעים ללבו יותר מענינים רוחניים ‪ -‬הנה הטעם‬
‫הפנימי בדבר הוא‪ ,‬שכוונת עצמותו יתברך היא דוקא בדירה בתחתונים‪,‬‬
‫וממילא הדבר נוגע ומעורר גם את איש ישראל בעצמיות הנפש שלו;‬
‫ולכן מתעורר הוא בבקשות אלו דוקא‪ ,‬כי בפנימיות הענין זו היא ההזזה‬
‫העצמית של עצם הנשמה למלא את הכוונה העליונה ‪ -‬לעשות את העולם‬
‫לדירה לו יתברך‪.‬‬
‫ההתרגשות המיוחדת שאנו חשים בתפילת "ונתנה תוקף"‪ ,‬אף יותר מאשר בתפילת‬
‫"מלוך על כל העולם‪ "...‬שהיא לכאורה עיקר עניינו של יום‪ ,‬נובעת בשורשה מהתעוררות‬
‫הרצונות העמוקים והכמוסים בנשמתנו‪ ,‬לכך שהעולם כולו‪ ,‬בכל פרטיו וחלקיו יאיר‬
‫בטוב ה' ויגלה את מלכותו‪ ,‬ויממש את הרצון העליון ‪ -‬לעשות לו יתברך דירה בתחתונים‪.‬‬
‫‪74‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫בחינת עלי וחנה בנפש‬
‫ויש לומר שזהו גם הטעם בעבודת ה'‪ ,‬למה שקבעו לומר את הפטרת תפלת‬
‫חנה בראש השנה‪ ,‬ונכללו בה גם דברי עלי הכהן "עד מתי תשתכרין גו'"‪:‬‬
‫טענת עלי היתה‪ ,‬שבעת עמידת האדם "לפני ה'" ‪" -‬לפני קדש הקדשים" ‪ -‬אין‬
‫צריך שיהיה נוגע לו מאומה מלבד המצאו "לפני ה'"; אין מקום כלל שיהיה‬
‫האדם שקוע באותה שעה בבקשות לענינים גשמיים‪ ,‬ואפילו לא בבקשה כמו‬
‫"ונתתה לאמתך זרע אנשים"‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה שלא באופן ד"הרבתה‬
‫להתפלל"; הנהגה זו היא מצב של "שכרות" שאמנם רצונותיה טובים הם‪,‬‬
‫אבל הם לשם עצמה ‪" -‬ונתתה לאמתך"‪ ,‬היינו‪ ,‬שרצונה חזק כל כך‪ ,‬עד שאין‬
‫היא שמה על לב למקום המצאה‪ ,‬שהיא עומדת "לפני ה'"‪.‬‬
‫עלי חשב שהבקשה האישית של חנה להיפקד בבן באה מתוך השקיעה שלה בחיים‬
‫האנושיים וברצונותיה הפרטיים עד שהיא אינה מסוגלת לראות את מציאות ה' ולהתבטל‬
‫מולה‪ ,‬כשם ששיכור אינו מסוגל לראות את המציאות בבהירות‪.‬‬
‫ועל זה השיבה חנה "ואשפוך את נפשי לפני ה'"‪ :‬לא זו בלבד שתפלתה ל"זרע‬
‫אנשים" אינה ענין של "שכרות"‪ ,‬חס וחלילה‪ ,‬ברצונותיה שלה‪ ,‬כי אם אדרבה‬
‫ זוהי השתפכות של פנימיות הנפש ‪ -‬שזהו דוקא המתאים והשייך למצב‬‫העמידה "לפני ה'"‪ ,‬וכמו שנאמר "בקשו פני (מפני ש)את פניך ה' אבקש" ‪-‬‬
‫שאין לה רצון משלה כלל‪ ,‬וכל מציאותה היא היותה "חבוקה ודבוקה בך"‪.‬‬
‫ובזה יובן גם מה שבבקשתה נדרה מיד‪ ,‬שאם יתקיים "ונתתה לאמתך זרע‬
‫אנשים"‪ ,‬אזי "ונתתיו לה' כל ימי חייו"‪ :‬כל ימי חייו לא יהיו חיים פרטיים‪,‬‬
‫אלא יהיו מסורים ונתונים להקב"ה‪ ,‬כיון שבקשתה ל"זרע אנשים" אינה לשם‬
‫עצמה‪ ,‬כי אם רק לצורך גבוה המורגש בנפשה פנימה‪.‬‬
‫ומזה ישנה לכל אחד מישראל הוראה בעבודתו יתברך בתפלתו בראש השנה‪:‬‬
‫אין די בכך שפנימיותו של אדם מישראל היא כדבעי‪ ,‬אלא הכרח הוא‬
‫שהפנימיות תבוא גם לידי גילוי‪ .‬ולכן‪ ,‬כאשר עומד אדם מישראל בראש‬
‫השנה לבקש על צרכיו הגשמיים‪ ,‬או אפילו הרוחניים ‪ -‬ישנה בחינת "עלי‬
‫הכהן" שבנפשו‪ ,‬הטוענת אליו‪" :‬עד מתי תשתכרין"! מה לך להרהר בעניני‬
‫עולם הזה ובצרכיך שלך עתה‪ ,‬בזמן זה של הכתרת המלך!‬
‫ואף על פי כן‪ ,‬עליו לבקש על ענינים אלו‪ ,‬כי אדרבה ‪ -‬זה גופא מביא ומעורר‬
‫את מענה חנה‪ ,‬שכל אחד מישראל‪ ,‬אפילו מי שלעת עתה מחשבותיו נתונות‬
‫‪75‬‬
‫ח קרפ • הביל לע תרבדמ איה הנחו‬
‫להצטרכויותיו עבור עצמו‪ ,‬הרי פנימיות בקשתו היא ‪ -‬ענין של "ואשפוך את‬
‫נפשי לפני ה'"‪ ,‬השתפכות דפנימיות הנפש‪ ,‬אשר היא "חבוקה ודבוקה בך" ‪-‬‬
‫היא ועצמותו יתברך כולא חד‪.‬‬
‫בראש השנה חשוב שנזכור גם את דברי עלי הכהן‪ ,‬וגם את תשובתה של חנה‪ .‬אנו‬
‫צריכים שתהיה בנו הקריאה לבטל את כל רצונותינו בפני הרצון להמליך את ה'‪ ,‬ומתוך‬
‫כך עלינו לראות איך בעומק הבקשות האישיות מתגלה הרצון האלוקי‪.‬‬
‫וכשם שבמענה חנה נסתתמה לגמרי טענת עלי‪ ,‬עד אשר‪ ,‬אדרבה‪ ,‬הסכים‬
‫עמה ‪ -‬ואף נתן לה ברכתו והבטחתו בזה‪" :‬ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר‬
‫שאלת מעמו" ‪ -‬כן ממלא הקב"ה את בקשתו של כל אחד מישראל לשנה‬
‫טובה ומתוקה‪ ,‬כפשוטה ‪ -‬בטוב הנראה והנגלה‪ ,‬בבני חיי ומזוני‪ ,‬ובכולם‬
‫רוויחי‪.‬‬
‫שאלות חזרה‬
‫‪ .1‬מדוע לא ייתכן שעלי חשב שחנה היא שיכורה כפשוטו?‬
‫פרק ט‬
‫שתמליכוני עליכם‬
‫הרבי מלובביץ' זצ"ל‬
‫מתוך‪ :‬אוצר לקוטי שיחות‪ ,‬ראש השנה א'‬
‫עבודת ראש השנה ‪ -‬המלכת ה'‬
‫‪ .2‬מה היה הדיון בין עלי לחנה על פי המבואר במאמר?‬
‫‪ .3‬מהי עיקר העבודה של ראש השנה?‬
‫‪ .4‬האם וכיצד ראוי לבקש על צרכים אישיים בראש השנה?‬
‫‪ .5‬מה פירש הבעש"ט על הפסוק "נפשם בהם תתעטף"? כיצד הדבר בא לידי ביטוי‬
‫בתפילת "ונתנה תוקף"?‬
‫על הפסוק "דרשו ה' בהמצאו"‪ ,‬אמרו רז"ל "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה‬
‫ליום הכפורים"‪.‬‬
‫בלשון רז"ל זה ישנם‪ ,‬לכאורה‪ ,‬שני ענינים הפכיים‪ :‬מהלשון "שבין ראש‬
‫השנה ליום הכפורים" משמע שראש השנה ויום הכפורים אינם בכלל עשרה‬
‫ימים אלו; אבל מדברי הגמרא "אלו עשרה ימים"‪ ,‬מוכח‪ ,‬שגם ראש השנה‬
‫ויום הכיפורים נכללים בחשבון עשרת הימים‪ ,‬שהרי בין ראש השנה ליום‬
‫הכיפורים ישנם רק שבעה ימים‪.‬‬
‫ובהכרח לומר‪ ,‬שבראש השנה ויום הכיפורים יש שני ענינים‪ :‬ענינם העצמי‪,‬‬
‫שאינו ענין התשובה; וענין התשובה שבהם‪ ,‬שמחמתו נכללים הם ב"עשרת‬
‫ימי תשובה"‪ .‬והסדר הוא‪ ,‬שתחלה צריכה להיות העבודה מצד ענינו העצמי‬
‫של ראש השנה‪ ,‬ואחר כך ‪ -‬עבודת התשובה דראש השנה‪ .‬ולכן נאמר הלשון‬
‫"עשרה ימים שבין ראש השנה‪ ,"...‬כי עבודת התשובה של ראש השנה ‪-‬‬
‫שמחמתה נכלל ראש השנה בחשבון עשרת ימי תשובה ‪ -‬באה לאחרי העבודה‬
‫של ראש השנה מצד עצמו‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫‪77‬‬
‫ט קרפ • םכילע ינוכילמתש‬
‫מדברי הגמרא "עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור" נלמד כי ראש השנה ויום‬
‫כיפור הם מצד אחד שלושה ימים מתוך עשרת הימים שעניינם אחד ‪ -‬תשובה‪ ,‬ומצד‬
‫שני‪ ,‬יש לראש השנה וליום כיפור מהות מיוחדת משל עצמם‪ ,‬שאיננה התשובה‪.‬‬
‫תשובה היא למעלה מכל המצוות‪ ,‬ולכן מועילה תשובה לתקן את כל הפגמים‬
‫שבתחום המצוות‪ ,‬כיון שמגעת למעלה יותר מכל המצוות‪ .‬ועל פי האמור‬
‫שענין התשובה של ראש השנה בא רק לאחרי הענין של ראש השנה שמצד‬
‫עצמו‪ ,‬נמצא‪ ,‬שהענין של ראש השנה שמצד עצמו הוא למעלה עוד יותר‬
‫מענין התשובה‪.‬‬
‫האפשרות לתקן את החטאים והקלקולים שקלקלנו‪ ,‬ולשוב בתשובה שלמה‪ ,‬נובעת‬
‫מכך שהתשובה נוגעת במקום שהוא יותר עליון מאשר המצוות‪ ,‬ומשם היא מתקנת את‬
‫מה שפגמנו‪.‬‬
‫מהלשון "עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים" למדנו שעבודת ה' המיוחדת‬
‫לראש השנה קודמת לעבודת התשובה‪ ,‬ומכאן שהיא גם עליונה יותר מן התשובה‪.‬‬
‫ומהו תוכן העבודה של ראש השנה שמצד עצמו ‪" -‬אמרו לפני‪ ...‬מלכיות‬
‫כדי שתמליכוני עליכם"‪ .‬ומובן‪ ,‬שקודם שמקבל האדם על עצמו מלכותו‬
‫יתברך‪ ,‬אין כל מקום לעבודת המצוות‪ ,‬וכמאמר "קבלו מלכותי ואחר כך‬
‫קבלו גזרותי"‪ .‬וממילא‪ ,‬הנה גם עבודת התשובה‪ ,‬שענינה לתקן מה שלא קיים‬
‫גזירת המלך ‪ -‬יש לה מקום רק לאחר קבלת מלכותו יתברך‪.‬‬
‫היינו‪ ,‬שעל ידי העבודה של ראש השנה ‪" -‬שתמליכוני עליכם" ‪ -‬מגיעים אל‬
‫העצמות ממש‪ ,‬למעלה מכל הגילויים‪ :‬קיום המצוות (גזירות) ‪ -‬מגיע ברצון‬
‫העליון כפי שנמשך למטה בגילוי‪ ,‬שהרי המצוות הן רצונו יתברך; עבודת‬
‫התשובה‪ ,‬שמתקנת גם מה שעשה האדם היפך הרצון ‪ -‬מגעת למעלה יותר‬
‫גם מהרצון‪ ,‬אבל‪ ,‬עדיין במדרגה שיש לה שייכות לבחינת הרצון‪ ,‬כי במדריגה‬
‫שאין לה שייכות כלל לרצון ‪ -‬גם עבודת התשובה על היפך הרצון אינה‬
‫תופסת מקום‪ .‬הרי שלתשובה יש עדיין שייכות לרצון‪ ,‬גילויים; ואילו העבודה‬
‫של "תמליכוני עליכם" מגעת בעצמות ממש ‪ -‬למעלה מכל הגילויים‪.‬‬
‫בעבודת ה' שלנו אנו נפגשים עם גילוייו השונים של הקב"ה‪ :‬עם מצוותיו ותורתו‪ ,‬רצונו‬
‫וחכמתו‪ .‬אולם הקב"ה בעצמו הוא עליון מכל הגילויים ומכל ההופעות שלו‪ .‬המדרגה‬
‫הזאת‪ ,‬של האלוקות שלמעלה מכל הגילויים נקראת‪ַ :‬ע ְצמוּת‪.‬‬
‫המצוות מגלות לנו את הרצון האלוקי‪.‬‬
‫‪78‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫התשובה‪ ,‬שהיא עליונה יותר‪ ,‬מתקנת את המעשים שנעשו בניגוד לרצון האלוקי‪ ,‬מפני‬
‫שהיא מגיעה למקום שהוא קודם לרצון האלוקי‪ ,‬אבל שייך אליו‪.‬‬
‫אבל העבודה המיוחדת לראש השנה ‪ -‬המלכת ה'‪ ,‬מגיעה למקום שהוא עוד למעלה‬
‫מכל אלו‪ ,‬לעצמות ממש‪.‬‬
‫ומזה גם מובן גודל העילוי של נשמות ישראל‪ ,‬שהן נוגעות בעצמות ממש‬
‫ולכן ביכלתן לעורר אצל הקב"ה בעצמו את הרצון להיות מלך‪ .‬אבל כדי ליגע‬
‫בעצמות ממש נדרש הביטול הפנימי שמצד עצם הנשמה‪ ,‬המתבטא בענין‬
‫ההכתרה ‪ -‬הבקשה "מלוך על העולם כולו"‪.‬‬
‫היכולת של עם ישראל להמליך את ה' נובעת מהמעלה המיוחדת של נשמותיהם‪ ,‬שהן‬
‫מגיעות עד למקום עליון וראשוני כל כך ‪ -‬שהוא עוד קודם לכך שה' מולך על העולם‬
‫ומתגלה בו‪ .‬כדי להגיע למדרגה הגבוהה הזאת אנו צריכים להתחבר למקום שבו‬
‫הנשמה שלנו בעצמה מתבטלת בפני ה'‪.‬‬
‫ראש השנה ‪ -‬כמו הראש באיברים‬
‫כל שם שניתן על ידי התורה ‪ -‬אינו שם הסכמי‪ ,‬אלא הוא מבטא את החיות‬
‫והמהות של הדבר הנקרא בשם זה‪ .‬וגם בשם "ראש השנה" מרומזים הענינים‬
‫האמורים‪:‬‬
‫ה"ראש" שבאדם ‪ -‬יש בו כמה ענינים‪:‬‬
‫(א) המהות והמעלה של הראש מצד עצמו‪ ,‬למעלה מכל האברים‪.‬‬
‫(ב) הראש כולל את החיות של כל האברים‪.‬‬
‫(ג) הראש מנהיג את כל האברים גם לאחרי שכבר נמשכת בהם החיות‪.‬‬
‫וכן הוא גם בראש השנה‪:‬‬
‫(א) העבודה של ראש השנה מצד עצמו ‪" -‬שתמליכוני עליכם" ‪ -‬שמגעת‬
‫בעצמות‪ ,‬כנ"ל‪ ,‬והיא נעלית מכדי שיהיה לה ערך לעבודה של כל ימי השנה‪.‬‬
‫(ב) עבודת התשובה של ראש השנה‪ ,‬שיש לה ערך ושייכות למצוות‪ ,‬אבל היא‬
‫למעלה מהם‪ ,‬והיא כמו כלל הכולל את כולם‪.‬‬
‫(ג) השפעת ההחלטה הטובה בראש השנה על קיום המצוות של כל השנה ‪-‬‬
‫כמו הראש המנהיג את האברים‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫ט קרפ • םכילע ינוכילמתש‬
‫בנוגע לראש השנה מובא‪" :‬מצות היום בשופר"‪ .‬ועל פי המבואר לעיל‪ ,‬מובן‪,‬‬
‫ששלש העבודות דראש השנה ‪" -‬שתמליכוני עליכם"‪ ,‬תשובה וקיום המצוות‬
‫ ישנם גם במצות היום‪ ,‬היא השופר‪ .‬ודבר זה‪ ,‬כמו כל עניני פנימיות התורה‬‫מרומז גם בנגלה‪.‬‬
‫שלוש התכונות של הראש באיברים‪ ,‬המאפיינות את עבודת ה' של ראש השנה ביחס‬
‫לכל ימות השנה‪ ,‬מאפיינות גם את מצוות השופר‪ ,‬המצווה העיקרית של יום זה‪ ,‬כפי‬
‫שמתבאר מדברי הרמב"ם‪:‬‬
‫כתב הרמב"ם בהלכות תשובה‪" :‬אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה‬
‫גזירת הכתוב רמז יש בו‪ ...‬וחזרו בתשובה"‪ .‬וצריך להבין‪ ,‬מדוע קבע הרמב"ם‬
‫מקומו של ענין זה הנוגע לתקיעת שופר בהלכות תשובה‪ ,‬ולא בהלכות שופר?‬
‫ הגם שדבריו כאן עוסקים בענין התשובה‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬כיון שזהו רמז וטעם‬‫לתקיעת שופר‪ ,‬היה לו לסדר זאת בהלכות שופר ‪ -‬וכדרכו במקום אחר‪ ,‬שנתן‬
‫טעם לטבילה במקוה‪" ,‬אלא גזירת הכתוב היא‪ ...‬אף על פי כן רמז יש בדבר‪...‬‬
‫לטהר נפשו מטומאת הנפשות‪ ...‬ודעות הרעות‪ ...‬במי הדעת טהור‪ ,"...‬ולא‬
‫קבע מקומו בהלכות תשובה‪ ,‬כי אם בהלכות מקואות‪ ,‬כיון שזהו רמז וטעם‬
‫למקוה‪.‬‬
‫עוד צריך להבין‪ :‬בגמרא מובא "אמרו לפני‪ ...‬מלכיות כדי שתמליכוני‬
‫עליכם‪ ...‬ובמה בשופר"‪ .‬ונמצא שגם ענין "תמליכוני" נעשה על ידי השופר‪,‬‬
‫ואם כן‪ ,‬למה לא הזכיר הרמב"ם בין עניני השופר גם את ענין "תמליכוני"?‬
‫ויש לבאר על פי האמור לעיל ‪ -‬שבשופר ישנם שלשה ענינים‪:‬‬
‫א) מצות תקיעת שופר על כל פרטי דיניה ‪ -‬אשר מנה אותה הרמב"ם בין‬
‫תרי"ג מצוות‪ ,‬וקבע מקומה בהלכות שופר‪.‬‬
‫ב) בחינת התשובה הנמצאת ברמז בתקיעת שופר ‪ -‬אשר היא נעלית מכל‬
‫המצוות‪ ,‬ולכן קבע הרמב"ם מקומו של ענין זה שבשופר בהלכות תשובה ולא‬
‫בהלכות שופר‪ ,‬לפי שבהלכות שופר הנדון הוא רק מצות שופר וכל פרטי‬
‫דיניה‪ ,‬מה שאין כן התשובה היא נעלית מהמצוות ורק מרומזת בשופר‪.‬‬
‫וזהו שדייק הרמב"ם בלשונו‪" :‬אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת‬
‫הכתוב"‪ ,‬וגזירה היינו מצוה‪ ,‬מכל מקום‪" ,‬רמז יש בו"‪ ,‬היינו שמרומז בשופר‬
‫ענין נעלה מהמצוה עצמה ‪ -‬כשם שכל רמיזה מורה על דבר שהוא נעלה‬
‫מכדי שיוכל להתלבש באותיות‪ ,‬ולכן ביכלתו להתבטא ברמז בלבד ‪ -‬וזהו‬
‫ענין התשובה‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫היחס בין התשובה לכל המצוות דומה ליחס שבין רמז לבין אמירה מפורשת‪ :‬הרמז‬
‫הוא מידע שעובר מבלי שייאמר במפורש‪ ,‬מפני שהוא מתייחס לתחושה עדינה יותר‪,‬‬
‫שאיננה יכולה לבוא לידי ביטוי במילים ובאותיות‪.‬‬
‫כך גם התשובה‪ :‬המצוות מבטאות את הרצון האלוקי ומגלות אותו במילים‪ ,‬בהלכות‬
‫ובפרטים‪ ,‬המקבילות למצוות השופר‪ ,‬ואילו התשובה מגיעה למקום גבוה יותר מן‬
‫הרצון הזה‪ ,‬מקום שיכול להביא את הפגמים שבמצוות לידי תיקון ‪ -‬המקביל לרמז שיש‬
‫בשופר‪.‬‬
‫ג) מה שעל ידי תקיעת שופר נעשה ענין "תמליכוני עליכם"‪ .‬וענין זה הוא‬
‫נעלה לגמרי ממצות שופר‪ ,‬עד שאינו יכול להתלבש בה אפילו באופן של‬
‫רמז‪ ,‬לפי ש"רמז" אף הוא תנועה של גילוי‪ ,‬משא"כ "תמליכוני" הוא הביטול‬
‫העצמי של עצם הנשמה‪.‬‬
‫העובדה שהרמב"ם לא הזכיר את עניין המלכת ה' במצוות שופר‪ ,‬מתאימה למעלה‬
‫הגבוהה של המלכת ה' ‪ -‬שהיא למעלה מכל הגילויים‪.‬‬
‫יבחר לנו את נחלתנו‬
‫על פי זה יובן גם הקשר בין הפסוק "יבחר לנו את נחלתינו גו'" במזמור‬
‫"למנצח" ‪ -‬הנאמר לפני התקיעות ‪ -‬למצות שופר‪.‬‬
‫בחירה אמיתית היא דוקא בחירה שאינה באה מחמת שום סיבות וטעמים‬
‫צדדיים‪ ,‬אלא אך ורק מצד הבחירה החפשית של הבוחר‪ ,‬שהרי‪ ,‬כאשר ישנה‬
‫סיבה שבגללה בוחר‪ ,‬הסיבה מכריחה אותו לבחור‪ ,‬ונמצא שאין זו בחירה‬
‫חפשית‪ .‬ועל פי זה צריך להבין‪ :‬איך יכול להיות קשר בין ענין "יבחר לנו‬
‫את נחלתינו גו'" לעבודה של תקיעת שופר ‪ -‬והרי‪ ,‬כיון שענין "יבחר" נובע‬
‫מהעבודה דתקיעת שופר‪ ,‬נמצא לכאורה שאין זו בחירה חפשית?‬
‫אם תקיעת השופר בהכרח מביאה את ה' לבחור בנו איזו מן בחירה היא זו?‬
‫אך על פי הביאור הנ"ל יובן‪ :‬עבודת ה"מצוה" וה"תשובה" שבשופר‪ ,‬אכן‬
‫אינן מגיעות עד ל"עצמות"‪ ,‬מקומה של הבחירה החפשית‪ ,‬ואינן ממשיכות‬
‫אלא "גילויים" ‪ -‬אתערותא דלעילא הבאה על ידי אתערותא דלתתא ומחמתה‬
‫[המשכה עליונה שנמשכת עקב עבודת האדם למטה]; דוקא הביטול העצמי‬
‫דעצם הנשמה שבשופר ‪" -‬תמליכוני" ‪ -‬מגיע עד ל"עצמות"‪ ,‬ושם ישראל הם‬
‫‪81‬‬
‫ט קרפ • םכילע ינוכילמתש‬
‫מציאות אחת עם הקב"ה‪ ,‬והוא בוחר בהם מצד עצמו בבחירתו החפשית‪ .‬אבל‬
‫אין זאת שתקיעת שופר היא סיבה הפועלת ומעוררת את ענין "יבחר"‪.‬‬
‫בעצמות ‪ -‬אין הגבלות ח"ו‪.‬‬
‫וכיון שההמשכה הנמשכת בראש השנה על ידי תקיעת שופר היא מהעצמות‬
‫ממש ‪ -‬הרי בהמשכה זו אין מקום לחשבונות‪ ,‬ואין בה הגבלות של סדר‬
‫השתלשלות‪.‬‬
‫ואזי לבטח תהיה ההמשכה כרצונו יתברך‪ ,‬והרי רצונו הוא בודאי בטוב (וכמו‬
‫שכתוב‪ ,‬אשר "באור פני מלך" יש רק "חיים")‪ ,‬טוב בגשמיות‪,‬‬
‫הגילויים של הקב"ה מופיעים בעולם על פי חוקיות קבועה ומוגבלת‪ ,‬הנקראת סדר‬
‫ההשתלשלות‪ ,‬אך כאשר יש לעם ישראל מפגש ישיר עם העצמות ‪ -‬המדרגה שלמעלה‬
‫מכל הגילויים‪ ,‬אז ממילא הטוב האלוקי מאיר בעולם ללא הגבלות‪ .‬שתי העבודות‬
‫הראשונות ‪ -‬מצווה ותשובה ‪ -‬קשורות עדיין לגילויים של הקב"ה‪ ,‬ואז יש מקום לשאלה‬
‫דלעיל‪ .‬אך השופר הנוגע בעצם הנשמה וחושף את ביטולה המוחלט לה'‪ ,‬מגלה את‬
‫העצמות בה ה' עצמו בוחר בחופשיות בעמו ישראל‪ .‬המלכת ה' בתקיעת שופר‪ ,‬הנוגעת‬
‫במקום העליון הזה‪ ,‬חושפת את הבחירה של ה' בעמו ישראל‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬שתומשך מהעצמות כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב‬
‫הנראה והנגלה‪.‬‬
‫שאלות חזרה‬
‫‪ .1‬במה עליונה עבודת התשובה על המצוות? במה עליונה עבודת ראש השנה על‬
‫עבודת התשובה?‬
‫‪ .2‬מהן שלוש התכונות שבראש‪ ,‬בגוף האדם?‬
‫‪ .3‬מהם שלושת החידושים שבראש השנה ביחס לימות השנה הרגילים?‬
‫‪ .4‬מהן שלוש העבודות שבתקיעת שופר‪ ,‬כמה מתוכן מפורשות ברמב"ם?‬
‫‪ .5‬אם תקיעת השופר בהכרח מביאה את ה' לבחור בנו איזו מן בחירה היא זו?‬
‫‪82‬‬
‫פרק י‬
‫עשרת ימי תשובה‬
‫הרבי מלובביץ' זצ"ל‬
‫מתוך‪ :‬לקוטי שיחות‪ ,‬חלק ב'‪ ,‬עמ' ‪111‬‬
‫הרבי מלובביץ' מבאר את שלושת העבודות המיוחדות לעשרת ימי תשובה‪ :‬תשובה‪,‬‬
‫תפילה וצדקה‪ ,‬ואת המשמעות היהודית המיוחדת שלהן‪.‬‬
‫יהודים מקווים שבראש השנה העניק להם ודאי הקב"ה שנה טובה ומתוקה‪,‬‬
‫להם ולבני ביתם‪ ,‬בכל הפרטים‪ ,‬בני‪ ,‬חיי ומזוני רויחי‪ ,‬בטוב הנראה והנגלה‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬לטוב אין גבול‪ .‬נתן‪ ,‬איפוא‪ ,‬הקב"ה את הימים שבין ראש־השנה ליום‬
‫הכפורים ‪ -‬עשרת ימי תשובה ‪ -‬וב"עבודת" ימים אלו ניתן להשיג שביום‬
‫הכפורים יתן הקב"ה יותר ויותר‪ ,‬מידו המלאה והרחבה‪ ,‬כמדת יכלתו של‬
‫הקב"ה‪.‬‬
‫מה ה"עבודה" הדרושה בימים אלו?‬
‫ אנו אומרים ב"מחזור"‪ :‬שזהו תשובה‪ ,‬תפלה וצדקה‪ .‬באמצעות שלושה אלו‬‫אפשר להשיג מהקב״ה שיתן מידו המלאה והרחבה‪.‬‬
‫ממבט שטחי נראה‪ ,‬לכאורה‪ ,‬ששלושה דברים אלו מצויים גם בין לא־יהודים‪,‬‬
‫להבדיל‪ ,‬והם‪ .repentance, prayer, charity :‬ברם‪ ,‬לאמתו של דבר‪ ,‬קיים‬
‫הבדל גדול ויסודי בין שלשת הדברים כפי שהם בבני ישראל‪ ,‬לכפי שהם‪,‬‬
‫להבדיל‪ ,‬בעמים‪ .‬ההבדל מוצא את ביטויו בעצם המלים‪ :‬תשובה‪ ,‬תפלה‬
‫צדקה‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫י קרפ • הבושת ימי תרשע‬
‫תשובה‬
‫התרגום המדויק ללשון הקדש של המושג ‪ repentance‬הוא‪ :‬חרטה‪ .‬ואילו‬
‫בישראל אין הדבר נקרא בשם ״חרטה״ כי אם בשם ״תשובה״‪.‬‬
‫ההבדל בין חרטה לתשובה הוא קוטבי‪:‬‬
‫חרטה מציינת התהוות חדשה‪ .‬חורה לו על שעשה דבר לא־טוב או על שלא‬
‫עשה דבר טוב‪ ,‬ורוצה הוא ללכת בדרך חדשה‪.‬‬
‫תשובה מציינת ‪ -‬שיבה חזרה‪ .‬יהודי הוא טוב בעצם ורצונו לעשות טוב‪ ,‬אלא‬
‫שמסיבות שונות‪ ,‬שאינן באשמתו כלל או שהן באשמתו החלקית‪ ,‬עשה דבר‬
‫לא־טוב‪ ,‬ואילו בעצמותו הוא טוב‪.‬‬
‫וזו משמעות התשובה‪ :‬הוא חוזר לשרשו ומקורו‪ ,‬ל״אני״ הפנימי שלו‪ ,‬והוא‬
‫מגלה את ה״אני״ הפנימי שלו באופן שזה יהיה השולט בחייו‪.‬‬
‫לפיכך קייימת תשובה בכל אחד‪ ,‬גם לצדיק יש מקום לתשובה‪ .‬פירוש הדבר‪,‬‬
‫שהוא שואף תמיד להגיע ל״אני״ הפנימי שלו ולגלותו‪ ,‬וגם לרשע יש מקום‬
‫לתשובה‪ ,‬שכן עד כמה שהגיע לדרגה נחותה יש לו תמיד האפשרות לחזור‬
‫בתשובה‪ ,‬כיוון שאינו צריך ליצור התהוות חדשה‪ .‬עליו רק לשוב ל״אני״‬
‫הפנימי שלו‪.‬‬
‫תפלה‬
‫התרגום המדויק ללשון הקדש של המושג ‪ prayer‬הוא‪ :‬בקשה‪ .‬ואילו‬
‫בישראל אין הדבר נקרא בשם ״בקשה״ כי אם בשם ״תפלה״‪.‬‬
‫ההבדל בין בקשה לתפלה אף הוא קוטבי‪:‬‬
‫משמעות ״תפלה״ אינה ״בקשה״ ‪ -‬כי אם ‪ -‬התחברות‪.‬‬
‫״בקשה״ מציינת בקשה מהקב״ה שיתן ‪ -‬מלמעלה למטה ‪ -‬את הדבר החסר‪,‬‬
‫ואילו כשלא חסר הדבר או כשאין רצון להשיגו ‪ -‬אין מקום לבקשה‪ .‬״תפלה״‬
‫מציינת ‪ -‬התחברות עם הקב״ה‪ ,‬מלמטה למעלה‪ .‬דבר זה שייך בכל אחד‬
‫ובכל עת‪.‬‬
‫לכל יהודי יש נשמה הקשורה עם הקב״ה‪ .‬אך משום שהנשמה ירדה לגוף‬
‫וקשורה אתו ‪ -‬מוכרחת הנשמה להזדקק לענינים גופניים כגון אכילה‪ ,‬שתיה‬
‫‪84‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫וכדומה‪ ,‬ובו בזמן נחלשת התקשרותה עם הקב״ה‪ .‬לשם כך קבועים זמנים‬
‫מסוימים בכל יום לתפלה‪ ,‬כדי לחדש את הקשר עם הקב״ה ולחזק אותו‪.‬‬
‫לפיכך הרי גם לאלו שלא חסר להם דבר‪ ,‬ישנו ‪ -‬ובמלוא התוקף ‪ -‬הענין של‬
‫תפלה‪ ,‬שכן תפלה אינה אך ורק בקשה‪ ,‬כי אם‪ ,‬בעיקר‪ ,‬ריענון ההתקשרות‬
‫והדבקות שלו בה'‪.‬‬
‫צדקה‬
‫התרגום המדויק ללשון הקדש של המושג ‪ charity‬הוא‪ :‬חסד‪ .‬ואילו בישראל‬
‫אין הדבר נקרא בשם ״חסד״ כי אם בשם ״צדקה״‪.‬‬
‫אף ההבדל בין חסד לבין צדקה הוא קוטבי‪:‬‬
‫חסד מציין שאדם זה הוא טוב־לב‪ ,‬כלומר‪ :‬אין מגיע לו לפלוני דבר ואין הוא‬
‫חייב לתת לו‪ ,‬ורק בטוב לבו הוא נותן לו‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬צדקה ‪ -‬מציינת ״צדק״‪ ,‬ובשני אופנים‪:‬‬
‫א) הוא חייב לתת לאחר‪ .‬הוא יודע שאינו נותן משלו‪ .‬הקב״ה נתן לו בפקדון‬
‫כדי שיתן לאחר‪.‬‬
‫ב) מאחר שהוא חייב להזדקק לכך שהקב״ה יתן לו‪ ,‬והרי הקב״ה ודאי אינו‬
‫חייב לו דבר ‪ -‬צריך הוא וחייב לעשות מדה כנגד מדה‪ ,‬לתת לזולת למרות‬
‫שאינו חייב לו‪ .‬ע״י כך הוא מעורר גם למעלה‪ ,‬שהקב״ה יתן לו יותר מכפי‬
‫שהוא זכאי‪ ,‬שכן נתן במדה יתרה מכחותיו‪.‬‬
‫ובמיוחד ‪ -‬צדקה השייכת לרבים‪ ,‬וביחוד צדקה למוסדות תורה‪ ,‬שכל אחד מן‬
‫המתחנכים במוסדות אלו מהוה בסיס לעתיד לבנין בית בישראל‪ ,‬מורה־דרך‬
‫בעתיד לסביבתו‪ .‬הנותן‪ ,‬איפוא‪ ,‬צדקה למוסדות תורה כאלו‪ ,‬רשאי לבוא לפני‬
‫הקב״ה ולומר‪ :‬אני נתתי יותר מכפי יכלתי ל״עסקים" שלך‪ ,‬כביכול ‪ -‬תן גם‬
‫אתה‪ ,‬יותר מן המגיע‪ ,‬לצרכים שלי‪.‬‬
‫אלה הם שלשת הדברים‪ ,‬תשובה‪ ,‬תפלה וצדקה‪ ,‬שבאמצעותם משיגים חתימה‬
‫וגמר חתימה טובה‪ .‬כששבים אל ה״אני״ הפנימי ‪ -‬תשובה‪ ,‬מתחברים אל‬
‫הקב״ה ‪ -‬תפלה‪ ,‬ונותנים צדקה כ״צדק״ ‪ -‬הרי ככל שהקב״ה נתן בראש‬
‫השנה כל טוב ‪ -‬נותן הוא ביום הכפורים במדה יתרה‪ ,‬שנה טובה ומתוקה‬
‫בטוב הנראה והנגלה‪.‬‬
‫‪85‬‬
‫י קרפ • הבושת ימי תרשע‬
‫שאלות חזרה‪:‬‬
‫‪ .1‬מה ההבדל בין חרטה לתשובה?‬
‫‪ .2‬מהי תפילה?‬
‫פרק יא‬
‫‪ .3‬מה הצדק שנעשה בנתינת צדקה?‬
‫יום כיפור‬
‫מתוך‪' :‬חסידות בפשיטות'‬
‫דברים שרואים משם‬
‫יום כיפור הוא היום המקודש בשנה‪ .‬היום הזה כשלעצמו‪" ,‬עיצומו של יום"‪ ,‬מביא קדושה‬
‫ושינוי לעולם‪ .‬אנשים שלא דרכו בבית כנסת כל השנה‪ ,‬פתאום מגיעים לתפילה‪ .‬אנשים‬
‫שאכלו מאכלים בלי לבדוק את הכשרות שלהם ביום רגיל‪ ,‬צמים ביום כיפור‪ .‬עם ישראל‬
‫כולו מתעלה‪.‬‬
‫אמנם ביום כיפור אנחנו מתפללים המון‪ ,‬צמים ומחויבים לעשות תשובה ולהתוודות‪,‬‬
‫וכפי שפוסק הרמב"ם‪" :‬יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכול‪ ,‬ליחיד ולרבים‪ ,‬והוא קץ‬
‫מחילה וסליחה לישראל; לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות‪ ,‬ביום הכיפורים"‬
‫(הלכות תשובה ב‪,‬ז)‪ ,‬אך יחד עם זאת הכפרה ביום כיפור היא הרבה יותר גבוהה ממה‬
‫שאנחנו מסוגלים ליצור בתשובה ובוידוי של עצמנו‪" .‬עיצומו של יום מכפר" ‪ -‬משהו‬
‫מופלא שמתגלה ביום הזה‪ ,‬הוא זה שגורם את השינוי‪.‬‬
‫מה הוא אותו דבר מופלא? מהו סוד הכוח של יום כיפור? שני המקורות הבאים יבהירו‬
‫לנו את נקודת העניין‪:‬‬
‫"ּבְ יֹום הַּכִ ּפּוִרים מֹופִיעָה מִּדַ ת ָה ֱאמֶת‪ּ ,‬ו ְבמִּדַ ת ָה ֱאמֶת יִׂשְָראֵל לְעֹולָם ז ַּכָ אִים‪.‬‬
‫ּכִ י ֱאמֶת הִיא ּדָ בָר ׁשֶהּוא ּבְ ֶעצֶם‪ ,‬וְכָל ּדָ בָר ׁשֶהּוא ּבְ ִמקְֶרה אֵינ ֶּנּו ֱאמֶת‪ׁ .‬שֶּכָ ל ּדָ בָר‬
‫ׁשֶהּוא ּבְ ֶעצֶם אֵינֶּנּו ִמׁשְּתַּנֶה וְאִם נ ְִראֶה ּבֹו ׁשִּנּוי הּוא ִלׁשְעָתֹו ּבִ ְלבָד‪ .‬וְעַל ּכָ ְרחֲָך‬
‫ּדָ בָר ׁשֶהּוא ּבְ ִמקְֶרה וְיָדּו ַע ׁשֶהַּמִ קְֶרה ֹלא יַתְמִיד‪ ,‬עַל ּכֵ ן אֵינ ֶּנּו נִקְָרא ֱאמֶת‪ .‬וְנָהָר‬
‫‪86‬‬
‫‪87‬‬
‫אי קרפ • רופיכ םוי‬
‫מועדים לחסידות‬
‫הַּפֹוסֵק ְלׁשִ ְבעִים ׁשָנ ָה נִקְָרא ׁשֶּמֵ ימָיו ְמכַּזְבִין‪ .‬וְעַל ּכֵ ן ּבְ יֹום הַּכִ ּפּוִרים ׁשֶּמְ אִיָרה‬
‫מִּדַ ת ָה ֱאמֶת נִתְּגַּלָ ה ֶעצֶם מַהּות יִׂשְָראֵל‪ ,‬וְיִׂשְָראֵל ּבְ ַע ְצמָם הֵם נ ְ ִקּיִים ּוטְהֹוִרים‪,‬‬
‫וְ ַה ֵחטְא ִמ ְסּתַעֵף ֵמ ֲחמַת הַּגֹויִים ּכְ מֹו ׁשֶּכָ תּוב‪" :‬וַּיִתְעְָרבּו בַּגֹויִם וַּיִ ְלמְדּו ַמ ֲעׂשֵיהֶם"‬
‫(תהילים קו‪,‬לה)‪ ...‬וְעַל ּכֵ ן ּבְ יֹום הַּכִ ּפּוִרים הּוא זְמַן ְסלִיחָה ּו ְמחִילָה ְלכָל עֲוֹונות‬
‫יִׂשְָראֵל"‪.‬‬
‫ישנם קשרים עמוקים יותר‪ ,‬כמו קשר בין הורים לילדים‪ .‬קשר כזה גם כן תלוי ביחס‬
‫ההדדי‪ ,‬ואם הבן ימרוד בהוריו אז יהיה ביניהם סוג של נתק‪ ,‬אבל הנתק הזה לעולם לא‬
‫יהיה אמיתי ותמיד הם יישארו קשורים זה לזה‪ .‬במידה וירצו‪ ,‬הם יוכלו לגלות מחדש‬
‫את הקשר הטבעי שכבר ישנו ולשכוח לגמרי מכל מה שהיה‪ .‬רמה כזו של קשר קיימת‬
‫גם בינינו לבין ה'‪ ,‬והיא היסוד של התשובה‪ .‬אפילו יהודי שחטא כל ימיו לא מנתק את‬
‫הקשר הטבעי שלו לה'‪ ,‬ונקודת הקשר הזו תמשיך לפעם בקרבו‪ ,‬עד שאולי בזכותה‬
‫ישוב בתשובה ויבוא לידי קשר חי וגלוי‪ .‬ואז‪ ,‬כשיתגלה הקשר הטבעי שמעולם לא נפסק‪,‬‬
‫ישכחו ממילא כל העבירות וכל הריחוק‪.‬‬
‫"'ַרבִ י אֹומֵר בֵ ין ָעשָה תְׁשּובָה בֵ ין ֹלא ָעשָה תְׁשּובָה יֹום הַכִ ּפּוִרים ְמכַפֵ ר' וַ ֲחכָמִים‬
‫סֹובְִרים שֶ'יֹום הַכִ ּפּוִרים אֵין ְמכַפֵ ר אֶלָ א עַל ַהשָבִים' (ראה שבועות י"ג ע"א)‪ .‬בֵ אּור‬
‫דִ בְֵריהֶם‪ :‬גַם ְלדַעַת ֲחכָמִים 'עִּצּומֹו שֶל יֹום ְמכַפֵ ר' וְ ָה ָאדָם ַעצְמֹו בְ ֶא ְמצָעּות‬
‫ַהתְׁשּובָה אֵינֹו ְמסֻגָל ְל ַהגִי ַע לְאֹותָּה כַ פָ ָרה‪ .‬אֶלָ א שֶלְ דַ ְעתָם כְ דֵי ְל ַהגִי ַע ְלכַפָ ָרה זֹו‬
‫צְִריכָה ִלהְיֹות תְחִלָ ה עֲבֹודַת ַהתְׁשּובָה‪ ,‬וְאִּלּו ַרבִ י סֹובֵר שֶ ֲאפִּלּו כְ שֶ ָה ָאדָם ֲעדַיִן‬
‫ֹלא ָעשָה תְׁשּובָה‪ ,‬הָ'עִּצּומֹו שֶל יֹום' ַעצְמֹו ְמכַפֵ ר עַל עֲוֹונֹותָיו‪.‬‬
‫אם נתבונן נגלה שישנה רמה עוד יותר עמוקה של קשר אנושי‪ ,‬והיא ‪ -‬הקשר של האדם‬
‫אל עצמו‪ .‬כל אדם קשור באופן טבעי ובעוצמה הכי חזקה אל עצמו‪ ,‬והקשר הזה לא‬
‫רק שנשאר נצחי‪ ,‬אלא הוא גם לא תלוי בשום גורם חיצוני‪ .‬כל אדם אוהב את עצמו‪,‬‬
‫לא משנה איך הוא נראה או כיצד הוא מתנהג‪ .‬באותה מידה גם הנשמה שלנו קשורה‬
‫להקב"ה‪ .‬בכל יהודי יש נשמה שהיא "חלק אלוה ממעל" (תניא פ"ב)‪ ,‬וברמה העמוקה‬
‫ביותר של הקשר הנשמה מחוברת לה' כדבר אחד‪ ,‬עד כדי כך שכל העבירות לא‬
‫הפריעו מעולם לקשר הזה‪" .‬נשמה שנתת בי טהורה היא"‪ ,‬ובמקום הכי פנימי בנשמה‬
‫היא לעולם נשארת טהורה‪ .‬הרמה הזו של הקשר מתגלה ביום המקודש בשנה‪ ,‬יום‬
‫הכיפורים‪ .‬ביום הזה האמת הכי פנימית של יהודי מתגלה‪ ,‬ולא רק הכהן הגדול נכנס‬
‫לקודש הקודשים‪ ,‬אלא כל יהודי מגלה ביום זה את קודש הקודשים שבנשמתו‪ .‬ברמה‬
‫כזו של קשר לא שייך לדבר בכלל על חטאים ולכלוך‪ .‬הם בכלל לא משחקים תפקיד‪.‬‬
‫הכפרה של יום כיפור איננה שינוי טכני שבא מלמעלה במחיקת עונש או אפילו סליחה‪,‬‬
‫אלא דבר שקורה ממילא‪ ,‬מגילוי הקשר העמוק ביותר שבינינו לה'‪ .‬ואז‪ ,‬כל העוונות‬
‫והפגמים פשוט נעלמים‪ ,‬וכמו שהנביא מתאר זאת "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך"‬
‫(ישעיהו מד‪,‬כב)‪ .‬כמו העננים שנעלמים ולא משאירים זכר בשמיים הבהירים‪ ,‬כך גם‬
‫החטאים שלנו מתפוגגים ונשכחים בעקבות הגילוי של עצם הנשמה‪.‬‬
‫(רבי שמואל מסוכטשוב‪' ,‬שם משמואל' יו"כ תרע"ט)‬
‫מידת האמת עליה מדבר ה'שם משמואל' תתבהר לנו בקטע הבא מדברי הרבי‬
‫מליובאוויטש‪:‬‬
‫וְצִָריְך ְל ָהבִין‪ּ :‬כֵ יצַד ִמתְנ ַּקֶ ה וְנ ִ ְמחָק הַָרע ׁשֶּבָ ָאדָם עַל יְדֵי "עִּצּומֹו ׁשֶל יֹום" ּגַם‬
‫מִּבְ לִי ׁשֶ ָה ָאדָם יַ ֲעׂשֶה ּתְׁשּובָה? וְהַּבֵ אּור ּבָ ז ֶה‪ּ :‬בַ ִהתְ ַקּׁשְרּות ׁשֶל ּבְ נ ֵי יִׂשְָראֵל עִם‬
‫הַקב"ה יֶׁשְנ ָן ּכַ ּמָ ה ַמדְֵרגֹות‪ :‬א‪ .‬הַּקֶ ׁשֶר ׁשֶל ָה ָאדָם עִם הַקב"ה עַל יְדֵי ׁשֶ ָה ָאדָם‬
‫ְמ ַקּיֵם ִמצְוֹות הַּבֹוֵרא ּו ְמקַּבֵ ל עַל ַעצְמֹו עֹל ַמלְכּות ׁשָ ַמיִם‪ .‬ב‪ִ .‬התְ ַקּׁשְרּות ּפְ נ ִימִית‬
‫יֹותֵר הַּמִ תְּבַ ּטֵ את ּבְ כְָך ׁשֶּגַם אִם ָעבַר עַל צִּוּוי הַקב"ה ּופַָרק ֵמ ָעלָיו עֹל ַמלְכּות‬
‫ׁשָ ַמיִם‪ְ ,‬מכְַרסֵם הַּדָ בָר ּבְ לִּבֹו‪ ,‬חֹוֶרה לֹו‪ ,‬והּוא עֹוׂשֶה עַל ּכָ ְך ּתְׁשּובָה‪ .‬וְ ָאכֵן ֵמ ֲחמַת‬
‫ּכָ ְך ׁשֶ ַהּתְׁשּובָה ּבָ אָה מִּקֶ ׁשֶר ָעמֹק יֹותֵר‪ָ ,‬לכֵן יֵׁש ּבְ כֹחָּה ְל ָהסִיר אֶת הַּפְ גָמִים‬
‫ׁשֶּנֹוצְרּו עַל יְדֵי ָה ֲעבֵרֹות וְ ֶה ְחלִיׁשּו אֶת הַּקֶ ׁשֶר ַהּגָלּוי‪ .‬ג‪ִ .‬התְ ַקּׁשְרּות ַע ְצמִית‬
‫ׁשֶל ֶעצֶם ַה ְּנׁשָמָה עִם ַעצְמּותֹו יִתְּבָ ֵרְך‪ִ .‬התְ ַקּׁשְרּות זֹו הִיא ְל ַמ ְעלָה מִּלְ ִהתְּבַ ּטֵ א‬
‫ֲאפִּלּו ּבִ תְנּועָה ׁשֶל ּתְׁשּובָה‪ִ .‬התְ ַקּׁשְרּות זֹו אִי ֶא ְפׁשָר ְל ַה ֲחלִיׁשָּה וְ ִל ְפּגֹם ּבָ ּה עַל‬
‫יְדֵי ֲעבֵרֹות‪ ,‬וְ ָלכֵן "עִּצּומֹו ׁשֶל יֹום ְמכַּפֵ ר" ׁשֶּכֵ ן ּבְ יֹום הַּכִ ּפּוִרים ִמתְּגַּלֵ ית ֵאצֶל‬
‫ּכָ ל יְהּודִי ַה ִהתְ ַקּׁשְרּות ָה ַע ְצמִית ׁשֶּבְ ֶעצֶם ַה ְּנׁשָמָה עִם הַקב"ה‪ ,‬וְכַ ֲאׁשֶר ִמתְּגַּלֵ ית‬
‫ַמדְֵרג ָה זֹו‪ ,‬נֹו ְפלִים מִּמֵ ילָא ּכָ ל הַּפְ גָמִים"‪.‬‬
‫(רבי מנחם מענדל שניאורסון‪ ,‬הרבי מליובאוויטש‪,‬‬
‫'לקוטי שיחות' חלק ד' יום הכיפורים)‬
‫קשרים חברתיים רגילים מבוססים על היחס ההדדי בין שני הצדדים‪ .‬אם כל אחד‬
‫מעניק מעצמו לחברו ומכבד אותו‪ ,‬יוכל הקשר להתקיים‪ ,‬ואם לא ‪ -‬לא‪ .‬וכך גם בקשר‬
‫הרגיל והיום יומי שלנו עם הקב"ה‪ .‬אם נשמור את מצוותיו נהיה קשורים אליו‪ ,‬ואם ח"ו‬
‫לא ‪ -‬אז נהיה מנותקים‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫עצם הנשמה‪ ,‬הנקודה הטהורה שבליבנו‪ ,‬יכולה להתגלות גם בסתם יום חול‪ .‬אם‬
‫נתעורר מעומק הלב לתשובה‪ ,‬אם נמסור את נפשנו לה'‪ ,‬נגלה את עצם הנשמה‪ .‬יום‬
‫כיפור מיוחד בכך שבו מתגלית הנשמה אצל כל יהודי באשר הוא‪ .‬ייתכן שנרגיש את‬
‫הגילוי הזה והתעוררות תשובה גדולה תציף את ליבנו‪ ,‬אך ייתכן גם שיום כיפור יעבור‬
‫עלינו מבלי להרגיש שום דבר‪ .‬לא את עצם הנשמה ולא את הנשמה‪ ,‬אלא רק את‬
‫קרקורי הבטן‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬עצם נשמתנו התגלתה ויום כיפור כיפר‪ ,‬ואנחנו פשוט לא‬
‫הצלחנו לשמוע‪ .‬כמו גלי הרדיו שמסתובבים באוויר ובוודאי משדרים אין סוף מנגינות‬
‫ודיבורים‪ ,‬אבל ללא מכשיר מתאים לא נוכל לשמוע מזה דבר‪ .‬כך גם בהתרחשות‬
‫רוחנית ‪ -‬הפעולה והשינוי קורים בוודאי‪ ,‬אבל כדי לשמוע ולחוש בזה אנחנו זקוקים‬
‫‪89‬‬
‫אי קרפ • רופיכ םוי‬
‫ליכולת קליטה רוחנית‪ .‬השאלה החשובה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו איננה האם‬
‫הרגשנו את הכפרה של יום כיפור ואת קדושת היום‪ ,‬אלא מה אנחנו עושים עם עצמנו‬
‫ביום שאחרי? רבי לוי יצחק מברדיטשוב מתייחס לנקודה הזו במשל יפה‪:‬‬
‫"מַה ׁשֶאָנּו אומְִרים "ּכִ י בַּיֹום ַהּזֶה יְכַּפֵ ר ֲעלֵיכֶם ְל ַטהֵר ֶאתְכֶם מִּכָ ל ַחּטֹאתֵיכֶם‬
‫ִל ְפנ ֵי ה' ּתִ ְטהָרּו" (ויקרא טז‪,‬ל)‪ָ .‬ה ִענְיָן הּוא ּכָ ְך‪ָ :‬מׁשָל ְל ֶמלְֶך ׁשֶ ָעׂשָה ִלבְנֹו יְחִידֹו‬
‫ַמלְּבּוׁש ׁשֶאֵין ּכְ מֹותֹו ּבְ כָל הָעֹולָם‪ ,‬וְהַּבֵ ן ָהלְַך ּבְ דְַרּכֹו וְ ִטּנֵף אֶת הַּבֶ ג ֶד ּבְ ׁשֹוג ֵג אֹו‬
‫ח"ו ּבְ ֵמז ִיד‪ .‬וְהַּבֵ ן הֹולְֵך ּבְ ַעצְבּות ּגָדֹול ּכִ י אּולַי יִׁשְמַע ָאבִיו‪ ,‬וְג ַם אֵיְך יִתְָראֶה‬
‫ִל ְפנ ֵי ָאבִיו ׁשֶּצָ ִריְך ְל ִהתְָראֹות ּבְ ָפנ ָיו ּבַ ּמַ לְּבּוׁש ַהּנַ"ל וְהַּמַ לְּבּוׁש ְמטֻּנָף! ֲאז ַי הַּבֵ ן‬
‫חֹוז ֵר ֵאצֶל אֹו ֲהבָיו‪ ,‬אּולַי יִ ְמצָא אֵיז ֶה מָזֹור ּותְרּופָה ָלז ֶה‪ּ .‬וכְׁשֶּבִ ּקֵ ׁש ְמאֹד‪ָ ,‬מצָא‬
‫ֶאחָד מֵאֹו ֲהבָיו ׁשֶ ָּנתַן לֹו ֵעצָה הֲגּונ ָה ַרק עַל יֹום ֶאחָד ּבִ כְדֵי ְל ִהתְָראֹות ְל ָפנ ָיו‬
‫ִל ְפנ ֵי ָאבִיו עַל יְדֵי ּדֹחַק הַּבַ ְרז ֶל‪ ,‬וְהַּבַ ְרז ֶל ָהיָה מְֹלהָב ּבְ ִהתְ ַלהֲבּות וְּיִדְחַק עַל הַּבֶ ג ֶד‬
‫וְיֵצֵא הַּטִ ּנּוף ְלפִי ׁשָעָה עַל יֹום ֶאחָד‪ ,‬וְכַ ֲאׁשֶר יְִראֶה אֶת ַעצְמֹו עִם ָאבִיו יְבַּקֵ ׁש‬
‫ַלעֲׂשֹות לֹו עֹוד ּבֶ ג ֶד יֹותֵר נָאֶה‪ּ ,‬כָ אָמּור "גָדֹול יִ ְהיֶה כְ בֹוד הַבַ יִת‪ַ ‬הזֶה ָה ַאחֲרֹון‬
‫מִן הִָראׁשֹון"‪ּ ,‬כִ י ּכְ לּום ָחסֵר מִּבֵ ית הַּמֶ לְֶך? וְ ָע ְלתָה לֹו ּכֵ ן‪ָ .‬לכֵן אָנּו ְמבַּקְ ׁשִים אֶת‬
‫ּפְ נ ֵי הַּבֹוֵרא יִתְּבָ ֵרְך ׁשְמֹו‪ּ ,‬כִ י בַּיֹום ַהּזֶה יְכַּפֵ ר וְ'יְכַּפֵ ר' הּוא לְׁשֹון 'ּבָ עֵי ְלכַּפּוֵרי'‬
‫(גיטין נ"ו ע"א) [קינוח] ׁשֶּיִ ְמחַל לָנּו עֲוֹונותֵינּו עַל ּכָ ל ּפָ נ ִים ּבְ יֹום הַּכִ ּפּוִרים‪ּ ,‬ומִּמֵ ילָא‬
‫ּכַ ֲאׁשֶר יִ ְהיֶה לָנּו ּכַ ּפָ ָרה ‪ִ " -‬ל ְפנ ֵי ה' ּתִ ְטהָרּו" ‪ְ -‬לגַמְֵרי‪ׁ ,‬שֶּיִ ְבנ ֶה לָנּו אֶת ִמקְּדָ ׁשֵנּו‬
‫ּבְ יֶתֶר ׂשְאֵת וִיכַּפֵ ר ָעלֵינּו ּבִ ְמהֵָרה ּבְ יָמֵינּו‪ָ ,‬אמֵן"‪.‬‬
‫(רבי לוי יצחק מברדיטשוב‪' ,‬קדושת לוי'‪ ,‬ליקוטים שונים יום הכיפורים)‬
‫יום אחד בשנה אנחנו בטוח נקיים‪ .‬ביום הזה אנחנו יכולים להביט על עצמנו במראה‬
‫ולראות מי אנחנו באמת וכיצד אנחנו יכולים להיראות גם בשאר השנה‪ .‬כל שעלינו לעשות‬
‫הוא לקפוץ על ההזדמנות‪ ,‬לרצות באמת‪ ,‬ולבקש מה' שנמשיך להיות נקיים‪ .‬עכשיו‪,‬‬
‫אחרי שראינו את האמת‪ ,‬אנחנו יכולים להמשיך אותה הלאה גם לשאר ימות השנה‪,‬‬
‫וביתר שאת‪ .‬מסופר‪ ,‬ששנה אחת למחרת יום כיפור נכנס הרבי הריי"צ מליובאוויטש‬
‫אל אביו הרבי הרש"ב‪ ,‬ושאל אותו‪' :‬ומה עכשיו?' ענה לו אביו‪' :‬עכשיו במיוחד צריכים‬
‫לעשות תשובה'! הכפרה של יום כיפור היא הזדמנות להתחלה חדשה‪ ,‬לשיבה מחודשת‬
‫לה'‪ .‬אחרי ש"מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך" אפשר סוף סוף להיות "שובה אלי כי‬
‫גאלתיך" (ישעיהו מד‪,‬כב)!‬
‫פרק יב‬
‫שמחת חג הסוכות‬
‫הרבי מלובביץ' זצ"ל‬
‫מתוך‪ :‬לקוטי שיחות‪ ,‬חלק כ"ד‪ ,‬עמוד ‪292‬‬
‫שמחה בגבול ושמחה בלי גבול‬
‫אחת המצוות המיוחדות של חג הסוכות היא ניסוך המים במקדש‪.‬‬
‫במשך כל השנה היו מנסכים יין על המזבח‪ ,‬אבל דווקא בעת ניסוך המים היתה שמחה‬
‫יוצאת דופן‪ ,‬עד ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" שמחה‬
‫עצומה זו קשורה למהותו של חג הסוכות‪.‬‬
‫אחד ההבדלים בין שמחת ניסוך היין לבין שמחת ניסוך המים הוא‪:‬‬
‫השמחה של ניסוך היין קשורה לטבע האדם‪ ,‬בדומה לשמחה המתעוררת כרגיל‬
‫מיין‪ ,‬מפני שהיין הוא דבר משמח באופן טבעי‪ .‬כלומר‪ ,‬למרות שבניסוך היין‬
‫זוהי שמחה קדושה‪ ,‬הקשורה לעבודת המקדש‪ ,‬בכל זאת היא קשורה לטבע‬
‫האדם‪.‬‬
‫בדומה לכך שבמצוה של שמחת יום‪-‬טוב‪ ,‬שחייבת להיעשות על־ידי יין‬
‫כפשוטו ‪ -‬״אין שמחה אלא ביין״ ‪ -‬הרי שתיית היין אצל היהודי אינה לשם‬
‫תאוה ח״ו‪ ,‬אלא למען קיום המצוה‪ .‬על כן‪ ,‬גם השמחה הנובעת מכך אינה‬
‫מפני היין עצמו‪ ,‬כאצל נכרי‪ ,‬אלא משום המצוה שבכך‪ ,‬שמחה של מצוה‪,‬‬
‫ויותר מכך ‪ -‬שתיית היין היא מצוה‪.‬‬
‫‪90‬‬
‫‪91‬‬
‫בי קרפ • תוכוסה גח תחמש‬
‫ישראל הם ״גוי אחד בארץ״‪ .‬כלומר‪ ,‬גם בגופם הגשמי ‪ -‬״ארץ״ ‪ -‬הם ״גוי‬
‫אחד״ ו״גוי קדוש״‪ ,‬ומכך מובן‪ ,‬שגם השמחה שחש אז הגוף היהודי נובעת‬
‫לאמיתו של דבר מן הקדושה והמצוה שביין‪.‬‬
‫אך למרות זאת‪ ,‬משום שהשמחה קשורה דווקא ליין ‪ -‬״אין שמחה אלא ביין״‪,‬‬
‫והסיבה לכך לפי הפשט שבתורה היא‪ ,‬משום שבתכונתו הטבעית של היין הוא‬
‫מעורר שמחה‪ ,‬הרי מובן‪ ,‬שהשמחה שמצד המצוה קשורה לטבע ומציאות‬
‫העולם ‪ -‬טבע היין‪.‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫וכיון ששמחה זו היא תוצאה של התבוננות שכלית‪ ,‬הרי השמחה מוגבלת לפי‬
‫אופן ההתבוננות‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬השמחה של ניסוך המים מהווה דוגמא לשמחה של מצוה הנעלית‬
‫משכל ומהבנה‪ :‬כאשר יהודי שרוי בהלך רוח של מסירות נפש‪ ,‬הוא מתמסר‬
‫לגמרי אל הקדוש ברוך הוא‪ ,‬אין הוא זקוק אז להסברים שכליים אודות‬
‫המעלה הגדולה של המצוות‪ .‬מיד כאשר הוא חש‪ ,‬שזהו ציווי של הקדוש‬
‫ברוך הוא ‪ -‬״וציוונו״ ‪ -‬מתעוררת בו שמחה רבה‪.‬‬
‫לעומתה השמחה הקשורה לניסוך המים על גבי המזבח‪ ,‬אשר אין תכונתם‬
‫הטבעית של המים לשמח‪ ,‬מוכיחה‪ ,‬שהשמחה בשעת שאיבת המים אינה‬
‫תלויה בעניני הטבע אלא מתעוררת אך ורק משום ציווי הקדוש־ברוך־הוא‬
‫״ושאבתם מים בששון״‪.‬‬
‫ושמחה זו היא ״שמחה אמיתית״‪ ,‬שאינה מוגבלת כלל‪ ,‬משום שהיא קשורה‬
‫״בעצם הנפש למעלה מהכחות הגלויים״‪ .‬ולכן אומרים חז״ל דוקא על שמחה‬
‫זו‪ ,‬של ניסוך המים‪ ,‬״מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה‬
‫מימיו״‪.‬‬
‫וזהו היתרון של ניסוך המים על פני ניסוך היין‪ :‬בניסוך היין‪ ,‬כיוון שיש‬
‫לשמחה אחיזה בטבע הבריאה‪ ,‬הרי היא מוגבלת במגבלות הבריאה‪ .‬אבל‬
‫בניסוך המים‪ ,‬כאשר השמחה מתעוררת רק משום ציווי הקדוש־ברוךהוא‪,‬‬
‫שהוא אין סוף‪ ,‬הרי גם השמחה היא מעל לכל מדידה והגבלה‪.‬‬
‫המים הם סמל הפשטות‪ .‬בלי טעם מיוחד‪ ,‬בלי צבע‪ ,‬ומצויים כמעט בכל מקום‪ .‬אבל‬
‫דווקא המים הם מקור החיים לכל העולם‪ .‬כך גם החיבור שלנו לקב"ה‪ ,‬מקור החיים‬
‫שלנו‪ ,‬הוא פשוט‪ .‬כל יהודי קשור לה' באופן טבעי‪ ,‬מעצם נשמתו‪ .‬ביום יום השוטף קשה‬
‫לחוש את היופי והעוצמה שבדברים הפשוטים‪ ,‬ולכן אנו מחפשים כל מיני טעמים‬
‫נוספים שישמחו לנו את החיים‪ .‬גם בעבודת ה' אנחנו זקוקים במשך רוב השנה לניסוך‬
‫היין ‪ -‬להסברים מלאי טעם וחכמה‪ ,‬שיתנו לנו שמחה בקיום המצוות ובחיבור עם ה'‪.‬‬
‫אבל בחג הסוכות‪ ,‬אחרי שבימים הנוראים נגענו בעצם ופנימיות הנשמה שלנו‪ ,‬אנחנו‬
‫יכולים לשמוח במצוות ה' בפשטות ובלי כל ההסברים‪ .‬עצם הצוותא שבמצווה והחיבור‬
‫עם ה'‪ ,‬ממלאים את נפשנו שמחה‪ .‬ולא סתם שמחה‪ ,‬אלא שמחה עצומה‪.‬‬
‫היין הוא משקה משמח בטבעו‪ .‬כאשר הקב"ה מצווה אותנו לשמוח ביין‪ ,‬הקדושה‬
‫והדבקות שבקיום רצון ה' מתגלות דרך השמחה הטבעית שהיין מעורר בנו‪ ,‬וממילא‬
‫השמחה מוגבלת ליכולות האנושיות שלנו‪.‬‬
‫אולם המים כשלעצמם אינם משמחים בטבעם‪ ,‬וכאשר הקב"ה מצווה אותנו לשמוח‬
‫בהם‪ ,‬השמחה היא כולה אלוקית‪ ,‬וממילא איננה מוגבלת כלל‪.‬‬
‫מבואר וידוע‪ ,‬שאצל כל יהודי קיים ״מזבח רוחני"‪ ,‬ומובן‪ ,‬שגם שני אופני‬
‫השמחה הללו של ניסוך היין וניסוך המים על גבי המזבח‪ ,‬קיימים בעבודתו‬
‫הרוחנית של כל יהודי‪:‬‬
‫בסוכות המקיף חודר לפנימיות‬
‫וזהו הקשר הכללי של שמחת בית השואבה לחג הסוכות‪:‬‬
‫השמחה של ניסוך היין משמעותה בעבודת האדם‪ ,‬שמחה של מצוה הנוצרת‬
‫באמצעות התבוננות שכלית‪ :‬כאשר יהודי מתעמק בזכותו הנפלאה‪ ,‬שהקדוש־‬
‫ברוך־הוא העניק לו את האפשרות לקיים מצוה‪ ,‬והוא מתבונן בהתעלות‬
‫הנשגבה המושגת באמצעות קיום המצוות‪ ,‬שעל ידי כך הוא מתדבק בקדוש־‬
‫ברוך־הוא‪ ,‬מצוה מלשון ״צוותא״ ‪ -‬מתעוררת בו שמחה רבה‪.‬‬
‫שמחת הסוכות‪ ,‬זמן שמחתנו‪ ,‬נובעת מהעבודה ומהענינים שהחלו להיווצר‬
‫בראש השנה ובעשרת ימי תשובה‪ ,‬ובמיוחד ביום הכפורים‪.‬ענין הסכך של‬
‫הסוכה‪ ,‬הקשור לענני הכבוד‪ ,‬מקורו הרוחני הוא מהתשובה ומענן הקטורת‬
‫של יום הכפורים‪.‬‬
‫אך כיון ששמחה זו נובעת מהתבוננות שכלית‪ ,‬הרי היא כזו שניתן לחוש בה‪,‬‬
‫בנוסף למצוה‪ ,‬גם את מציאותו של האדם המקיים את המצוה‪ ,‬בדומה לשמחה‬
‫הנגרמת על ידי יין‪ ,‬כאמור לעיל‪.‬‬
‫עבודת יום הכפורים‪ ,‬״אחת בשנה״‪ ,‬היא עבודה שמצד דרגת ה״יחידה״‬
‫שבנפש‪ ,‬ההתקשרות של עצם הנשמה עם עצמותו יתברך‪ ,‬״יחידה ליחדך״‪.‬‬
‫והעבודה בסוכות היא‪ ,‬שהתקשרות זו עם הקדוש־ברוך־הוא תבוא לידי ביטוי‬
‫עד כדי כך שתקיף את היהודי כולו בכל עניניו‪.‬‬
‫‪92‬‬
‫‪93‬‬
‫בי קרפ • תוכוסה גח תחמש‬
‫וזה מתבטא גם במצוות סוכה כפשוטה ‪ -‬״בסוכות תשבו שבעת ימים ‪ -‬תשבו‬
‫כעין תדורו״‪ :‬כל פעולותיו היום־יומיות של האדם‪ ,‬אכילה ושתיה וכדומה‪,‬‬
‫מוקפים במצוות הסוכה‪ ,‬שהרי זוהי המעלה של הסוכה ביחס לטלית‪ :‬הטלית‬
‫מקיפה את ראשו ורובו של היהודי‪ ,‬ואילו הסוכה מקיפה גם את כל פעולותיו‪,‬‬
‫ללא שום הגבלה‪.‬‬
‫ולכן דוקא חג הסוכות הוא הזמן המתאים לניסוך המים ולשמחת בית‬
‫השואבה‪ ,‬שהיא שמחה על שכלית כאמור לעיל‪ ,‬משום שחג הסוכות מעורר‬
‫שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה‪.‬‬
‫חג סוכות מהווה המשך ישיר של החגים שלפניו‪ .‬ביום הכיפורים מתגלה ה"יחידה"‬
‫שבנפש‪ ,‬החלק שקשור ודבוק תמיד בה'‪ .‬בחג הסוכות אנו מקיפים את עצמנו בקשר‬
‫העמוק הזה עם ה'‪ ,‬ועוטפים בו את כל מעשינו‪ ,‬ללא תיחום והגבלה‪.‬‬
‫שאלות חזרה‬
‫‪ .1‬מה ההבדל בין שמחת ניסוך היין לשמחת ניסוך המים?‬
‫‪ .2‬כיצד שני אופני השמחה (של היין ושל המים) באים לידי ביטוי בעבודת ה' של‬
‫היהודי?‬
‫‪ .3‬מדוע דווקא חג הסוכות הוא הזמן מתאים לניסוך המים?‬
‫פרק יג‬
‫חג האסיף‬
‫הרבי מלובביץ' זצ"ל‬
‫מתוך‪ :‬ספר המאמרים תשמ"ג‪ ,‬מאמר המתחיל "וחג האסיף"‬
‫"וחג האסיף‪ ...‬באספך את מעשיך מן השדה"‪ ,‬ומבאר הרבי מהר"ש‪ ,‬שמה‬
‫שהרגלים נקבעו בזמני התבואה‪ ,‬המכוון הוא בעיקר לתבואה ברוחניות‪ .‬וזהו‬
‫מה שנקבע חג הסוכות בזמן אסיפת התבואה‪ ,‬ועד שנקרא בשם חג האסיף‪,‬‬
‫מפני שענינו של חג הסוכות קשור ובא לאחרי העבודה של אסיפת התבואה‬
‫"ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" ברוחניות‪ .‬וכמו שאסיפת התבואה כפשוטה‬
‫בגשמיות היא לפני כניסת החג‪ ,‬שהרי ביום טוב מי שרי [זה אסור]‪ ,‬כן הוא גם‬
‫ברוחניות‪ ,‬שלאחרי העבודה של "באספכם את תבואת הארץ" הנה אז "תחוגו‬
‫את חג ה' שבעת ימים"‪.‬‬
‫הפעולות החקלאיות המיוחדות לכל אחד מן החגים‪ ,‬מתייחסות בעיקר לתבואה‬
‫הרוחנית שלנו‪ ,‬להתקדמות הרוחנית שלנו בתורה ובמצוות‪.‬‬
‫חג הסוכות‪ ,‬חג האסיף‪ ,‬מגיע מייד אחרי איסוף התבואה‪ ,‬בגשמיות וגם ברוחניות‪.‬‬
‫וצריך להבין השייכות של חג הסוכות‪ ,‬ששמו‪ ,‬חג הסוכות‪ ,‬הוא על שם‬
‫"בסוכות תשבו שבעת ימים"‪ ,‬ל"באספכם את תבואת הארץ"‪.‬‬
‫וגם צריך להבין מה שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל‬
‫ישבו בסוכות"‪ ,‬שלכאורה‪ ,‬הרי הציווי "בסוכות תשבו" הוא לכללות ישראל‬
‫ולכל אחד מישראל‪ ,‬ומה מוסיף במה שנאמר "כל האזרח בישראל ישבו‬
‫בסוכות"‪.‬‬
‫‪94‬‬
‫‪95‬‬
‫גי קרפ • ףיסאה גח‬
‫וגם צריך להבין מה שבציווי "בסוכות תשבו" אומר "תשבו שבעת ימים" מה‬
‫שאין כן בציווי "כל האזרח‪"...‬אומר "ישבו" סתם ואינו אומר שבעת ימים‪.‬‬
‫והנה בהמשך ל"תחוגו את חג ה' שבעת ימים" ממשיך הכתוב "ולקחתם לכם‬
‫ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"‪ ,‬שגם‬
‫מצוה זו קשורה עם חג האסיף‪ ,‬שזמנה של מצוה זו הוא דוקא ביום הראשון‪,‬‬
‫ביום הראשון של החג שמצד "באספכם"‪.‬‬
‫עולות כאן שלוש שאלות‪:‬‬
‫‪ .1‬מה הקשר בין ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים לחג האסיף?‬
‫‪ .2‬מדוע חוזר הפסוק ואומר "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" לאחר שכבר נאמר‬
‫"בסוכות תשבו"?‬
‫‪ .3‬מדוע החזרה איננה מלאה‪ ,‬ומשך הישיבה ‪ -‬שבעה ימים‪ ,‬איננו מוזכר בחלק השני‬
‫של הפסוק?‬
‫האחדות שבריבוי‬
‫ולהבין זה‪ ,‬השייכות של סוכה ונטילת ד' מינים לאסיפת התבואה‪ ,‬יש להקדים‬
‫מה שאמרו רז"ל "פרי עץ הדר זה הקב"ה כפות תמרים זה הקב"ה וענף עץ‬
‫עבות זה הקב"ה וערבי נחל זה הקב"ה" ומביאים ראיות מפסוקים על זה‪.‬‬
‫ומבאר שמה שכל אחד מארבעת המינים מורה על הקב"ה הוא מצד ענין‬
‫האחדות שבהם‪ .‬שפרי עץ הדר‪ ,‬זה אתרוג שדר באילנו משנה לשנה‪ ,‬שבמשך‬
‫השנה יש כך וכך שינויים מן הקצה אל הקצה שלכן נקראת בשם שנה מלשון‬
‫שינוי לפי שיש בה כל שינויי האוירים של כל ששת התקופות שנמנות‬
‫בכתוב‪ ,‬והאתרוג‪ ,‬שדר באילנו משנה לשנה‪ ,‬הוא סובל את כל השינויים‪.‬‬
‫ויתירה מזו‪ ,‬לא רק שהוא סובל את כל האוירים‪ ,‬אלא שהוא גדל מהם‪ .‬היינו‪,‬‬
‫לא רק ששינויי האוירים אינם עושים בו גרעון‪ ,‬אלא שהוא מקבל מהם תוספת‬
‫צמיחה‪ .‬שזהו אמיתית ענין האחדות שבאתרוג‪ ,‬שהוא מאחד את כל שינויי‬
‫האוירים‪ ,‬שמכולם נעשה דבר אחד ‪ -‬מציאות האתרוג‪.‬‬
‫ועל דרך זה הוא גם בלולב‪ ,‬כפות תמרים‪ ,‬כפת‪ ,‬בכתיב חסר‪ ,‬שלכן דרשו רז"ל‬
‫שצריך להיות כפּות‪ ,‬שהעלים צריכים להיות באופן שיהיו ראויים לכפותן‬
‫ולאגדם יחד עם השדרה כדבר אחד‪ .‬שהגם שיש עוד אילנות שהענפים‬
‫קרובים להעץ‪ ,‬אין זה באופן דכפּות‪ ,‬אחדות‪ ,‬כבלולב‪.‬‬
‫‪96‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫וכן הוא גם בהדסים‪ ,‬ענף עץ עבות‪ ,‬עבות דוקא‪ ,‬תלתא בחד קינא [שלושה‬
‫בקן אחד]‪ .‬שהגם שהם שלש עלים נפרדים ריבוי התחלקות‪ ,‬שהרי גם שנים‬
‫הם רבים‪ ,‬מיעוט רבים שנים‪ ,‬ומכל שכן שלש‪ ,‬מכל מקום הן "עבות" כמין‬
‫קליעה‪ ,‬בחד קינא [בקן אחד]‪.‬‬
‫וכן הוא גם בערבה‪ ,‬ערבי נחל‪ ,‬שנקרא בגמרא בשם "אחוונא"‪ ,‬על שם שגדלים‬
‫באחוה‪ .‬שאף על פי שהם ערבי נחל‪ ,‬ערבי לשון רבים‪ ,‬הם באחוה ובאחדות‪,‬‬
‫וכך הוא אופן גידולם‪ ,‬שגדלים באחוה‪.‬‬
‫והנה ענין האחדות שבד' מינים אלו הוא באופן שמריבוי נעשה אחדות‪ .‬וכמו‬
‫באתרוג‪ ,‬שהאוירים של ששת תקופות השנה הם שונים זה מזה‪ ,‬ועד שהם‬
‫הפכים‪ ,‬ואף על פי כן הם מתאחדים אחר כך ונעשים דבר אחד ‪ -‬מציאות‬
‫האתרוג‪ .‬וכן הוא גם בלולב‪ ,‬שמזה גופא שאומרים שצריך להיות כפות מובן‬
‫שיש בו עלים נפרדים וצריך לכפותם‪ .‬וכן הוא גם בהדס שצריך להיות שלש‬
‫עלים נפרדים ושאף על פי כן יתאחדו זה עם זה בחד קינא [בקן אחד]‪ .‬וכן‬
‫הוא גם בערבי נחל‪ ,‬שהם ריבוי ערבות‪ ,‬ערבי לשון רבים‪ ,‬ואף על פי כן הם‬
‫מתאחדים וגדלים באחוה‪.‬‬
‫המשותף לכל ארבעת המינים הוא שבכולם יש ריבוי שמתאחד‪ .‬האתרוג מאחד בתוכו‬
‫את כל עונות השנה‪ ,‬בלולב כל העלים צמודים זה לזה ומאוחדים‪ ,‬עלי ההדס יוצאים‬
‫בשלשות מנקודה אחת וגם דרך גידול הערבה הוא בריבוי יחד‪.‬‬
‫אותה תכונה של ריבוי ההופך לאחד‪ ,‬מקשרת בין ארבעת המינים לה'‪.‬‬
‫וזהו הקשר של מצות נטילת ד' מינים עם חג הסוכות‪ ,‬כי ענין הסוכה הוא‬
‫שלום‪ ,‬היינו מה שמריבוי נעשה אחדות‪ .‬שמזה מובן גם בנוגע לחג הסוכות‪,‬‬
‫שהוא על שם "בסוכות תשבו"‪ ,‬שענינו הוא מה שמריבוי נעשה אחדות‪ .‬שזהו‬
‫חג הסוכות שבעת ימים‪ ,‬שבעת ימים הוא עניין ההתחלקות‪ ,‬שכל יום הוא‬
‫משונה מזולתו‪ .‬ועד שהם כוללים התחלקות של כל משך הזמן‪ .‬כי שבעת ימי‬
‫השבוע הן שבעת ימי ההיקף‪ .‬שזהו מה שבכל שבוע אומרים היום יום ראשון‪,‬‬
‫היום יום שני וכו'‪ ,‬שלכאורה הלא מבריאת העולם עד עתה כבר יש אלפים‬
‫ורבבות ימים ולמה אנו מונין יום ראשון שני ושלישי וכו'‪ ,‬וידוע הביאור בזה‪,‬‬
‫שזהו לפי שהם ימי ההיקף שחוזרין חלילה‪ .‬וענין חג הסוכות שבעת ימים‬
‫הוא‪ ,‬שכל שבעת הימים נעשים ענין אחד‪ ,‬חג הסוכות‪.‬‬
‫שבעת ימי השבוע יוצרים מקצב מעגלי בזמן‪ ,‬החוזר על עצמו שוב ושוב מאז בריאת‬
‫העולם ועד עכשיו‪ .‬חג הסוכות מאחד את ריבוי הימים (ואתם את כל הבריאה כולה ‪-‬‬
‫שנבראה בשבעה ימים) לחג אחד‪.‬‬
‫‪97‬‬
‫גי קרפ • ףיסאה גח‬
‫אחדות שלמעלה מהתחלקות‬
‫וביאור ענין השייכות של נטילת ד' מינים עם חג הסוכות‪ ,‬בעומק יותר‪ ,‬שענין‬
‫האחדות שבשניהם הוא לא רק באופן של התאחדות של דברים נפרדים‪ ,‬אלא‬
‫אחדות אמיתית שלמעלה מהתחלקות‪ .‬שבמצות נטילת ד' מינים הנה נוסף‬
‫על האחדות שבכל אחד מד' המינים כמו שהוא בפני עצמו‪ ,‬שהיא התאחדות‬
‫של דברים נפרדים‪ ,‬הרי כל ד' המינים נעשים מצוה אחת‪ ,‬ענין אחד‪ .‬שהגם‬
‫שהם ארבעה מינים שונים‪ ,‬ומן הקצה אל הקצה‪ ,‬כמופיע במדרש שארבעה‬
‫מינים שבלולב הם כנגד ארבעה סוגים שבישראל‪ ,‬מהסוג שכנגד אתרוג שיש‬
‫בו טעם וריח‪ ,‬תורה ומעשים טובים‪ ,‬עד לסוג שכנגד ערבה שאין בה לא טעם‬
‫ולא ריח‪ .‬מכל מקום הם נעשים כולם‪ ,‬כל הארבעה סוגים‪ ,‬אגודה אחת לעשות‬
‫רצונך‪ ,‬שאחדות זו‪ ,‬מה שכולם נעשים אגודה אחת לעשות רצונך‪ ,‬היא אחדות‬
‫אמיתית שלמעלה מהתחלקות‪ .‬ועל דרך זה הוא בענין האחדות דסוכה‪ ,‬שאחרי‬
‫שאומר "בסוכות תשבו שבעת ימים"‪ ,‬ענין האחדות של נפרדים‪ ,‬מה ששבעת‬
‫ימים מתאחדים בסוכה אחת‪ ,‬מוסיף "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"‪ ,‬ישבו‬
‫סתם‪ ,‬ואינו אומר שבעת ימים‪ ,‬אחדות אמיתית שלמעלה מהתחלקות‪.‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫זה היא האסיפה וההתאחדות של כל שלשת המינים יחד‪ ,‬שאוסף [את] כולם‬
‫אל הבית‪ ,‬למקום אחד‪.‬‬
‫גם כאשר אנו אוספים את התבואה אנו יוצרים אחדות מריבוי‪ :‬מכל גידול שגידלנו אנו‬
‫אוספים את כל הפרטים ‪ -‬הפירות (וזו האחדות שבריבוי)‪ ,‬ואחר כך אנו מחברים את כל‬
‫הגידולים יחד ומביאים אותם כאחד לביתנו (שזו אחדות שלמעלה מהתחלקות)‪.‬‬
‫זהו הקשר שבין חג האסיף‪ ,‬חג הסוכות ומצוות נטילת ארבעת המינים‪.‬‬
‫האחדות בתשרי‬
‫והנה כל ענינים אלו באים לאחרי העבודה של התחלת חודש 'תשרי'‪ ,‬אותיות‬
‫'רשית'‪.‬‬
‫שעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים‪ ,‬עשרה ימים‪ ,‬הם בחינת‬
‫התחלקות‪ ,‬וביום הכפורים הם מתכללים ומתאחדים ביום אחד‪ ,‬יום הכפורים‪,‬‬
‫אחת בשנה‪ .‬ולאחרי יום הכפורים‪ ,‬בארבעת הימים שבין יום הכפורים לסוכות‪,‬‬
‫היא ההכנה לקיום מצות בסוכות תשבו ונטילת ד' מינים‪ ,‬כולל גם העבודה‬
‫של "באספך את מעשיך מן השדה"‪ ,‬שעבודה זו היא כנאמר בתחילת המאמר‬
‫לפני והכנה לחג הסוכות‪ .‬אלא שביום הכפורים‪ ,‬שאין בו אכילה ושתיה‪ ,‬הוא‬
‫באופן של הפשטה מעניני העולם‪ .‬ובפרט בתפלת נעילה שביום הכפורים‪,‬‬
‫שאז ישראל ומלכא בלחודוהי [ישראל והמלך –הקב"ה‪ -‬לבדם]‪ .‬שזהו פירוש‬
‫נעילה‪ ,‬שנועלים כל השערים ונמצאים בפנים רק ישראל ומלכא‪.‬‬
‫ישנן שתי רמות של אחדות‪ .‬כשמחברים דברים נפרדים או מנוגדים שישתפו יחד‬
‫פעולה‪ ,‬זו רמה אחת של אחדות‪ .‬אך ישנה רמה עמוקה יותר של אחדות ‪ -‬שהחלקים‬
‫מתאחדים עד כדי כך שלא ניכר שהם היו חלקים שונים‪ .‬ברמה הזו החלקים הופכים‬
‫למהות מאוחדת חדשה ללא כל חילוקים‪ .‬ארבעת המינים מבטאים את הרמה העליונה‬
‫של האחדות‪ .‬המינים השונים מתחברים יחד למצווה אחת ולמהות חדשה ‪ -‬מצוות‬
‫ארבעה מינים‪ .‬אם ניטול רק שלושה מינים לא נעשה שום דבר‪ ,‬כי את המצווה הזו עושים‬
‫כל המינים יחד ונהפכים לעניין אחד‪ .‬מצוות ארבעה מינים מבטאת את האחדות שבינינו‬
‫ובין ה' ואת האחדות שבין יהודי ליהודי‪ ,‬באופן המושלם ביותר‪.‬‬
‫עבודת האיסוף מתחילה ברוחניות‪ :‬יום הכיפורים אוסף ומאחד את העבודה הרוחנית‬
‫של עשרת ימי תשובה‪ ,‬ובייחוד בשעת נעילה‪ :‬עם ישראל והקב"ה נאספים יחד וננעלים‬
‫לבדם‪ ,‬באחדות גמורה‪.‬‬
‫כך גם במצוות סוכה‪ :‬שבעת ימי החג הופכים לאחד ממש‪ ,‬ולכן בחלק השני של הפסוק‬
‫אין חזרה על המילים "שבעת ימים"‪.‬‬
‫האיסוף הרוחני הזה‪ ,‬המתעלה מעל גדרי המציאות האנושית‪ :‬ללא אכילה‪ ,‬שתיה וכו'‪,‬‬
‫יורד ומתגלה גם בעניינים הגשמיים באיסוף של חג הסוכות‪.‬‬
‫ועל פי זה תובן השייכות של חג הסוכות‪" ,‬תחוגו את חג ה' שבעת ימים"‪,‬‬
‫ושל מצות ישיבה בסוכה ושל מצות נטילת ד' מינים‪ ,‬ל"באספכם את תבואת‬
‫הארץ"‪ ,‬כי "באספכם" הוא ענין האחדות‪ ,‬שבתחילה הם דברים נפרדים‪,‬‬
‫וענין באספך הוא לאסוף אותם ולאחדם יחד‪ .‬ושני ענינים בזה‪ ,‬בדוגמת שתי‬
‫המדריגות שבאחדות שבסוכה וד' מינים‪ .‬שתחילה היא האסיפה וההתאחדות‬
‫של ריבוי הפרטים של כל מין ומין (דגן‪ ,‬תירוש ויצהר) בפני עצמו‪ ,‬ולאחרי‬
‫ובכדי להשלים הכוונה של דירה בתחתונים‪ ,‬צריכה להיות ההמשכה‪ ,‬להמשיך‬
‫ענין האחדות למטה‪ ,‬בעולם הזה הגשמי‪ ,‬עד בענינים הגשמיים של עולם הזה‪.‬‬
‫מתחיל מ"באספך את מעשיך מן השדה"‪ ,‬שהגם שהיא עבודה רוחנית‪ ,‬כנ"ל‬
‫בתחילת המאמר‪ ,‬מכל מקום הרי היא קשורה גם עם אסיפת התבואה‪" :‬דגנך‬
‫תירושך ויצהרך" כפשוטה בגשמיות‪ ,‬ועל דרך זה הוא גם במצות בסוכות‬
‫תשבו‪ ,‬שסכך הסוכה צריך להיות מגרנך ומיקבך ובזה גופא‪ ,‬דוקא מפסולת‬
‫‪98‬‬
‫‪99‬‬
‫גי קרפ • ףיסאה גח‬
‫גורן ויקב‪ ,‬ועל דרך זה הוא גם במצות נטילת ד' מינים‪ ,‬שאי אפשר לקיים‬
‫המצוה על ידי כוונה‪ ,‬וצריך לד' מינים גשמיים דוקא‪ ,‬ושיגעו בחזה הגשמי‬
‫דוקא‪.‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫באופן של טעימה על כל פנים‪ ,‬יכול להיות וצריך להיות עכשיו‪ .‬ומזה‪ ,‬מהענין‬
‫של "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" כמו שהוא בתורה‪ ,‬נמשך שיהיה "ואספת‬
‫דגנך ותירושך ויצהרך" בכל עניני עבודת האדם ברוחניות‪ ,‬ועד שזה נמשך‬
‫גם ב"ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" כפשוטו‪ ,‬בדגן תירוש ויצהר הגשמיים‪.‬‬
‫רצון ה' הוא שהאחדות תופיע לא רק בעניינים רוחניים ומופשטים אלא גם בגשמיות‪,‬‬
‫בסכך שגידולו מן הארץ‪ ,‬בארבעה מינים מוחשיים‪ ,‬שאנו נוטלים בגופנו והם נוגעים‬
‫בגופנו‪ .‬כך אנו מורידים את האחדות העליונה ומגלים אותה בעולם הזה‪.‬‬
‫לעתיד לבוא‪ ,‬התורה כולה‪ ,‬על כל חלקיה ורבדיה‪ ,‬תיאסף ותתאחד יחד‪ ,‬וכל סודותיה‬
‫יתגלו לנו‪ .‬זהו חג האסיף בשלמותו‪ ,‬אך מעין זה אנו זוכים לטעום גם בזמננו‪.‬‬
‫אחדות בתורה‬
‫מתוך האיסוף בלימוד התורה חל איסוף גם בעבודה הרוחנית של האדם‪ ,‬ולבסוף גם‬
‫בעבודתו הגשמית‪ ,‬בתבואת השדה‪.‬‬
‫וזהו "וחג האסיף‪ ...‬באספך את מעשיך מן השדה"‪ ,‬שהוא אסיפת כל הענינים‬
‫יחד‪ .‬וההתחלה בזה היא שמאספים כל הענינים של התורה‪ ,‬ככל העבודות‪,‬‬
‫שהתחלתם היא בענינם כמו שהוא בתורה‪ ,‬מכיון 'דאסתכל באורייתא וברא‬
‫עלמא' [שהסתכל בתורה וברא את העולם]‪ .‬שהנה כל ענין בתורה יש בו ששים‬
‫ריבוא פירושים על דרך הפשט‪ ,‬ששים ריבוא פירושים על דרך הרמז‪ ,‬וכן על‬
‫דרך הדרוש ועל דרך הסוד‪ .‬וצריך לאסוף ולכלול כל הפירושים של חלק‬
‫הפשט‪ ,‬וכן כל הפירושים של חלק הרמז‪ ,‬של חלק הדרוש ושל חלק הסוד‪,‬‬
‫ולאחרי זה לאסוף ולכלול כל ארבעת החלקים יחד‪ .‬וזהו ואספת דגנך ותירושך‬
‫ויצהרך‪ ,‬דגן‪ ,‬לחם‪ ,‬הוא נגלה שבתורה‪ ,‬תירוש‪ ,‬יין‪ ,‬הוא רזין דאורייתא [הסוד‬
‫שבתורה]‪ ,‬ויצהר‪ ,‬שמן הוא רזין דרזין [הסוד שבסוד]‪ ,‬והעבודה של "ואספת‬
‫דגנך ותירושך ויצהרך" היא בשתים‪:‬‬
‫האסיפה וההתכללות של ריבוי הענינים של כל סוג גופא‪ ,‬וגם האסיפה‬
‫וההתכללות של כל הסוגים יחד‪ ,‬ולהעלותם לדרגא שלמעלה מהתחלקות‪ ,‬עד‬
‫לבחינת אתר דכליל כולא [מקום הכולל הכול] ולמעלה יותר‪.‬‬
‫איסוף התבואה מן השדה מבטא באופן פיזי את איסוף התבואה הרוחנית ‪ -‬התורה‬
‫שלמדנו‪ ,‬הכלולה משלושה רבדים‪ :‬נגלה‪ ,‬סוד והסוד שבסוד המקבילים לדגן‪ ,‬לתירוש‬
‫וליצהר‪ .‬גם כאן אנו אוספים כל מין בנפרד‪ ,‬וגם את כולם יחד‪ ,‬בשלמות המאוחדת‬
‫משלושתם‪.‬‬
‫והגם שעיקר ענין זה‪ ,‬ההתאחדות של כל עניני התורה‪ ,‬יהיה בביאת המשיח‪,‬‬
‫שילמד את כל העם כולו את כל התורה כולה‪ ,‬גם רזי תורה ורזין דרזין [סודות‬
‫התורה וגם סוד שבסוד]‪ ,‬וכמו שנאמר "ישקני מנשיקות פיהו" ופירש רש"י‬
‫שלעתיד לבוא יתגלה סוד טעמיה‪ ,‬של התורה‪ ,‬ומסתר צפונותיה‪ ,‬וכל זה יהיה‬
‫אז באופן של ראיה‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬מכיון ש"טועמיה חיים זכו"‪ ,‬הרי מעין זה‬
‫‪100‬‬
‫לעתיד לבוא כבר עכשיו‬
‫ועל דרך זה הוא גם בענין האחדות של הישיבה בסוכה שלאחרי העבודה‬
‫של "ואספת"‪ ,‬שיש בזה כנ"ל שתי מדריגות‪" ,‬בסוכות תשבו שבעת ימים"‬
‫שהוא עניין האחדות כמו ששייך עדיין לשבעת ימים‪ ,‬התחלקות; ו"כל האזרח‬
‫בישראל ישבו בסוכות"‪ ,‬סתם‪ ,‬שלמעלה מענין שבעת ימים‪ ,‬שעיקר ענין זה‬
‫יהיה לעתיד לבוא‪ ,‬כידוע שפירוש אזרח הוא מה שעתיד להזריח לעתיד לבוא‪,‬‬
‫אלא שאף על פי כן יש הארה מזה גם עכשיו‪ .‬כפירוש הרבי מהר"ש על פסוק‬
‫זה‪ ,‬שמה שעתיד להזריח לעתיד לבוא בתוך ישראל ובפנימיותם‪ ,‬הנה גם‬
‫עכשיו ישבו בסוכות‪ ,‬שזה מתגלה עליהם עכשיו בבחינת סוכות ומקיף‪.‬‬
‫המילה "אזרח" נוצרה מהשורש זר"ח‪ ,‬ומתבארת כאן במשמעות של הארה שתבוא‬
‫לעתיד לבוא‪ .‬לפי זה כוונת הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" היא שלעתיד‬
‫לבוא תאיר ותזריח ההארה המיוחדת של חג הסוכות‪ ,‬הכולל בתוכו את כל שבעת ימי‬
‫השבוע יחד‪ ,‬כאחד; ובזמננו אותה הארה אינה מתגלה בנו ממש אלא רק מסוככת‬
‫עלינו‪ ,‬ומקיפה אותנו כסוכה‪.‬‬
‫ועל דרך זה הוא גם בענין הד' מינים‪ ,‬שנטילת ד' מינים הוא לאחרי הישיבה‬
‫בסוכה‪ .‬שכל אחד מארבעת המינים הוא "זה הקב"ה"‪ ,‬שענין זה הוא גם‬
‫עכשיו‪ ,‬אלא שעכשיו הוא בהעלם‪ ,‬והגילוי מזה יהיה לעתיד לבוא שאז יהיה‬
‫"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר"‪ .‬ואז יהיה גם אסיפת דגנך ותירושך ויצהרך‬
‫באופן אחר‪ ,‬שלא יהיה צריך להיות "ואספת" ‪ -‬שישראל יצטרכו לאסוף‪ ,‬כי‬
‫אם "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם"‪ ,‬וגם הישיבה בסוכה תהיה‬
‫באופן נעלה יותר‪ ,‬שישבו בסוכת עורו של לויתן‪ ,‬וגם ענין "זה הקב"ה" שבד'‬
‫‪101‬‬
‫גי קרפ • ףיסאה גח‬
‫המינים יהיה אז בגילוי‪ ,‬כפי שאני נכתב כך אני נקרא‪ ,‬אלא שמעין זה של כל‬
‫ענינים אלו יש גם עכשיו‪ ,‬וכנ"ל בפירוש כל האזרח בישראל ישבו בסוכות‪.‬‬
‫חג הסוכות על כל ענייניו‪ :‬האסיף‪ ,‬הסוכה וארבעת המינים‪ ,‬הוא חג המטעים אותנו‬
‫מטעמו של העתיד לבוא‪ .‬ואף על פי שבעולם הבא המציאות תהיה שונה מאוד‪ :‬עיבוד‬
‫האדמה ייעשה בשבילנו‪ ,‬הסוכה שנשב בה תהיה מעורו של לוויתן‪ ,‬והאלוקות תהיה‬
‫בגילוי‪ ,‬עם כל זה אנחנו זוכים בימי חג הסוכות לחוש מעט מכל זה גם כיום‪.‬‬
‫ועל אחת כמה וכמה בהזמן של סוף הגלות‪ ,‬עקבתא דמשיחא‪ ,‬שנשארו רק‬
‫רגעים ספורים‪ ,‬והבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד‬
‫הן נגאלין‪ ,‬ובשמחה ובטוב לבב‪.‬‬
‫שאלות חזרה‬
‫פרק יד‬
‫תורה צוה לנו משה‬
‫הרבי מלובביץ' זצ"ל‬
‫מתוך‪ :‬לקוטי שיחות חלק ד‪ ,‬שמחת תורה‬
‫‪ .1‬מדוע ארבעת המינים דומים לקדוש ברוך הוא?‬
‫‪ .2‬מה ההבדל בין אחדות שבריבוי לאחדות שלמעלה מהתחלקות?‬
‫‪ .3‬איך שני סוגי האחדות מתבטאים באיסוף תבואה גשמית ובפרד"ס התורה?‬
‫‪ .4‬כיצד מתפרש הפסוק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"?‬
‫הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"‪ ,‬שנאמר בפרשת וזאת‬
‫הברכה‪ ,‬הוא הענין הראשון בתורה שמתחילים ללמוד עם ילד יהודי ‪ -‬כמאמר‬
‫רז"ל "קטן‪ ...‬יודע לדבר אביו לומדו‪ ...‬תורה צוה לנו משה"‪:‬‬
‫הפסוק "תורה צוה לנו משה" מדבר אודות התורה כפי שבאה ממשה רבינו‪,‬‬
‫שקיבלה מסיני‪ ,‬ותוכנו‪ ,‬ש"תורה" זו ש"צוה לנו משה" כוללת את כל התורה‪,‬‬
‫גם "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"‪ ,‬ואפילו את פנימיות התורה שתתגלה‬
‫על ידי משיח‪.‬‬
‫אין זאת אלא שבגילוי התורה ישנם חילוקים בזמן‪ :‬יש עניני תורה שכבר‬
‫נתגלו‪ ,‬ויש ענינים שיתגלו רק בעתיד‪ ,‬אבל גם מה שיתגלה בעתיד לא יהיה‬
‫תורה חדשה חס וחלילה‪ ,‬שהרי מתן תורה לא יהיה בשנית‪ ,‬אלא גילוי התורה‬
‫ש"צוה לנו משה"‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬תוכן הפסוק הוא‪ ,‬להודיע‪ ,‬ש"תורה" ‪ -‬כל מה שנלמד בה וכל מה‬
‫שיילמד בעתיד‪ ,‬כל מה שהושג והובן ממנה וכל מה שיושג ויובן בעתיד ‪-‬‬
‫הכל בכלל מה ש"צוה לנו משה"‪ ,‬וממילא מובן שכל זה אינו אלא חלק קטן‬
‫ביותר מהתורה‪ ,‬כיון שיש בה עומק לפנים מעומק‪.‬‬
‫הפסוק הראשון שילד יהודי לומד מאביו הוא "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"‪.‬‬
‫ומשמעותו היא שהתורה‪ ,‬על הנגלה והנסתר שבה‪ ,‬על כל החידושים שחידשו ושיחדשו‬
‫בה‪ ,‬על הפירושים שנאמרו ושעוד יאמרו‪ ,‬כולה ניתנה למשה רבנו בהר סיני‪.‬‬
‫‪102‬‬
‫‪103‬‬
‫די קרפ • השמ ונל הוצ הרות‬
‫העצם שייך לתינוק כמו למבוגר‬
‫ועל פי זה יש להבין‪ :‬איך יתכן ללמוד (על כל פנים ‪ -‬ברמז) ענינים עמוקים‬
‫כל כך עם תינוק רך בשנים‪ ,‬שמתחיל זה עתה ללמוד תורה? הלא סדר הלימוד‬
‫הרגיל הוא "מן הקל אל הכבד"‪ :‬תחילה יש ללמוד ענינים קלים ופשוטים‪,‬‬
‫ואחר כך ענינים קשים ונעלים יותר‪ ,‬עד אשר‪ ,‬לאחרי שבאים לשלימות‬
‫ההשגה בידיעת החיוב‪ ,‬מתחילים ללמוד בסדר של ידיעת השלילה‪ :‬לומדים‬
‫לדעת שאמיתית התורה היא למעלה לגמרי מהשגתנו ומושללת ממנה‪ ,‬וכל‬
‫מה שנלמד והושג הוא רק "אפס קצהו" מן התורה‪ .‬אבל מה מקום לדבר‬
‫אודות ענינים נעלים אלו עם קטן מיד כאשר "יודע לדבר"?‬
‫היינו מצפים שלימוד התורה ייעשה על פי הבנת הילד‪ :‬קודם כל סיפורים‪ ,‬לאחר מכן‬
‫עניינים מופשטים יותר וכו'‪ .‬מדוע אנו מתחילים את לימוד התורה באמירה מופשטת כל כך?‬
‫מועדים לחסידות‬
‫עומדים במקום המוריש ממש‪ ,‬והיינו‪ ,‬שעל ידי התורה "לוקחים" הם את‬
‫עצמותו יתברך‪ .‬ו"מורשה" זו היא לכל ישראל‪ ,‬ואפילו לאלו שהם בבחינת‬
‫"קהלת יעקב" (יעקב מלשון עקביים)‪ ,‬אשר גם הם לוקחים על ידי התורה ‪-‬‬
‫עצמות‪.‬‬
‫התורה איננה רק ספר חוקים‪ ,‬או דבר חכמה שה' נתן לעם ישראל‪ .‬הקב"ה נתן לנו את‬
‫עצמו בתורה‪ ,‬והמהות הפנימית שלה עליונה ואיננה נתפסת בכלי השכל אלא בכלי‬
‫הנשמה‪ .‬מול עצם התורה אין הבדל בין האדם החכם ביותר לתינוק שזה עתה למד‬
‫לדבר‪ .‬את המהות האלוקית העצמית הזאת מקבל כל יהודי העוסק בתורה‪ ,‬כמו ירושה‪,‬‬
‫בין אם הוא ילד קטן ובין אם הוא תלמיד חכם‪.‬‬
‫לקלוט שהתורה למעלה מהשכל‬
‫אך עדיין אינו מובן‪:‬‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫עצמות התורה ש"צוה לנו משה" אינה ענין השייך להשגה; זהו ענין השייך‬
‫לנשמה‪ ,‬והוא ניתן לכל אחד מישראל‪ .‬ולכן שייכת עצמות התורה לכל‬
‫ישראל‪ ,‬אפילו לקטן‪ .‬הכלל על דבר סדר הלימוד "מן הקל אל הכבד" הוא‬
‫בענינים של השגה‪ ,‬מה שאין כן תורה ‪ -‬עצמותה אינו ענין של השגה כלל‪.‬‬
‫בעצמות התורה הכניס ונתן הקב"ה‪ ,‬כביכול‪ ,‬את עצמו‪ ,‬עצמותו‪ ,‬ועל ידי זה‬
‫שאיש ישראל לומד תורה‪ ,‬אזי "אותי אתם לוקחים" ‪ -‬את הקב"ה בעצמו‬
‫כביכול‪.‬‬
‫וכל זה נתן הקב"ה בלימוד התורה של כל אחד מישראל‪ :‬מצד הנבראים‬
‫עצמם‪ ,‬הנה כשם ששכל הקטן אינו כלי לעצמות שבתורה‪ ,‬כך גם שכל הגדול‬
‫אינו כלי לזה; ורק מפני ש"בחר בנו מכל העמים"‪ ,‬לכן "נתן לנו את תורתו"‬
‫ הוא‪ ,‬הכל יכול‪ ,‬נתן לנו את התורה שלו‪ ,‬כפי שהיא בבחינת שעשועים‬‫עצמיים של הקב"ה‪ .‬וכיון שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה‪ ,‬הנה כשם‬
‫שהכניס והלביש את עצמותו בשכל התורה שלומד גדול‪ ,‬כך הכניס והלביש‬
‫את עצמותו בדיבור התורה של קטן‪ ,‬היינו‪ ,‬שגם בהבל של תינוק המוציא בפיו‬
‫תיבות התורה ‪ -‬נמצא העצמות‪.‬‬
‫וזהו סיום הפסוק‪" :‬מורשה קהלת יעקב" ‪" -‬מורשה" לשון ירושה‪ ,‬שבזה אין‬
‫נוגע מעמדו ומצבו של היורש; אפילו "תינוק בן יום אחד נוחל" ‪ -‬די בזה‬
‫שיהיה בנו של המנחיל כדי שיקבל את כל הרכוש‪ ,‬והרי הוא עומד במקום‬
‫המוריש ממש‪ .‬וכן הוא בנוגע לישראל‪ :‬כיון שהם בנים להקב"ה‪ ,‬הרי הם‬
‫‪104‬‬
‫הן אמת שבחינת עצמות התורה ישנה גם בתורה שלומד תינוק‪ ,‬אבל מה‬
‫טעם ההכרח להודיע זאת לתינוק? ומהו החסרון אם יקבל ידיעה זו לאחרי‬
‫זה‪ ,‬כשיגדל ויוכל להבין את העניין לאשורו‪ ,‬ובינתיים יהא הלימוד עמו רק‬
‫בענינים שלפי ערכו?‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫אצל יהודי צריכה להיות חקוקה ההנחה שעצמות ואמיתית התורה אינו‬
‫ענין של שכל והשגה‪ .‬עצמות התורה הוא היותה חכמתו של הקב"ה "שהוא‬
‫וחכמתו אחד"; ואם הנחה זו נעדרת‪ ,‬אזי חסר כל היסוד של התורה‪.‬‬
‫ענין זה‪ ,‬שהתורה והקב"ה הם חד‪ ,‬אינו פרט נוסף בפני עצמו בלימוד והשגת‬
‫התורה‪ ,‬שיש מקום לומר שלפניו צריכים ללמוד ענין קל‪ .‬זוהי הנקודה‬
‫העצמית של כל התורה ש"צוה לנו משה"‪ .‬והרי מובן שלכל לראש צריך‬
‫להיות ביד האדם היסוד‪ ,‬ורק אחר כך יוכל לבנות עליו את הבנין ‪ -‬השגת‬
‫התורה‪.‬‬
‫את הידיעה שהתורה והקב"ה אינם נפרדים זה מזה‪ ,‬אלא הם אחד‪ ,‬אי אפשר ללמוד בין‬
‫כל שאר הנושאים בתורה‪ .‬זוהי ההקדמה‪ ,‬נקודת המוצא‪ ,‬המבארת לנו מהי התורה‪ ,‬ורק‬
‫לאחריה אפשר להתחיל וללמוד דברים נוספים‪.‬‬
‫ועוד זאת‪ :‬מלבד זאת שאם תידחה ידיעה זו‪ ,‬שהתורה היא חכמתו של הקב"ה‬
‫ו"הוא וחכמתו אחד"‪ ,‬לאחר זמן‪ ,‬יחסר היסוד בכל עניני התורה שילמד האדם‬
‫‪105‬‬
‫די קרפ • השמ ונל הוצ הרות‬
‫עד שיקבל ידיעה זו ‪ -‬הנה בנוסף לזה‪ ,‬לאחרי שהורגל האדם לתפוס את‬
‫התורה בהשגה בלבד‪ ,‬יקשה עליו יותר לחקוק בעצמו את ההנחה שהתורה‬
‫היא למעלה מהשכל לגמרי‪ ,‬שהרי כידוע‪ ,‬השכל מעלים על הבחינה העצמית‬
‫שלמעלה מהשכל‪ .‬ולכן יש לנטוע הנחה זו באדם מישראל בעודו תינוק‪ ,‬ואזי‬
‫ "גם כי יזקין לא יסור ממנה"; גם לאחר זמן‪ ,‬כשילמד תורה בהשגה‪ ,‬תהיה‬‫ההשגה חדורה ביראת שמים וקבלת עול הבאים על ידי הנחה זו‪.‬‬
‫כלי השכל מאפשרים לנו להפגש עם התורה‪ ,‬להבינה וללומדה‪ ,‬אולם הם גם חוסמים‬
‫אותנו מלראות את המעלה שלמעלה מן השכל‪ ,‬את מה שאיננו בר השגה‪ .‬ולכן אנו‬
‫מוכרחים להפגש תחילה עם התורה כמו שהיא למעלה מן השכל‪ ,‬ורק אחר כך לעבור‬
‫ללימוד שכלי‪.‬‬
‫שמחת תורה ‪ -‬עם הרגליים ולא עם השכל‬
‫מנהג ישראל ‪ -‬ו"מנהג ישראל תורה היא" ‪ -‬שאופן השמחה עם התורה‬
‫בשמחת תורה הוא‪ ,‬שנוטלים את ספר התורה בהיותו עטוף במעיל‪ ,‬עורכים‬
‫הקפות מסביב לשולחן הקריאה ורוקדים עם התורה‪.‬‬
‫ולכאורה‪ :‬הלא ענין התורה הוא ללמדה‪ ,‬ובשכל שבראש‪ ,‬ואם כן‪ ,‬אופן‬
‫השמחה דשמחת תורה היה צריך להיות על ידי תוספת התעסקות בלימוד‬
‫התורה‪ ,‬הן בכמות והן באיכות ‪ -‬בעיון יותר‪ ,‬וההבנה בתורה היתה מביאה‬
‫שמחה‪ .‬ומדוע הנהיגו לבטא את שמחת התורה על ידי ריקוד ברגלים‪ ,‬ולא עוד‬
‫אלא שריקוד זה עם התורה הוא בהיותה גלולה ועטופה במעיל‪ ,‬באופן שאי‬
‫אפשר כלל להביט בתוכה?‬
‫ואף על פי שגם בשמחת תורה צריכים להיות שיעורים קבועים בלימוד התורה‬
‫ הרי זה לפי שהחיוב בלימוד התורה הוא בכל יום‪ .‬אבל לא מצינו שנדרשת‬‫הוספה מיוחדת בלימוד מצד שמחת היום‪ ,‬ולא בזה הוא תוכן השמחה של‬
‫שמחת תורה‪.‬‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫אמיתית ענין התורה‪ ,‬כנ"ל‪ ,‬אינו השכל וההבנה שבה‪ ,‬אלא קדושת התורה‪,‬‬
‫ומצד קדושתה הנה גם לעמי הארץ יש קשר לתורה וגם הם שמחים בשמחת‬
‫תורה‪ .‬אלא שכיון שהתורה צריכה לחדור אל האדם גם בפנימיות‪ ,‬כך שכל‬
‫פרטי מציאותו יהיו ממולאים ממנה‪ ,‬ולא תשאר רק בבחינת מקיף‪ ,‬נדרשת גם‬
‫מועדים לחסידות‬
‫ההבנה וההשגה בתורה‪ .‬ועל ידי השגה ממשיך האדם בפנימיות גם את עצם‬
‫ענין התורה‪ ,‬ואת הקשר בין עצם התורה לעצם הנשמה‪ ,‬שלמעלה מהשכל‪.‬‬
‫ולכן רוקדים אנו בשמחת תורה עם התורה כפי שהיא מכוסה במעיל באופן‬
‫שאי אפשר לקרוא בה ‪ -‬להדגיש את בחינת התורה כפי שהיא למעלה מהשגה‪,‬‬
‫ובזה שמחים אנו‪ .‬השמחה היא לא בהשגת התורה‪ ,‬אלא בכך שעל ידי לימוד‬
‫וקריאה בתורה לוקחים את העצמות‪.‬‬
‫וזהו גם מה שהשמחה מתבטאת בריקוד ברגלים ‪ -‬כי דוקא ברגלים‪ ,‬בחינת‬
‫אמונה‪ ,‬מתבטא העצם‪.‬‬
‫בשמחת תורה אנו נזכרים שוב בכך ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב"‪ .‬רגלינו‬
‫הרוקדות עם ספר תורה סגור מבטאות את השמחה הבסיסית שלנו בתורה‪ ,‬זו שעליה‬
‫עומד כל הלימוד שלנו‪ ,‬על הקישור שלנו למהות הפנימית של התורה‪ ,‬ועל הזכות‬
‫שניתנה לנו לדבוק בה' בעצמו באמצעות התורה‪ ,‬גם מבלי שנתפוס ונבין אותה בשכלנו‪.‬‬
‫וענין זה ‪ -‬הריקוד ברגלים והשמחה עם התורה בהיותה במעיל ‪ -‬נעשה דוקא‬
‫בתור התחלת העבודה של השנה‪:‬‬
‫לאחרי התשובה‪ ,‬התיקון וההכנה של אלול‪ ,‬ראש השנה‪ ,‬עשרת ימי תשובה‪,‬‬
‫יום הכפורים‪ ,‬סוכות ושמיני עצרת‪ ,‬בעת שמתחילה שנה חדשה של מלאכת‬
‫העבודה‪ ,‬אזי כל ישראל הם כתינוק שצריך לחנכו‪ ,‬והחינוך צריך להיות בענין‬
‫"תורה צוה לנו משה" ‪ -‬בחינת קבלת עול‪ .‬וזה פועל שגם אחר כך‪ ,‬במשך כל‬
‫השנה‪ ,‬כשילמד האדם תורה בשכל והשגה‪ ,‬יהיה חדור באמונה וקבלת עול‪.‬‬
‫לאחר ששבנו בימי התשובה‪ ,‬אנו מתחילים את עבודת ה' שלנו מחדש‪ ,‬מן הבסיס‪ .‬כמו‬
‫תינוק‪ ,‬את לימוד התורה אנו מתחילים מההכרה שהתורה היא למעלה מהשגתנו ואנו‬
‫מקבלים אותה מתוך אמונה גדולה‪.‬‬
‫הריקוד הוא החלטה לכל השנה‬
‫על פי הנ"ל יובנו גם דברי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר [הרב ר' יוסף יצחק‬
‫שניאורסון] אודות ריקוד ההקפות‪ ,‬שהתורה חפצה לרקד בהקפות מסביב‬
‫לשולחן הקריאה‪ ,‬אך כיון שהתורה עצמה אין לה רגלים‪ ,‬נעשה יהודי רגלי ספר‬
‫התורה‪ ,‬המוליכות את התורה מסביב לבימה‪ ,‬כרגלים המוליכות את הראש‪.‬‬
‫מהו פירוש המאמר שיהודי נעשה רגלי ספר התורה?‬
‫והענין בזה‪:‬‬
‫‪106‬‬
‫‪107‬‬
‫די קרפ • השמ ונל הוצ הרות‬
‫הריקוד בשמחת תורה הוא ביטוי להחלטה שמחליט האדם בלבו לקבל על‬
‫עצמו עול מלכות שמים‪ ,‬עד כדי כך‪ ,‬שלא יהיה מציאות בפני עצמו‪ ,‬אלא‬
‫כמו רגלים הבטלות אל הראש‪ ,‬שתיכף כשעולה ברצון הראש איזה דבר‪ ,‬מיד‬
‫עושות כן הרגלים‪ ,‬מאליהן‪ .‬ואם ה"רגלים" מרגישות את מציאותן האישית‪,‬‬
‫ומתחילות לעיין ולדון אם למלא את רצון ה"ראש"‪ ,‬הרי זה מורה שיש בהן‬
‫חולי‪ ,‬רחמנא לצלן‪ .‬וזהו הפירוש בכך שיהודי נעשה הרגלים של ספר התורה‪,‬‬
‫היינו‪ ,‬קבלה והחלטה על כל השנה‪ ,‬שיהיה בטל לגמרי לתורה‪ ,‬עד שכל‬
‫הוראות התורה יתקיימו על ידו מאליהן ובדרך ממילא‪.‬‬
‫וכשם שבמשל של הראש והרגלים‪ ,‬מוסיפות הרגלים שלימות גם בראש בכך‬
‫שהן מוליכות אותו למקום שאינו יכול להגיע אליו מצד עצמו‪ ,‬כן הוא גם‬
‫בנוגע לישראל והתורה‪ :‬על ידי זה שישראל מקבלים על עצמם עול תורה‬
‫בשמחה‪ ,‬נעשה עילוי גם בתורה‪.‬‬
‫וזהו הפירוש של "זמן שמחתנו"‪ ,‬לשון רבים‪ :‬ישראל שמחים בתורה והתורה‬
‫שמחה בישראל‪ ,‬ושתי השמחות נזכרות בתיבה אחת‪ ,‬כי הם תלויים זה בזה ‪-‬‬
‫על ידי זה שישראל שמחים בתורה‪ ,‬שמחה התורה בישראל‪ ,‬כיון שעל ידי זה‬
‫גם היא בעצמה מתעלית‪.‬‬
‫הריקוד עם ספר התורה מראה שאנחנו מבטלים את כל חכמתנו ורצונותינו האישיים‬
‫מול התורה‪ ,‬והופכים את עצמנו לרגלים‪ ,‬לכלי לקיום התורה‪ .‬ודווקא הביטול הזה מגלה‬
‫עד כמה קבלת העול שלנו מרוממת ומנשאת‪ ,‬ואף 'מרקידה' ומשמחת את התורה‪ ,‬כמו‬
‫הרגליים הנושאות את הראש לכל מקום‪.‬‬
‫ריקוד וגם לימוד‬
‫הגם שהשמחה דשמחת תורה מתבטאת בעיקר על ידי ריקוד ברגלים‪ ,‬כנ"ל‪,‬‬
‫הרי בשעת מעשה מקיפין עם ספר התורה סביב שולחן הקריאה‪ ,‬ובזה‬
‫מקשרים את השמחה לענין הקריאה (לימוד) בתורה‪ .‬ויתירה מזה‪ :‬לפני הקפות‬
‫נהוג לומר פסוקי "אתה הראת" ‪ -‬פסוקי תורה‪ .‬ולכאורה‪ ,‬מה לענין הריקוד‬
‫ברגלים‪ ,‬קבלת עול‪ ,‬אצל הקריאה (הלימוד) בתורה?‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫חודש תשרי הוא חודש כללי‪ ,‬וצריך האדם ליטול ולשאת עמו את הכח‬
‫שחודש זה נותן עבור התורה ומצוות של כל השנה‪ .‬ולפיכך צריך חודש זה‬
‫לכלול בתוכו בעניניו הכלליים גם את לימוד התורה של כל השנה ‪ -‬היינו‪,‬‬
‫‪108‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫לא רק את היסוד של לימוד התורה‪ ,‬קבלת עול המתבטאת בריקוד ברגלים‪,‬‬
‫אלא גם את הבנין ‪ -‬הלימוד בפועל ממש‪ .‬אלא שכיון שעומדים אז בשלב‬
‫היסוד‪ ,‬לכן עיקר העבודה דשמחת תורה בגילוי הוא ריקוד ברגלים‪ ,‬קבלת‬
‫עול‪ ,‬וענין הלימוד בתורה הוא ברמז‪.‬‬
‫עוד יש לפרש‪:‬‬
‫כשם שקבלת עול משפיעה על ההשגה‪ ,‬שבכדי שההשגה תהיה מכוונת אל‬
‫האמת צריכה להיות ההשגה מיוסדת על קבלת עול‪ ,‬לפי שהתקשרות עצם‬
‫האדם בקדושה פועלת על כל כחות נפשו ‪ -‬כך גם לאידך גיסא‪ :‬על ידי‬
‫המשכת הקבלת עול לירד גם בהשגה‪ ,‬מתגלה ונשלם העצם‪.‬‬
‫כאשר האדם נשאר רק במצב של אמונה פשוטה וקבלת עול‪ ,‬ואינו ממשיך‬
‫זאת למטה בהשגה ‪ -‬הרי זו ראיה שהוא מציאות נבדלת מאלקות; עניניו‬
‫הפנימיים אינם תואמים את אמונתו‪ ,‬שלכן אלקות אינה יכולה להקלט אצלו‬
‫בהשגה‪ ,‬ונשארת היא בבחינת מקיף‪ .‬אבל כאשר הוא מיוחד עם מה שהוא‬
‫מאמין‪ ,‬היינו שנעשה דבר אחד עם אלקות ‪ -‬אזי האמונה שלו היא באופן כזה‬
‫שבאה גם בהשגה‪ ,‬ונמשכת אפילו בדבריו הגשמיים‪.‬‬
‫וזהו שמקשרים את הריקוד בהקפות לפסוקי התורה ולקריאה ולימוד בתורה‪,‬‬
‫כי דוקא על ידי לימוד והשגת התורה‪ ,‬ריקוד ההקפות הוא כדבעי‪.‬‬
‫קבלת העול‪ ,‬והשמחה בקישור העצמי שלנו במהות התורה‪ ,‬לא יוכלו להיות שלמות‬
‫אם לא תתווסף אליהן השגת התורה בלימוד‪ ,‬שהיא הדרך להביא לידי ביטוי את הקשר‬
‫העמוק שלנו עם התורה‪.‬‬
‫לכן אנו אומרים את פסוקי "אתה הראת לדעת" בתחילת כל הקפה ורוקדים דווקא סביב‬
‫שולחן הקריאה‪.‬‬
‫ללא מאמץ ועם מאמץ‬
‫התוכן של הנ"ל ‪ -‬שביחד עם נקודת האמונה שלמעלה מהשגה צריכה להיות‬
‫גם ההשגה ‪ -‬מרומז תיכף בפסוק הראשון הנאמר קודם הקפות‪" ,‬אתה הראת‬
‫לדעת כי ה' הוא האלקים"‪:‬‬
‫"הראת" מלמעלה ‪ -‬וראיה היא למעלה מהשגה ‪ -‬היינו‪ ,‬שכל אחד מישראל‬
‫רואה בראיה מוחשית ש"ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו"; וכתיב "הראת"‬
‫בדרך ממילא ‪ -‬לא "ראית"‪ ,‬דמשמע שבעבור זה צריך להיות הטירחא והרצון‬
‫‪109‬‬
‫די קרפ • השמ ונל הוצ הרות‬
‫מועדים לחסידות‬
‫לראות‪ ,‬אלא "אתה הראת"‪ :‬אין הדבר תלוי כלל ברצונך‪ ,‬לפי שענין זה‪,‬‬
‫"הראת"‪ ,‬בא מצד היחוד עצמי של עצם הנשמה עם עצמות‪.‬‬
‫ולאחרי "הראת" נאמר לאלתר "לדעת" ‪ -‬שהראיה‪" ,‬הראת" צריכה לירד‬
‫ולבוא בידיעה‪" ,‬לדעת"‪ ,‬הבנה והשגה‪ ,‬כי‪ ,‬אם הראיה אינה באה ב"לדעת"‪,‬‬
‫אזי ישנו חסרון גם ב"הראת"‪ ,‬ישנו חסרון ביחוד‪ .‬בשעה שהאדם מיוחד‬
‫עם אלקות‪ ,‬אזי הכרח הוא שיומשך הדבר בכל כחותיו ועניניו‪ ,‬עד לענינים‬
‫הגשמיים‪.‬‬
‫האפשרות של כל יהודי 'לראות' את האלוקות‪ ,‬להיפגש עם ה' באופן שלמעלה מהבנה‬
‫שכלית‪ ,‬אינה תלויה במאמץ (כפי שמובן מהמילה "הראת" המורה על פאסיביות) אלא‬
‫נובע מעצם הנשמה‪ .‬לאחריה צריך "לדעת" (מילה המורה על אקטיביות)‪ ,‬ללמוד‬
‫ולעשות את דברי התורה‪.‬‬
‫שאלות חזרה‬
‫‪ .1‬באיזה תחום יש הבדל בין גדול וקטן בתורה‪ ,‬ומאיזו בחינה אין הבדל?‬
‫‪ .2‬מהו המסר אותו מלמד הפסוק "תורה צוה לנו משה"?‬
‫‪ .3‬מהו פירוש המאמר שיהודי נעשה רגלי ספר התורה?‬
‫‪ .4‬איך מתבטא בפסוק "אתה הראת לדעת" חיבור האמונה שלמעלה מההשגה יחד‬
‫עם ההשגה? איך הרעיון מתבטא במנהגי שמחת תורה?‬
‫וענין זה נרמז גם בסיום הפסוקים שלפני הקפות ‪" -‬כי מציון תצא תורה ודבר‬
‫ה' מירושלים"‪:‬‬
‫"ציון"‪" ,‬ירושלים" (ואין מקרא יוצא מידי פשוטו) ‪ -‬מדבר על עיר במקום‬
‫גשמי‪ ,‬ואם כן‪ ,‬מהו הפירוש שמגשמיות יצאו "תורה" ו"דבר ה'"?‬
‫אלא‪ ,‬זהו החידוש של התורה ‪ -‬להמשיך מ"אתה הראת"‪ ,‬ראיה עצמית‪ ,‬עד‬
‫לשכל אנושי‪ ,‬ואפילו עד לגשמיות‪ ,‬שהגשמיות נעשית "ציּון" ‪ -‬סימן‪ ,‬היינו‪,‬‬
‫שגשמיות אינה מציאות לעצמה‪ ,‬ומציאותה היא היותה "סימן" על אלקות‪,‬‬
‫כיון שנרגש בה ש"אין עוד מלבדו"‪ ,‬וכן שנעשית הגשמיות "ירושלים" ‪" -‬ירא‬
‫שלם" ‪ -‬שגם הגשמיות חדורה ביראת שמים שלימה‪ ,‬דעל ידי התורה נרגש‬
‫אף בגשמיות ש"אין עוד מלבדו"‪.‬‬
‫התהליך שהתחיל ב"תורה צוה לנו משה מורשה"‪ ,‬בקישור של עצם הנשמה שלנו‬
‫למהות הפנימית של התורה‪ ,‬ממשיך ב"אתה הראת לדעת"‪ ,‬בגילוי הקישור הזה בלימוד‬
‫ובמעשה‪ ,‬ונשלם ב"כי מציון תצא תורה"‪ ,‬בכך שכל המציאות הגשמית שלנו חדורה‬
‫בקרבת ה'‪.‬‬
‫‪110‬‬
‫‪111‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫ורש"י ‪ -‬שבפירושו על התורה לא בא "אלא לפשוטו של מקרא" –היה לו‬
‫לפרש ככמה פשטני המקרא‪ ,‬ש"לעיני כל ישראל" אינו ענין בפני עצמו‪ ,‬אלא‬
‫בא בהמשך ל"היד החזקה" ו"המורא הגדול" ‪ -‬ש"נעשו לעיני כל ישראל"‪.‬‬
‫גם צריך להבין‪:‬‬
‫פרק טו‬
‫לעיני כל ישראל‬
‫הרבי מלובביץ' זצ"ל‬
‫מתוך‪ :‬אוצר לקוטי שיחות‪ ,‬ברכה ב'‬
‫על הפסוק "ולכל היד החזקה גו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ‪ -‬סיומה‬
‫וחותמה של פרשת וזאת הברכה ושל כל התורה ‪ -‬מפרש רש"י התיבות‬
‫"לעיני כל ישראל"‪" :‬שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר "ואשברם‬
‫לעיניכם" והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר "אשר שברת" ‪ -‬יישר כחך‬
‫ששברת"‪.‬‬
‫והמקור לפרש ש"לעיני כל ישראל" מדבר על שבירת הלוחות הוא בספרי על‬
‫הפסוק‪ ,‬וזה לשונו‪" :‬בשברי לוחות נאמר‪ ...‬ואשברם לעיניכם וכאן הוא אומר‬
‫אשר עשה משה לעיני כל ישראל"‪.‬‬
‫תמיהות רבות‬
‫ולכאורה תמוה‪ :‬פירוש זה אינו על‪-‬דרך הפשט כלל‪ ,‬שהרי הכתובים כאן‬
‫מדברים בשבחו של משה וגודל מעלותיו‪ ,‬וכפירוש רש"י על הכתובים כאן‬
‫"אשר ידעו ה' פנים אל פנים" ‪ -‬שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה;‬
‫"ולכל היד החזקה" ‪ -‬שקיבל את התורה בלוחות בידיו; "ולכל המורא הגדול"‬
‫ נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא‪.‬‬‫ואיך מתאים‪ ,‬שלאחרי מעלות גדולות ונפלאות אלו‪ ,‬יסיים הכתוב ב"לעיני‬
‫כל ישראל" ‪ -‬ש"נשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם"?!‬
‫‪112‬‬
‫א) רש"י מדייק לומר "לשבור את הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם‬
‫לעיניכם"‪ ,‬לפי שבזה הוא הרמז בלשון הכתוב "לעיני כל ישראל"‪ .‬אבל‬
‫זה עצמו צריך הסבר ‪ -‬מדוע בא הכתוב לרמז את הענין דשבירת הלוחות‬
‫דוקא באופן השבירה שהיתה "לעיני כל ישראל"‪ ,‬שלכאורה אינו אלא ענין‬
‫צדדי ובפרט‪ ,‬שאינו ענין מיוחד לשבירת הלוחות דוקא‪ ,‬שהרי כמה מהענינים‬
‫המנויים בהכתובים כאן נעשו "לעיני כל ישראל"‪ ,‬כנ"ל מהמפרשים?‬
‫ב) מהו הדיוק בלשונו של רש"י "נשאו לבו לשבור את הלוחות" ‪ -‬דלכאורה‬
‫(א) היה לו לומרבקיצור "ששבר את הלוחות"; (ב) על‪-‬כל‪-‬פנים היה לו‬
‫לרש"י לנקוט "עלה בדעתו" ‪ -‬כהמשך לשון רש"י עצמו "והסכימה דעת‬
‫הקב"ה לדעתו"‪ ,‬ומה ענין נשיאת לב לשבירת הלוחות?‬
‫מקריאת פירוש רש"י למילים האחרונות בתורה עולה שאלה מרכזית‪:‬‬
‫מדוע ראה רש"י לפרש את המילים "לעיני כל ישראל" שלא על דרך הפשט‪ ,‬ולשייכן‬
‫למעשה שבירת הלוחות‪ ,‬בעוד שנראה כי הזכרת מעשה זה אינה מתאימה להקשר של‬
‫הדברים‪ :‬מעלותיו של משה רבינו?‬
‫נוסף לשאלה זו‪ ,‬יש צורך להסביר מדוע לפי רש"י מודגש דווקא ששבירת הלוחות‬
‫נעשתה לעיני כל ישראל‪ ,‬ואת הלשון המיוחדת שנקט רש"י בפירוש זה‪.‬‬
‫ומכל הנ"ל מוכרח לומר‪ ,‬שלדעת רש"י יש בפעולה של שבירת הלוחות‬
‫עצמה ענין נעלה ביותר המורה על מעלתו ושבחו של משה רבינו‪ .‬ובהמשך‬
‫לשון רש"י "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו" אין כוונתו שזהו כל תוכן השבח‪,‬‬
‫אלא תוספת ראיה שבשבירת הלוחות יש שבח‪.‬‬
‫ומכיון שזה נאמר לאחרי כל המעלות הנפלאות של משה רבינו‪ ,‬מובן‪ ,‬כנ"ל‪,‬‬
‫שלא זו בלבד שבשבירת הלוחות יש מעלה‪ ,‬אלא שמעלה זו עולה על המעלות‬
‫שנמנו לפני זה כולל קבלת הלוחות ‪" -‬שקיבל את התורה בלוחות בידיו"‪.‬‬
‫ובזה מתורצת עוד תמיהה בענין‪ :‬ידוע הכלל ש"מסיימים בטוב" ‪ -‬וכיצד‬
‫יתכן‪ ,‬שסיום וחותם התורה כולה "סיומה (גמרה) של תורה" יהיה על‪-‬דבר‬
‫שבירת הלוחות‪ ,‬ענין בלתי רצוי בתכלית?‬
‫‪113‬‬
‫וט קרפ • לארשי לכ יניעל‬
‫ושאלה זו היא גם בנוגע ללשון רש"י עצמו‪ ,‬שמסיים פירושו על התורה‬
‫בתיבת "ששברת" ‪ -‬דלכאורה‪ ,‬אפילו אם ישנו הכרח לפרש ש"לעיני כל‬
‫ישראל" מדבר על שבירת הלוחות‪ ,‬היה לו לרש"י לסדר את דבריו באופן‬
‫שסיומם לא יהיה בתיבת "ששברת"‪ ,‬ענין בלתי רצוי‪ ,‬כי אם בתיבות "יישר‬
‫כחך" או "הסכימה דעת הקב"ה לדעתו" וכיוצא בזה‪.‬‬
‫ועל כן צריך לומר‪ ,‬כנ"ל‪ ,‬שבשבירת הלוחות עצמה יש ענין של מעלה ושבח‬
‫גדול ביותר למשה‪ ,‬לכן מסיימת התורה ב"לעיני כל ישראל"‪" ,‬שנשאו לבו‬
‫לשבור את הלוחות"; ולכן גם רש"י מסיים פירושו על התורה דוקא בתיבת‬
‫"ששברת"‪.‬‬
‫מתוך ההקשר שבו נאמרו המילים "לעיני כל ישראל"‪ ,‬ועל פי הכלל שמסיימים בטוב‪,‬‬
‫יוצא שלדעת רש"י שבירת הלוחות מראה על מעלתו הגדולה של משה רבנו‪ ,‬ויש‬
‫בהזכרתה שבח גדול אף יותר מן השבחים האחרים שנאמרו בפסוקים אלו‪.‬‬
‫שבח השושבין‬
‫ויש לומר ביאור כל זה על פי מה שכתב רש"י לפני זה במקומו‪ ,‬בביאור הטעם‬
‫של שבירת הלוחות‪:‬‬
‫על הפסוק "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו'" מפרש רש"י "פסל לך‬
‫ משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות‪ ,‬מתוך קלקול‬‫השפחות יצא עליה שם רע‪ ,‬עמד שושבינה וקרע כתובתה‪ ,‬אמר‪ :‬אם יאמר‬
‫המלך להורגה‪ ,‬אומר לו‪ :‬עדיין אינה אשתך ‪ . .‬המלך זה הקב"ה‪ ,‬השפחות‬
‫אלו ערב רב והשושבין זה משה‪ ,‬ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל"‪ .‬והיינו‪,‬‬
‫שכוונת משה בשבירת הלוחות הייתה כדי להגן על ישראל ולהצילם מעונש‪,‬‬
‫כמו קריעת הכתובה על‪-‬ידי השושבין‪.‬‬
‫ומזה מובן לעניננו ‪ -‬שבחו ומעלתו של משה בשבירת הלוחות‪ ,‬שתוכן השבח‬
‫שאליו מתכוון רש"י כאן מודגש בעיקר בטעם ששבירת הלוחות היא בשביל‬
‫הצלת ישראל‪ ,‬דוגמת קריעת הכתובה על ידי השושבין להציל את ארוסתו‬
‫של המלך‪ ,‬שבגלל זה נאמר לו "פסל לך ‪ . .‬אשר שברת ‪ -‬יישר כחך ששברת"‪.‬‬
‫רש"י ממשיל את משה לשושבין הקורע את הכתובה על מנת להציל את הכלה‪ .‬על‬
‫פי המשל הזה מתגלה דמותו של משה‪ ,‬הרועה הנאמן‪ ,‬שכל כולו נתון לעם ישראל‪.‬‬
‫התבוננות זו נותנת מענה לקושיה שעלתה מהזכרת שבירת הלוחות בין דברי השבח‬
‫‪114‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫על משה; במעשה זה מתבטאת מסירותו של משה רבנו‪ ,‬שה' שיבח אותו עליה באומרו‬
‫לו "יישר כוחך ששיברת"‪.‬‬
‫ועל פי זה יש לבאר במה היא מעלת שבחו של משה בשבירת הלוחות יותר‬
‫משאר מעלותיו‪:‬‬
‫מובן בפשטות ‪ -‬פשוטו של מקרא ‪ -‬גודל ויוקר ערכם של הלוחות ובפרט‬
‫בעיני משה רבינו‪ ,‬שהרי "הלוחות מעשה אלקים המה ‪ . .‬מכתב אלקים"‪ ,‬והוא‬
‫זכה לקבלם מידי הקב"ה בכבודו ובעצמו ‪ -‬נוסף על החביבות שלו לדברי‬
‫תורה בכלל‪.‬‬
‫ואף על פי כן‪ ,‬כאשר ראה משה רבינו‪ ,‬הרועה הנאמן והאוהב ישראל‪ ,‬שיש‬
‫מקום לחשש‪ ,‬שמציאותם של הלוחות‪ ,‬שהם בדוגמא ל"כתובה" יכולה לפגוע‬
‫בישראל חס וחלילה‪ ,‬לא היסס כלל וכלל לרגע‪ ,‬ואף לא שאל את הקב"ה‪,‬‬
‫ותיכף ומיד שבר את הלוחות כדי להצילם מעונש‪.‬‬
‫ולא עוד‪ ,‬אלא ששבירת הלוחות הייתה כדי להציל רק חלק הכי קטן שהיו‬
‫במצב ירוד ביותר‪ ,‬שנכשלו בחטא העגל‪ ,‬ואף על פי כן‪ ,‬כדי להגן עליהם לא‬
‫היסס משה רבינו לשבור את הלוחות (והראשונות)‪.‬‬
‫וזוהי מעלתו הנפלאה של משה רבינו‪ ,‬מנהיג ישראל‪ ,‬רועה נאמן של ישראל‪:‬‬
‫לא זו בלבד שהפקיר את כל מציאותו כדי להגן על כלל ישראל וכמו שכתוב‬
‫"ואם אין מחני נא מספרך"‪" ,‬מכל התורה כולה"‪ ,‬אלא עוד זאת‪ ,‬ששבר את‬
‫הלוחות שקיבל מיד הקב"ה בכבודו ובעצמו‪ ,‬כדי להגן על אלה שנכשלו‬
‫בחטא העגל!‬
‫ולכן‪ ,‬לאחרי שהתורה מונה כמה וכמה מעלות גדולות ונפלאות של משה‬
‫רבינו‪ ,‬מסיימת התורה במעלה הגדולה ביותר ‪" -‬לעיני כל ישראל"‪" ,‬שנשאו‬
‫לבו לשבור הלוחות"‪ ,‬מעלה גדולה יותר מקבלת הלוחות ‪" -‬היד החזקה" ‪-‬‬
‫שכן‪ ,‬רק בשבירת הלוחות בא לידי ביטוי גודל מסירת נפשו של משה רבינו‬
‫עבור ישראל‪ ,‬שבשביל להגן עליהם שבר את הלוחות‪.‬‬
‫שבירת הלוחות הראשונים היא העדות המשמעותית ביותר למסירות נפשו של משה‬
‫לעמו‪ ,‬ולכן לא זו בלבד שיש בה שבח למשה‪ ,‬אלא שזהו השבח הגדול ביותר שלו‪,‬‬
‫הנאמר בסוף כל השבחים‪ :‬ששבר בידיו‪ ,‬ללא רשות מלמעלה‪ ,‬את הדבר היקר ביותר‬
‫בשביל להגן החלק הקטן והירוד ביותר בעם ישראל‪.‬‬
‫ובזה מתורץ גם דיוק לשון רש"י האמור לעיל ‪" -‬שנשאו לבו לשבור הלוחות"‪:‬‬
‫לשון זה‪ ,‬נשיאת הלב‪ ,‬מורה על תנועה של נדיבות לענין טוב; על דרך הלשון‬
‫גבי נדבת המשכן "כל איש אשר נשאו לבו" ‪ -‬כלומר‪ ,‬ששבירת הלוחות היתה‬
‫‪115‬‬
‫וט קרפ • לארשי לכ יניעל‬
‫תוצאה מגודל הרגש של אהבת ישראל בלבו של משה‪ ,‬עד כדי למסור נפשו‬
‫בשביל הגנת ישראל‪.‬‬
‫ולכן נקט רש"י "שנשאו לבו" ולא "עלה בדעתו" ‪ -‬כי רגש אהבת לבו לישראל‬
‫הוא הוא שהביאו לשבור את הלוחות‪.‬‬
‫ויש להוסיף שבלשון "נשאו לבו לשבור הלוחות" מרמז רש"י‪ ,‬שכדי "לשבור‬
‫הלוחות" הוזקק משה לעניין של הרמה והגבהה "נשאו" ברגש שבלב‪ ,‬שהרי‬
‫כבוד התורה שלו ויראתה היו גדולים מאד‪ ,‬ולכן‪ ,‬כדי "לשבור הלוחות" היה‬
‫צריך לנשא את האהבה שבלב עוד יותר‪ ,‬והיינו לעורר בלבו אהבת ישראל‬
‫גדולה כל‪-‬כך ‪ -‬עד כדי שתכריע את יראת וכבוד התורה שלו‪ ,‬ולשבור את‬
‫הלוחות כדי להציל את ישראל‪.‬‬
‫שבירת הלוחות לא נעשתה מתוך הגיון שכלי‪ ,‬מתוך דעת‪ ,‬אלא מתוך התעצמות רגש‬
‫אהבת ישראל בלבו של משה רבנו‪ ,‬עד שגבר אפילו על כבוד התורה ויראתה‪ .‬ולכן‬
‫השתמש רש"י במונח "נשאו לבו" דווקא‪.‬‬
‫ויש לומר שזהו גם הטעם על זה שהכתוב מרמז את הענין דשבירת הלוחות‬
‫בתיבות "לעיני כל ישראל"‪ :‬זה שמשה שבר את הלוחות "לעיני כל ישראל"‪,‬‬
‫"ואשברם לעיניכם"‪ ,‬הוא‪:‬‬
‫א) שבחו של משה‪ ,‬מסירת נפשו עבור ישראל גברה אפילו על היפך כבוד‬
‫התורה לעיני כל ישראל‪.‬‬
‫ולהוסיף על‪-‬דרך הרמז‪:‬‬
‫ב) כדי לנטוע בלבן של כל ישראל‪ ,‬עד סוף כל הדורות‪ ,‬את הענין של אהבת‬
‫ישראל בתכלית השלמות‪.‬‬
‫נמצא‪ ,‬שבתיבות "לעיני כל ישראל" נרמז שבחו של משה בשבירת הלוחות ‪-‬‬
‫גודל אהבת ישראל שלו‪.‬‬
‫יש מעלה מיוחדת בכך שמשה שבר את הלוחות מול עם ישראל‪ .‬אהבת ישראל שבלב‬
‫משה גברה לא רק על רגש יראת התורה האישי שלו‪ ,‬אלא גם על הצורך להטמיע את‬
‫כבוד התורה בעם‪ .‬ודווקא משום כך‪ ,‬יחד עם שבירת הלוחות והצלת עם ישראל‪ ,‬משה‬
‫רבנו הטמיע באותה שעה את אהבת ישראל העצומה שלו בלב כל יהודי‪.‬‬
‫אמנם עדיין צריך ביאור‪:‬‬
‫על פי הכלל ש"הכל הולך אחר החיתום [הסיום]" מסתבר לומר‪ ,‬שסיום וחותם‬
‫התורה‪" ,‬גמרה של תורה"‪ ,‬צריך להיות בעניין המבטא את שלימות מעלת‬
‫התורה‪.‬‬
‫‪116‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫ותמוה‪ :‬אף שעל פי הנ"ל יוצא‪ ,‬שסיום התורה הוא בדבר טוב ‪ -‬שבחו של‬
‫משה בעניין גודל אהבתו ומסירת נפשו עבור ישראל‪ ,‬וגם יש בו משום גודל‬
‫מעלתם של ישראל‪ ,‬שגם כשהם במצב ירוד ביותר‪ ,‬הנה כדי להגן עליהם‬
‫ולהצילם מעונש כדאי אפילו לשבור את הלוחות‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬בנוגע לתורה‬
‫עצמה ‪ -‬הרי זה היפך השבח‪ ,‬שכן‪ ,‬שבירת הלוחות הרי זה "ביטולה של‬
‫תורה" והיפך כבוד התורה?!‬
‫אמנם יש בשבירת לוחות הברית שבח עצום למשה רבנו ולימוד מעלתם של ישראל‪,‬‬
‫אך נראה שכבוד התורה התחלל במעשה זה‪ ,‬ואיך ייתכן שדווקא בו מסתיימים חמישה‬
‫חומשי התורה?‬
‫ישראל והתורה‬
‫ויש לומר הביאור בזה‪:‬‬
‫כתוב בתנא דבי אליהו רבה‪" :‬שני דברים יש בעולם ‪ . .‬תורה וישראל אבל‬
‫איני יודע איזה מהם קודם‪ ,‬אמרתי לו בני דרכן של בני אדם אומרים התורה‬
‫קדמה ‪ . .‬אבל אני אומר ישראל קדמו"‪.‬‬
‫ולכאורה אינו מובן‪ :‬מהו הספק "איזה מהם קודם"‪ ,‬עד שצריכים לאליהו‬
‫לחדש "אני אומר ישראל קדמו" ‪ -‬הרי כל ענין התורה לא יתכן בלי ישראל‬
‫שלהם נאמרו ציוויי התורה והם המקיימים אותם‪ ,‬ועל כן צריך לומר שישראל‬
‫קדמו‪ ,‬וכמפורש במדרש "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר ‪ . .‬אילולי ‪. .‬‬
‫ישראל עתידין לקבל את התורה לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל דבר‬
‫אל בני ישראל"?‬
‫לכאורה איך אפשר לומר שהתורה קודמת לישראל‪ ,‬כאשר כולה עוסקת בעם ישראל?‬
‫ואם כן‪ ,‬מה החידוש בכך שישראל קדמו?‬
‫אלא הביאור בזה ‪ -‬שממה שכתוב "צו את בנ"י" "דבר אל בנ"י" נלמדת רק‬
‫קדימה בזמן‪ ,‬אבל בנוגע לקדימה במעלה אפשר לומר שהעיקר היא התורה‪,‬‬
‫שהתורה קדמה במעלה וחשיבות לישראל‪ ,‬ומעלתם של ישראל היא שרק‬
‫הם בכחם וביכלתם לקיים את ציוויי התורה; וזהו החידוש ש"אני אומר"‪,‬‬
‫שקדימה זו היא בעיקר קדימה במעלה‪ ,‬מעלתם של ישראל‪" ,‬ישראל קדמו"‪.‬‬
‫ואולי יש לומר יתרה מזה שהתורה ניתנה כדי לגלות מעלתם של ישראל‪.‬‬
‫‪117‬‬
‫וט קרפ • לארשי לכ יניעל‬
‫השאלה אינה מי קדם מבחינת הזמנים‪ :‬ישראל או התורה‪ ,‬אלא‪ :‬האם מעלתם של‬
‫ישראל היא רק מכוח קישורם אל התורה‪ ,‬ולכן התורה קודמת‪ ,‬או שמעלתם עצמית‪,‬‬
‫וקודמת לתורה‪ ,‬ומעלתה של התורה היא מכוח נתינתה לעם ישראל‪ ,‬וממילא ישראל‬
‫קודמים‪.‬‬
‫ובזה יובן הקשר של "לעיני כל ישראל"‪ ,‬שבירת הלוחות‪ ,‬עם "גמרה של‬
‫תורה" [סיום התורה]‪:‬‬
‫ב"גמרה של תורה"‪ ,‬סיומה וחותמה של כל התורה כולה‪ ,‬המקום שיבוא התוכן‬
‫של כל התורה כולה‪ .‬וענין זה מודגש בתיבות‪ ,‬ובענין "לעיני כל ישראל"‪,‬‬
‫"שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם" ‪ -‬לומר לך‪ ,‬שכאשר מסיימים את כל‬
‫התורה כולה‪ ,‬יודעים‪ ,‬ששלימותה ותכליתה של התורה היא ‪" -‬צו את בנ"י‬
‫דבר אל בנ"י"‪" ,‬ישראל קדמו" שבגלל זה "נשאו לבו לשבור הלוחות"‪.‬‬
‫בסיומה של התורה‪ ,‬במילים האחרונות‪ ,‬מובאת המהות הפנימית של כל התורה‪ ,‬והיא‪:‬‬
‫שישראל קדמו במעלתם לתורה‪ ,‬ומהם מעלתה‪ ,‬ולכן ראוי היה לשבור את לוחות‬
‫הברית ולהציל בכך את עם ישראל‪.‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫ומכיון שבשמחת תורה מתגלית מעלתן של ישראל שקדמו גם לתורה‪ ,‬לכן‬
‫קורין ב"גמרה של תורה"‪" ,‬לעיני כל ישראל"‪ ,‬שבירת הלוחות כדי להגן על‬
‫ישראל‪ ,‬שבזה מתבטאת שלימותה ותכליתה של התורה ‪" -‬צו את בני ישראל‬
‫דבר אל בני ישראל"‪.‬‬
‫שאלות חזרה‬
‫‪ .1‬מה תמוה בפירוש רש"י בחתימת התורה?‬
‫‪ .2‬לפי המבואר בשיחה זו‪ ,‬למה שבר משה את הלוחות?‬
‫‪ .3‬במה ניכרת אהבת ישראל הגדולה של משה רבנו‪ ,‬וכיצד הוא הנחיל אותה לכל עם‬
‫ישראל?‬
‫‪ .4‬מהי משמעות ההתלבטות האם התורה קדמה לישראל או שישראל קדמו לתורה?‬
‫וענין זה מודגש בשמחת ­תורה ‪ -‬שאז קורין "לעיני כל ישראל"‪" ,‬ועושין בו‬
‫סעודת משתה לגמרה של תורה"‪:‬‬
‫בשמחת תורה‪ ,‬יו"ט שני של שמיני עצרת‪ ,‬מודגשת ומתגלה מעלתן של ישראל‬
‫ "פר אחד איל אחד" ‪ -‬כפי שקורין אז בתורה למפטיר‪" ,‬כנגד ישראל"‪" ,‬פר‬‫יחידי ‪ . .‬כנגד אומה יחידה‪ ,‬משל למלך ‪ . .‬אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה‬
‫כדי שאהנה ממך"‪ ,‬היינו‪ ,‬שהענין של שמחת תורה הוא ‪" -‬יהיו לך לבדך ואין‬
‫לזרים אתך"‪ ,‬ובלשון הזהר ‪" -‬לא אשתכח במלכא אלא ישראל בלחודוהי"‬
‫[לא נמצאים עם המלך אלא ישראל בלבד]‪.‬‬
‫ולא עוד‪ ,‬אלא שהדגשת וגילוי מעלתן של ישראל בשמחת תורה היא ‪ -‬גם‬
‫לגבי התורה‪:‬‬
‫ב"שמחת תורה" ‪ -‬שני פירושים‪ :‬א) שמחת ישראל בתורה ("שמחין ‪ . .‬לגמרה‬
‫של תורה")‪ ,‬היינו שעל ידי התורה נעשית שמחה בישראל‪ ,‬ב) שמחתה של‬
‫התורה‪ ,‬על ידי זה שישראל משמחים את התורה‪ ,‬ועד כדי כך ש"ישראל הם‬
‫החתן והתורה ‪ . .‬היא הכלה"‪ ,‬היינו‪ ,‬שישראל הם "משפיעים לגבי התורה"‪.‬‬
‫וענין זה ‪ -‬שבכחן של ישראל לשמח את התורה ‪ -‬הוא מפני מעלתם של‬
‫ישראל‪ ,‬שקדמו לתורה‪" ,‬ישראל קדמו"‪.‬‬
‫בשמחת תורה אנו חוגגים את הגילוי המחודש של מעלת עם ישראל‪ ,‬שבכוחם להשפיע‬
‫שמחה על התורה‪ ,‬מפני גודל מעלתם‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫‪119‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫‪120‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫‪121‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫‪122‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫‪123‬‬
‫מועדים לחסידות‬
‫‪124‬‬